רע"א 659/08 ד"ר חציל בע"מ נ. ריקי ישראלי

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מיום 12.12.2007, בגדרה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת ראש ההוצאה לפועל

בתל-אביב מיום 12.12.2006 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-23561-06-0 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לעניין: תיק ההוצאה לפועל נפתח על ידי המבקשת כנגד חברת בי סלטי צ'ויס בע"מ (להלן: החברה ) וכנגד המשיבים, אשר שימשו כמנהלי החברה. זאת בגין חוב אשר עמד על סך של כ – 500,000 ש"ח. עקב צו פירוק אשר ניתן לחברה, עוכבו הליכי ההוצאה לפועל כנגדה.

ביום 12.12.2006, אחר שנערכה למשיבים חקירת יכולת, הורתה ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב – יפו (כבוד הרשמת מ' קלמפר-נבון ) על מתן צו לחיוב בתשלומים, לפיו חויב כל אחד מהמשיבים לשלם למבקשת סכום אשר עמד על 1,000 ש"ח מדי חודש בחודשו.

על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 3146/06), בגדרה התבקש בית המשפט להורות על חיוב כל אחד מן המשיבים בתשלום סכום העומד על 5,000 ש"ח

מדי חודש.

ביום 12.12.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ) את בקשת רשות הערעור. זאת אחר שנקבע כי אין בגובה הצו לחיוב בתשלומים משום חריגה ממתחם הסבירות, אשר יש בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור.

מכאן הבקשה בפניי, בגדרה שבה המבקשת וטוענת כנגד גובה צו החיוב בתשלומים ומבקשת כי נורה על חיוב כל אחד מן המשיבים בתשלום סכום העומד על 5,000 ש"ח מדי חודש בחודשו. לגישת המבקשת, יש בבקשתה כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני, באשר מעלה היא שאלה בעלת חשיבות, החורגת מעניינה הפרטני. זאת בדמות השאלה האם על ראש ההוצאה לפועל לקבוע את גובה צו החיוב בתשלומים בהתחשב בגובה הסכום הפטור מעיקול בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התש"יח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר ). לגופו של עניין, שבה המבקשת וטוענת, כי שיעור החיוב שהושת על המשיבים במסגרת צו החיוב בתשלומים בטעות יסודו, באשר אינו עולה בקנה אחד עם הנתונים שהונחו לפתחה של ראש ההוצאה לפועל. לגישת המבקשת, אחר שבמסגרת חקירת היכולת שנערכה למשיבים הוכח כי למשיבים הכנסה חודשית בסכום העומד על 12,000 – 13,000 ש"ח ובהתחשב בעובדה כי הסכום הפטור מעיקול לעניין משפחה בת 4 נפשות בהתאם לחוק הגנת השכר עומד על 3,447 ש"ח,

היה על ראש ההוצאה לפועל להעמיד את חיובו של כל אחד מן המשיבים על סכום של 5,000 ש"ח בחודש.

יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 25.3.2008, התבקשה תגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. משזו לא נתקבלה, נדונה הבקשה בהתאם לאמור בה בלבד.

אחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות. הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף טענותיה של המבקשת, אין עניינה של הבקשה אלא בשאלת יישומן של הלכות קיימות בעניינה הפרטני. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

טענות המבקשת מופנות רובן ככולן כנגד קביעותיה העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל לעניין גובה צו החיוב בתשלומים. גובה צו החיוב בתשלומים נקבע על ידי ראש ההוצאה לפועל אחר חקירת יכולת שנערכה לחייבים ובהתחשב בנתונים שהונחו לפתחה, בין היתר לעניין השתכרות המשיבים ממשכורתם, הוצאותיהם, ונתונים בדבר תשלומים אשר משלמים המשיבים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל השונים שנפתחו כנגדם.

במסגרת קביעת גובהו של צו לחיוב בתשלומים, על ראש ההוצאה לפועל לבחון את יכולת פרעונו של החייב, בהתחשב בנסיבות הספציפיות המתקיימות בעניינו. ויודגש, כי ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטותיו של ראש ההוצאה לפועל לעניין זה, אלא במקרים נדירים (וראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והליכות , מהדורה שישית, בעמ' 325-326).

על אף הוראתה של הלכה זו, נדרש בית המשפט המחוזי לנסיבות עניינם של המשיבים, אך לסופו של יום לא מצא להתערב בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. זאת בין היתר, נוכח התפתחויות מאוחרות להחלטת ראש ההוצאה לפועל, מהן עולה כי המשיב 2 הוכרז כחייב מוגבל באמצעים, כי נפתח תיק איחוד, כי הוגשה בקשה להכרזת המשיבה 1 כחייבת מוגבלת באמצעים וכי נפתח הליך למימוש משכנתא וכינוס נכסים בגין דירת מגוריהם של המשיבים. ויודגש, כי בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל אין בית המשפט המחוזי מוגבל לראיות שהונחו לפתחו של ראש ההוצאה לפועל, ורשאי הוא להיזקק לראיות חדשות אף מקום שלא הוכח כי נבצר מן הצדדים להביא ראיות אלו בפני ראש ההוצאה לפועל (וראו: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות , מהדורה שישית, בעמ' 82).

לאור כל האמור, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להותיר את גובה צו החיוב בתשלומים על כנו , אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בה.

לא זאת, אף זאת, מבקשת רשות הערעור עולה כי לגישת המבקשת היה על ראש ההוצאה לפועל לקבוע את גובה צו התשלומים תוך הפחתת שיעור הסכום הפטור מעיקול בהתאם לחוק הגנת השכר משיעור הכנסתם של המשיבים, כפי שהוכח הוא במסגרת חקירת היכולת שנערכה בעניינם.

אין בידי לקבל טענה זו.

במסגרת חקירת היכולת, אשר על בסיסה ניתן צו החיוב בתשלומים, נבחן מצבו הכלכלי של החייב בכללותו, על הכנסותיו וחובותיו, וזאת על מנת לעמוד על יכולתו למלא אחר הצו שניתן נגדו (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות , מהדורה שישית, בעמ' 312).

כבר נפסק בעבר כי לצד התכלית שעניינה סיוע לזוכה בגבייה מהירה ויעילה של החוב, עומדת בבסיס חוק ההוצאה לפועל התכלית שעניינה הגנה על החייב, באופן שלא

יהפוך הוא לחסר יכולת ולנטל על החברה עקב הפעלת מנגנוני הגביה (וראו רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו , פ"ד נה (3) 360 (2001)).

משכך, על ראש ההוצאה לפועל לקבוע את גובה צו התשלומים בהתאם ליכולתו של החייב ואל לו להשית על החייב תשלומים שאין הוא יכול לעמוד בהם (ראו רע"א 490/88 אי.טי.טי.אי בע"מ נ' אשר שוורצבאום (לא פורסם, 31.12.1993)).

ברי, כי עמדת המבקשת לעניין אופן קביעת גובה צו החיוב בתשלומים, אשר אינה מתחשבת בכלל הנתונים הרלוונטיים לקביעת יכולת פרעונם של המשיבים, אינה עולה בקנה אחד עם התכלית המונחת בבסיס חוק ההוצאה לפועל, כמפורט לעיל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.