פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 651/05
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פנחס קריספיל
נ ג ד
המשיב:
מינהל מקרקעי ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע"א
1248/00 שניתן ביום 22.12.04 על ידי כבוד השופטים י' טימור, סגן נשיא, נ' הנדל
וש' דברת
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.12.2004 בתיק ע"א 1248/00 (השופטים י' טימור, סגן נשיא, נ' הנדל וש' דברת), בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת מיום 4.9.2000 בת"א 418/97 (השופטת ר' ברקאי, סגנית נשיא).
ב.בתובענה הנדונה עתר המשיב לבית משפט השלום לשם מתן צו מניעה קבוע כנגד המבקש, לפיו ייאסר עליו להקים תחנת דלק על קרקע אותה חכר מהמשיב.
ג.במהלך הדיון בבית משפט השלום שינה המשיב את מדיניותו הקודמת, שלפיה התיר הקמת תחנות דלק על קרקעות המדינה רק על ידי נכי צה"ל, והתיר למבקש, שאינו נכה, להקים תחנת דלק, אלא שהתנה זאת בתשלום דמי היתר בגין שינוי יעוד המקרקעין. עיקר הדיון התמקד איפוא בשאלה האם חל שינוי ייעוד.
ד.בית משפט השלום קיבל את עמדת המשיב, ופסק כי יש בהקמת תחנת דלק משום שינוי ייעוד המקרקעין, וכן חייב את המערער בהוצאות.
ה.על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי שעה שנחתם הסכם החכירה היה ידוע למבקש כי נאסר להקים תחנת דלק במקרקעין כנלמד מהחלטות המשיב באותה עת, מן התכנית המפורטת לה היה כפוף הסכם החכירה, מההתניה בהסכם עצמו שהגביל את היעוד ל"תעשיה", ומתוך עצם פנייתו של המערער שנים לאחר חתימת ההסכם בבקשה לשינוי יעוד. אף בית המשפט המחוזי חייב את המערער בהוצאות.
ו.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות הערעור. המבקש טוען, כי בתי המשפט הקודמים חרגו מסמכותם והתערבו בפלוגתאות שנקבעו בין הצדדים, וכן כי נפגעה באופן ממשי זכות הקניין שלו. כן נטען, כי הערכאות הקודמות טעו בפרשנות שהעניקו להחלטות המינהל, לחוזה החכירה ולתכניות החלות על המקרקעין על פי חוקי התכנון והבניה. נטען, כי בית המשפט המחוזי החליט באורח שונה בעניין קרוב משהחליט בתיק דנא.
ז.(1) לאחר העיון, איני רואה מקום להעתר לבקשה. אין המדובר בשאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים, ואשר בשכמותה עשויה להינתן ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי. המדובר במחלוקת בדבר פרשנות הסכם ספציפי בהתאם לנסיבות ספציפיות, והיא תחומה ליחסים בין הצדדים.
(2) אף לעיצומם של דברים לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטות בתי השמפט הקודמים. בין אם בדרך שבה הלך בית משפט השלום ובין אם בדרך (הקרובה אולי יותר לטעמי) שבה הלך בית המשפט המחוזי - אין מקום לפרשנות שמציע המבקש. המבקש חכר קרקע שבשעת חכירתה ב-1986 ידע אל נכון כי אין מתאפשרת בה, על פי ההחלטות התקפות של המשיב, הקמתה של תחנת דלק. ייעוד החכירה על פי הסכם החכירה הוא תעשיה. שינוי ייעוד מחייב הסכמת המשיב. התכנית המפורטת שהיתה לעת ההיא בתוקף (ב/12/292 חלק ב' מ-1974) הבחינה בין ייעודי מלאכה ותעשיה ליעוד מסחרי הכולל תחנת דלק, ואיני סבור כי "שימוש מסחרי במגרשי התעשיה" חל על תחנת דלק. תכנית המתאר קרית גת מ-1994 אכן כוללת באזור מלאכה, תעשיה ואחסנה גם מוסכים ותחנות דלק וסיכה, ואולם אין בכך כדי לגבור על הוראות ההסכם - ולפיו שינוי ייעוד מחייב הסכמה ועל פי החלטה 402 של המשיב - דמי היתר, וכך היו פני הדברים עם הגשת בקשתו של המשיב ב-1991.
(3) עיינתי בפסקי הדין בעניין הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית גת נ' חברת מבני תעשיה
(ע"א (ב"ש) 1244/01) ולפניו ת"א (קרית גת) 506/00, ואיני סבור כי יש בהם כדי להשפיע על התוצאה, שכן בענייננו מרכיב מרכזי בהחלטה הוא בפרשנות ההסכם בין הצדדים על ידי שני בתי המשפט.
(4) ככלל, לשם הנאה במקרקעי הציבור יש צורך בתמורה מתאימה, ושימוש מסחרי דוגמת תחנת דלק, השונה מן השימוש התעשייתי הנזכר בהסכם החכירה, בא בכלל זה. כאמור, אין בידי להעתר לבקשה.
ניתנה היום, י' באדר
ב' תשס"ה (21.3.2005).
ש ו פ ט