רע"א 6616-23 רע"א 6616-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' וינברגר) בע"א 49062-08-23 מיום 3.9.2023. בהחלטה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני האוסר על פינויים מנכס מקרקעין בבעלות המשיבה, הידוע כחלקה 41 בגוש 10898 (להלן: הנכס), וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' באום) בת"א 17832-03-23 מיום 3.7.20213, בו נדחתה תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי לפיו הם אינם נדרשים לפנות את הנכס. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני המעכב את הליכי הפינוי מהנכס.

רקע והשתלשלות העניינים

1.בחודש פברואר 2022 הגישה המשיבה – חברת שמן תעשיות בע"מ, תביעה לבית משפט השלום בחיפה לסילוק ידם של המבקש 1 ובעל דין נוסף מהנכס (ת"א 17261-02-22; להלן: התביעה הקודמת). בתביעה נטען כי הנתבעים פלשו לנכס שלא כדין, מבלי שקיבלו רשות או הסכמה מהמשיבה להשתמש בו, ומבלי שהם משלמים לה דמי שכירות. יצוין כי הנכס הוא מגרש ריק ללא מחוברים, המשמש את המבקשים לעסקי מכר ואחסון של גרוטאות.

במאמר מוסגר יוער כי המבקשת 2 – חברת מאיר החיים ייזום ובניה בע"מ – לא צורפה כנתבעת בתביעה הקודמת. עם זאת, בטענותיהם לא עומדים המבקשים על עניין זה, ואינם מייחסים לו חשיבות. משכך, אתייחס להלן למבקש 1 ולמבקשת 2 במאוחד כ"מבקשים".

2.ביום 8.5.2022 הגישו המבקשים כתב הגנה בתביעה הקודמת, בו טענו כי הם מחזיקים בנכס מזה שנים רבות, וכי זכויות החזקה בו ניתנו להם על ידי הבעלים או המחזיק הקודם. ביום 15.1.2023 הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב ההגנה, בטענה כי לאחר הגשת התביעה התנהל בין הצדדים משא ומתן שהבשיל להסכם שכירות שהוסכם על ידי הצדדים. ואולם לאחר מכן הודיעה להם המשיבה לטענתם כי ההסכם שנעשה אינו מקובל עליה וכי היא ממשיכה בהליכי הפינוי.

ביום 16.1.2023 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת ע' נהרי סנדלר) את הבקשה בקובעו כי עצם קיומו של משא ומתן שלא הבשיל לכדי הסכם אינו מהווה שינוי נסיבות המצדיק את תיקון כתב ההגנה.

על כן, ביום 17.1.2023 הגישו המבקשים בקשה נוספת לתיקון כתב ההגנה בה חזרו על טענותיהם. הם הוסיפו כי בעקבות המשא ומתן אכן התגבש בין הצדדים הסכם בעל-פה, וכי אין כל חובה כי ההסכם ייחתם בכתב.

ביום 22.1.2023 דחה בית משפט השלום גם את הבקשה הנוספת. בית המשפט ציין כי מדובר למעשה בבקשה חוזרת; וכי ככל שיש למבקשים טענה בדבר חוזה שגובש בעל-פה, פתוחה בפניהם הדרך להגיש בעניין זה הליך נפרד, ואין מקום לברר את הטענה במסגרת ההליך הנוכחי.

3.בהמשך, בשל מחדליהם של המבקשים לקיים הליכי גילוי מסמכים ולהגיש את ראיותיהם, ולאחר שניתנו להם מספר הזדמנויות לתקן את הפרותיהם – ניתן ביום 29.1.2023 פסק דין המקבל את התביעה ומורה על פינויים של המבקשים מהנכס בתוך 45 יום.

4.ביום 8.3.2023 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבה לבית משפט השלום בחיפה, בה עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת אינו חל עליהם לאור הסכם השכירות שנכרת בעל-פה בין הצדדים (ת"א 17832-03-23; להלן: התביעה הנוכחית). בכתב התביעה צוין כי התביעה הנוכחית מוגשת לנוכח סירובו של בית המשפט בתביעה הקודמת להתיר את תיקון כתב ההגנה.

המשיבה מצידה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתה, פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת שהפך חלוט, יוצר מעשה בית דין המחייב את דחיית התביעה הנוכחית על הסף.

ביום 3.7.2023 נעתר בית משפט השלום (כב' השופטת ר' באום) לבקשה, והורה על דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. בית המשפט ציין כי האמור בהחלטה של בית המשפט מיום 22.1.2023 בתביעה הקודמת לפיו המבקשים יכולים להגיש הליך נפרד ביחס לטענתם לקיומו של הסכם בעל-פה – מהווה אמרת אגב שאינה מקימה למבקשים עילת תביעה. כן ציין בית המשפט כי המבקשים טענו לקיומו של הסכם מחייב בבקשתם לתיקון כתב הגנה בתביעה הקודמת. בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 17.1.2023. אם היו המבקשים סבורים כי נפלה טעות בהחלטה זו, היה עליהם להשיג עליה במסגרת בקשת רשות ערעור או בערעור על פסק הדין הסופי. משהם לא עשו כן, קבע בית המשפט כי אין מקום להגשתה של תביעה חדשה בעניין שכבר נדון בהליך קודם וניתן בו פסק דין חלוט.

