רע"א 6504/11 ויליאם נורמן הארט ו36 אח' נ. יונתן אבלס

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) לדחות את בקשתם של המבקשים ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב 1. בגדרה של הבקשה העיקרית הוגשה בקשה למתן סעד של עיכוב יציאה על פי צד אחד, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות וממילא ברור, כי אין מקום ליתן סעד על פי צד אחד.

3.

הטעמים המצטברים לדחייתה של בקשת רשות הערעור הם אלה:

א.

לבקשת רשות הערעור לא צורפה החלטתו של בית המשפט המחוזי עליה קובלים המבקשים. זאת, על אף שחובה לצרף את ההחלטה לגביה מבוקשת בקשת רשות הערעור (תקנות 404(א) ו-419 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). יוער, כי לבקשה אף לא צורפה החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי לדחות בקשה דומה שהגישו המבקשים בעבר (אם כי ציטוט של ההחלטה הקודמת מופיע בסעיף 83 לנימוקי הבקשה).

ב.

בבקשה לא מצויין כלל מתי ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי עליה מלינים המבקשים. מבדיקה בנט המשפט עולה כי ההחלטה ניתנה ביום 10.8.11.

ג.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 8.9.11 (והגיעה לשולחני ביום 11.9.11). אף שבקשת רשות הערעור הוגשה בגדרה של התקופה הקבועה בדין, הרי קשה לראות מה ההצדקה להתייחס ברצינות לבקשה, כאשר אין כל הסבר מדוע לא פעלו המבקשים בזריזות רבה יותר בפנייתם לבית משפט זה. חשש כי נתבע יצא מן הארץ, על רקע הנסיבות המתוארות בבקשה, היה מצדיק פנייה לערכאת הערעור במהירות גדולה יותר, אלא אם מדובר בחשש בעלמא. בהחלט ייתכן שקיים הסבר לעיכוב בפנייה, אך למצער צריך היה להציגו בפני בית משפט זה.

ד.

הבקשה ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוגשה לבית משפט קמא נתמכה אך בתצהיר של אחד מפרקליטי המבקשים. לבקשה דנא צורפו תצהירים של מספר מבקשים. אין זה ברור מדוע לא ניתן היה להגיש את אותם תצהירים לבית משפט קמא.

4.

אשר על כן, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור בלא שנתבקשה תשובה.