רע"א 6538/00 משה אלישע נ. יוסף אלישע

1.בין הצדדים מתנהל הליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין צוואת אביהם המנוח של המבקשים. המבקשים מתנגדים למתן צו לקיום צוואת אביהם, לפיה יירש המשיב - נכדו של האב - את משקו של המנוח במושב מצליח.

עוד בראשית הדיון, הורה בית המשפט קמא על הגשת עדויות בתצהירים, וציין, כי לא תורשה הבאת ראיות שלא על-פי החלטתו זו. המתנגדים נדרשו להגיש את תצהיריהם עד יום 30.9.1999.

במהלך הדיון הציגו המבקשים את עדויותיהם של חוקרים פרטיים, אשר נתמכו בתצהירים בהתאם להוראת בית המשפט. המבקשים ביקשו להגיש לבית המשפט קלטות ובהן שיחות, שקיימו והקליטו החוקרים הפרטיים. המשיב התנגד להגשת הקלטות מן הטעם, שלא הוכחו התנאים המקדמיים הנדרשים לקבלה של הקלטה כראייה (להלן: התנאים הטכניים ). מטרתם של תנאים טכניים אלו, כך ציין בית המשפט קמא, הנה להבטיח כי "ההקלטה אמינה ומשקפת נאמנה את שהתרחש במציאות בעת עשייתה" (י' קדמי, על הראיות (1999 תל-אביב), בעמ' 953). תנאים אלו כוללים את תקינותו של מכשיר ההקלטה, מיומנותו של המקליט, נאמנותה של ההקלטה גופא, אי-שינוייה של ההקלטה, וזיהוי וודאי של קולות הדוברים.

2.החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא ניתנה במעמד הצדדים ביום 31.5.2000, מיד לאחר שהובעה התנגדותו של המשיב להגשת הקלטות (להלן: ההחלטה הראשונה ). מסתבר, כי החוקרים הפרטיים לא התייחסו בתצהירים שעשו לתנאים הטכניים. לפיכך, כך קבע בית המשפט קמא, לא הוכחו בתצהירים המונחים בפניו התנאים הנדרשים להגשת הקלטות. בית המשפט פסק, כי הקלטות לא יוגשו כראייה.

בהמשך הדיון, באותו יום, ביקשו המבקשים להשלים בעל-פה את עדויות החוקרים לעניין התנאים הטכניים. בו במקום קבע בית המשפט קמא, בהחלטה נוספת, שלא יתיר עדות בעל-פה בדבר פרטים, שלא נכללו בתצהירים שהוגשו. זאת, כיוון שהשלמת התצהירים באמצעות עדות בעל-פה, תעמוד בניגוד להוראתו בדבר הגשת כל העדויות הראשיות בתצהירים עד למועד שנקבע.

ביום 5.6.2000 הגישו המבקשים בקשה נוספת בכתב לבית המשפט קמא. בקשתם הייתה, כי בית המשפט יתיר להם להשלים את תצהירי החוקרים שהוגשו, באופן שיתווספו אליהם הפרטים הנוגעים לתנאים הטכניים לקבלת ההקלטות כראייה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה ביום 15.6.2000 (להלן: ההחלטה השנייה ), בזו הלשון:

"דנתי בבקשה בזמן שנשמעה על-ידי עורכי הדין בעת הדיון והחלטתי בה ואיני רואה כל מקום לחזור ולדון באותה בקשה, רק משום שהוגשה מחדש בכתב."

3.המבקשים טוענים, בקצירת האומר, כי היה על בית המשפט קמא להתיר להם להשלים את הפרטים הנדרשים על מנת להגיע אל חקר האמת. לדבריהם, לא היה בכך כדי לגרום נזק למשיבים.

המשיב סבור, כי בית המשפט קמא שקל את העניין היטב וכי החלטתו האוכפת את הפרוצדורה הייתה נכונה בנסיבות העניין. המשיב מוסיף וטוען כי המבקשים איחרו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. הוא סבור, כי בקשת רשות הערעור עוסקת הלכה למעשה בהחלטה הראשונה שניתנה בבית המשפט קמא, ולא בהחלטה השנייה. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה חלף זה מכבר.

במהלך ברור הבקשה, פנו המבקשים לבית משפט זה וטענו כי המשיב לא המציא את תגובתו למבקשים. אפשרנו למשיב להגיב לבקשה זו, ולאחר מכן אפשרנו למבקשים להגיב על תשובתו של המשיב. עיינו בכל הבקשות והתגובות.

דין הבקשה להידחות.

4.המבקשים הכתירו את בקשתם כבקשת ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 15.6.2000, קרי ההחלטה השנייה. החלטה זו, כך הם אומרים, נמסרה במשרדם ביום 28.8.2000, ואת בקשת רשות הערעור הגישו לפיכך לבית משפט זה ביום 13.9.2000. עיון בבקשת רשות הערעור מעלה, כי הטיעונים המופיעים בה עוסקים בפועל בהחלטה הראשונה, ולא בהחלטה השנייה. החלטתו השנייה של בית המשפט קמא אין בה כל חידוש מהותי ואין בה התייחסות לגוף הבקשה. כל שנאמר בה הוא, שהבקשה המונחת לפניו מהווה חזרה על כל שנטען בפניו בעל-פה, וכיוון שכבר החליט בעניין זה, אין הוא מוצא מקום לדון שנית בבקשה. בקשת רשות הערעור מופנית לפיכך, הלכה למעשה, להחלטתו הראשונה של בית המשפט קמא מיום 31.5.2000. בקשה זו הוגשה, איפוא, באיחור. ולאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 31.5.2000.

הבקשה נדחית. למותר לציין, כי למבקשים שמורה הזכות לטעון כנגד החלטת הביניים במסגרת הערעור שיגישו, אם יהיה צורך בכך, על פסק הדין. המבקשים ישאו בהוצאות שכר טרחת עורך-דין המשיב בבקשה זו בסכום של 7,500 ש"ח.