לבסוף ציין בית המשפט כי טענת המבקשים לפיה גובש הסכם מחייב הועלתה לראשונה רק לאחר שנדחתה בקשתם הראשונה לתיקון כתב הגנה, בה טענו המבקשים רק כי התקיים משא ומתן בין הצדדים ולא כי הוא הבשיל לכדי הסכם מחייב. בית המשפט הדגיש כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות. מטעמים אלה, החליט בית משפט השלום לדחות את התביעה הנוכחית על הסף.

יצוין כי ביני לביני, פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקשים מהנכס מכוח פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת (הוצל"פ 501112-05-23).

5.על רקע זה, הגישו המבקשים ביום 21.8.2023 ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, ולצדו "בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי". בבקשה, טענו המבקשים כי לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף ללא קיום דיון ושמיעת הוכחות. זאת מאחר שכלי זה שמור למקרים נדירים ואינו מתאים לתביעה הנוכחית הדורשת בירור עובדתי. כן נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, התביעה הנוכחית לא הוגשה בעקבות הערת בית המשפט בתביעה הקודמת אלא בשל העובדות החדשות שהתקיימו לאחר הגשת התביעה הקודמת.

המבקשים הדגישו כי בית המשפט לא היה נכון לדון בטענותיהם לעניין גיבושו של הסכם שכירות בין הצדדים במסגרת התביעה הקודמת, ולכן נולד הצורך בהגשת התביעה הנוכחית. כן צוין כי התביעה הנוכחית היא תביעה עצמאית הנסמכת על הסכם בעל-פה אליו הגיעו הצדדים ביחס לנכס, ואין לה כל קשר לתביעה הקודמת לפינוי הנכס.

בשולי בקשתם, טענו המבקשים כי "עיכוב ביצוע חיוני והכרחי כדי לשמור על הסטטוס קוו" ומאחר ש"ביצוע הפינוי יסכל את הערעור על הסף".

6.לאחר שהוגשה תשובת המשיבה, ניתנה ביום 31.8.2023 החלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. בפתח הכרעתו, ציין בית משפט קמא כי מאחר שפסק הדין בתביעה הנוכחית אינו מטיל כל חיוב על המבקשים, הרי שאין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע כי אם בבקשה למתן סעד זמני בערעור.

עוד ציין בית המשפט כי המבקשים עותרים למעשה בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, שהפך חלוט זה מכבר. בהקשר זה, צוין כי מטענותיהם של המבקשים בתביעה הנוכחית עולה כי הם סבורים שבית משפט השלום שגה כאשר לא איפשר להם לתקן את כתב ההגנה. לכן היה עליהם להגיש ערעור על פסק הדין בתביעה הקודמת ובמסגרתו לבקש לעכב את ביצועו. בית המשפט הבהיר כי משהמבקשים לא עשו כן, ספק אם ניתן במסגרת הערעור על פסק דין מאוחר יותר למנוע את ביצועו של פסק הדין החלוט שניתן בתביעה הקודמת, המורה על פינוי. חרף זאת, הואיל ובעלי הדין לא נדרשו לסוגיה זו – לא מצא בית המשפט לדחות את הבקשה מטעם זה.

לאחר שעמד על דברים אלה, עבר בית המשפט לבחון את סיכויי הערעור להתקבל ואת מאזן הנוחות. בכל הנוגע לסיכויי הערעור – ציין בית המשפט כי לא ראה מקום לקבוע מסמרות. בהערת אגב הוא הוסיף, כי הוא אינו משוכנע שניתן לקבוע שהטענה בדבר משא ומתן לכריתתו של הסכם שכירות שהבשיל לטענת המבקשים לכדי הסכם מחייב, נדחתה לגופה בפסק הדין בתביעה הקודמת. עם זאת, מאחר שהעובדות המקימות לטענת המבקשים את עילת התביעה הנוכחית נולדו בטרם ניתן פסק הדין בתביעה הקודמת, והמבקשים לא הגישו ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתם לתיקון כתב ההגנה או על פסק הדין, ייתכן כי בדין סולקה התביעה הנוכחית על הסף.

מכל מקום, הבהיר בית המשפט כי גם אם יניח שהערעור איננו משולל יסוד, הרי שיש לדחות את הבקשה מאחר שהמבקשים לא הראו שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. הוא הדגיש כי בענייננו מדובר בנכס המשמש למטרות עסקיות, וכי ביחס לנכס מעין זה העמדה בפסיקה היא שפינויו אינו צפוי לגרום נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי.

