רע"א 6529/01 שפיר יצחק נ. יהודה טלמון עו"ד

בפניי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון.

1.הבקשה הוגשה ביום 4.12.01, ולאחר שנעתרתי לה, ביטלתי, לבקשת המשיב, את החלטתי, משהוברר כי המשיב לא הסכים למתן הארכה, בניגוד למה שנאמר בבקשה. עם זאת, ביקשתי את תגובת המשיב לעיצומה של הבקשה, על מנת שאחליט בה לגופה. משהגיעה תגובה זו, ניתנת החלטתי בבקשה.

2.דין בקשת הארכה להתקבל.

נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. המדובר בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, אלא בהחלטה שיפוטית. ככזו, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. בהקשר זה נקבע, כי יש להביא בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר - היינו, של המבקש, של המשיב, ושל הציבור בכללותו (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות , פ"ד נב(3) 625).

בעניין

רוזן נקבע, כי למבקש הארכה אינטרס לגיטימי להשיג על פסק הדין נשוא ערעורו, ולכך שטענותיו כנגד פסק הדין יישמעו לגופן. אינטרס זה הוא בעל משקל ניכר, גם כאשר מדובר בבקשת רשות לערער. לגבי המשיב, הרי שהאינטרס הלגיטימי שלו הוא בעצם הפקדת הערובה להבטחת הוצאותיו, ובכך הבטחת הוצאותיו. למשיב גם אינטרס שההליכים בעניין הערבון לא יתמשכו מעבר לסביר, באופן שיפגע ביכולתו לדעת תוך פרק זמן מתקבל על הדעת מהו מצבו ביחס לסכסוך נשוא ההליך. אשר לציבור, נקבע כי האינטרס הלגיטימי שלו הוא במניעת שיבוש הליכים וקיומם של הליכים מיותרים, ועל כן בדרך כלל על המבקש ארכה להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר מפורט על מנת לאזן את מחדלו. ברם, דברים אלה הוגבלו בעיקר למצב שבו נתבקש בית המשפט לדחות את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון במועד, או רשם את הערעור לדחיה ביזמתו.

עוד ניתן משקל, במסגרת שיקול הדעת האמור, לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בבית המשפט, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים.

3.בנסיבות העניין שבפניי, מוליכים שיקולים אלה לתוצאה כי דין הבקשה להתקבל. אמנם, בקשת הארכה היתה נגועה באיחור ניכר, של קרוב לשלושה חודשים לאחר המועד לתשלום הערבון. עם זאת, מן הבקשה עולה כי האיחור האמור נבע כתוצאה מתקלה טכנית אצל בא כוחו של המבקש. כאשר תקלה זו נתגלתה, בשל שליחת התראה על רישום ההליך לדחייה בהעדר הפקדת ערבון, פעל המבקש באופן מיידי והפקיד בפועל את הערבון הנדרש בקופת בית המשפט. בתיאור זה יש כדי לתמוך בטענה, כי האיחור אמנם נבע מטעות, גם אם טיבה המדוייק של הטעות לא הוברר כל צרכו. אוסיף, כי מתיאור זה לא עולה זלזול בבית המשפט, המצדיק דחיית ההליך בלא שנשמע לגופו. זאת ועוד, המשיב לא פנה, בתקופה הלא קצרה מאז הגשת בקשת הרשות לערער ועד שהופקדה הערבות בפועל, בבקשה שעניינה דחיית בקשת הרשות לערער באין הפקדת ערבון, ונעור לפעולה רק בעקבות החלטה מיום 5.12.01 על מתן ארכה להפקדת הערובה. במצב זה, אני סבור כי זכותו של המבקש לכך שבקשת הרשות לערער שלו תידון לגופה גוברת על זכותו של המשיב לכך שההליך יסתיים בלא שהתברר כאמור.

4.אשר להוצאות. צודק המשיב, כי בנסיבות העניין יש לחייב את המבקש בהוצאות, בשל כך שמחדליו גרמו לעצם הצורך בהליכי הארכה ואף להתארכות הליכים אלה. המבקש ישלם, אפוא, למשיב הוצאות בסך 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

נוכח העובדה,שהערבות הופקדה בפועל, תעביר המזכירות את בקשת הרשות לערער, לטיפולו של שופט של בית המשפט.