כמו כן, צוין כי במקרה אחר בו דובר בנכס מסחרי אשר תקופת השכירות בו הסתיימה, קבע בית המשפט העליון כי משלא קמה לשוכר זכות להמשיך ולהחזיק בנכס, ומשלא הוכח שפינויו צפוי לגרום לשוכר נזק בלתי הפיך – הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשכיר שזכאי לעשות שימוש במקרקעין כרצונו. בית משפט קמא מצא כי דברים אלה יפים מקל וחומר ביחס לענייננו, שכן אין חולק כי מדובר בנכס אשר לגביו לא נחתם מעולם הסכם שכירות והמבקשים מחזיקים בו מזה שנים רבות ללא תשלום תמורה.

עוד ציין בית המשפט כי מדובר במגרש ללא מחוברים, המשמש את המבקשים למסחר בגרוטאות, ומשמעות פינויו היא פינוי הגרוטאות. הוא הוסיף כי המבקשים לא טענו בבקשתם כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם לא יינתן צו מניעה זמני, וכי למעשה הם כלל לא פירטו איזה נזק ייגרם להם. כל שטענו המבקשים הוא כי הסעד הזמני דרוש כדי לשמור על הסטטוס קוו, וכי אם הצו לא יינתן – יסוכל הערעור על הסף. ביחס לטענות אלה, הבהיר בית המשפט כי שמירה על הסטטוס קוו אינה נימוק המצדיק סעד זמני; וכי פינוי הנכס לא צפוי לסכל את הערעור, אלא לכל היותר לגרום להכבדה על המבקשים שיאלצו לפנות את המקרקעין.

בסיכומו של דבר, קבע בית משפט קמא כי המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי פינוי הנכס יגרום להם נזק בלתי הפיך במובן זה שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. הוא הבהיר כי ככל שיפונו המבקשים מהנכס ובהמשך יתקבל ערעורם, הם יוכלו לשוב לעשות שימוש בו ולקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בשל הפינוי. אשר על כן, נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי הפינוי.

7.לאחר שניתנה החלטה זו, הגישו המבקשים ביום 3.9.2023 "בקשה למתן צו מניעה זמני". בקשה זו הייתה זהה בתוכנה לבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים ואשר הוכרעה בהחלטת בית משפט קמא מיום 31.8.2023, וזאת למעט טענה נוספת של המבקשים לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לעניין זה, טענו המבקשים כי על הנכס מצויות טונות רבות של גרוטאות המשמשות לעסקם – המהווה מקור פרנסה למשפחות רבות; וכן כי מדובר במגרש יחיד באזור המתאים להפעלת העסק האמור.

כבר באותו יום דחה בית משפט קמא את הבקשה בציינו כי מדובר בבקשה חוזרת, אשר הוגשה לאחר שכבר ניתנה החלטה מנומקת על סמך טיעוני שני הצדדים.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, ולצידה בקשה לעיכוב הליכי הפינוי. ביום 5.9.2023 ניתן צו ארעי לפיו לא יפונו המבקשים מהנכס עד החלטה אחרת.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם לא יינתן הסעד הזמני לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. בין שני שיקולים אלה מתקיימים יחס של "מקבילית הכוחות", ואולם מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו, למשל: רע"א 1437/22 מורדוב נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (27.2.2022)).

9.בהחלטתו המנומקת מיום 31.8.2023 נתן בית משפט קמא דעתו לשני שיקולים אלה. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, היה בית המשפט סבור כי בשלב זה אין מקום לקבוע מסמרות, והניח כי הערעור איננו משולל יסוד. באשר למאזן הנוחות, ציין בית המשפט כי המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי צפוי להיגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מפינוי הנכס. עוד צוין כי נסיבות המקרה – ובכלל זה העובדה שמדובר בנכס המשמש למטרות עסקיות; שמדובר במגרש ריק שאין עליו מחוברים; ושאם שיתקבל הערעור יוכלו המבקשים לשוב לעשות שימוש בנכס – מובילות למסקנה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים.

לא מצאתי בנימוקי המבקשים בבקשת רשות הערעור דנן כל טעם המצדיק התערבות בקביעה זו. ראשית, בהתייחס לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, יוער כי על פני הדברים נראה כי ערעורם של המבקשים צפוי להיתקל בקשיים לא מבוטלים. זאת, קודם כל בהתחשב בכך שחרף טענת המבקשים בדבר קיומו של הסכם שכירות המסדיר את החזקתם בנכס, הם לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי הם שילמו ומשלמים למשיבה דמי שכירות בהתאם להוראותיו (וראו סעיף 5 להסכם השכירות שצירפו המבקשים כנספח ב' לתביעה הנוכחית); או כי הם משלמים דמי שכירות כלל.

מעבר לכך, במסגרת הדיון לגופו, יהיה על בית המשפט לבחון ולהכריע בטענה לפיה פסק הדין בתביעה הקודמת מקים מעשה בית דין המונע מהמבקשים לטעון עתה כי קיים הסכם שכירות מכוחו הם רשאים להחזיק בנכס. זאת, משטענה זו לא הועלתה בסופו של דבר כטענת הגנה במסגרת התביעה הקודמת, וכאשר המבקשים לא ערערו על ההחלטה שדחתה את בקשתם לתיקון כתב ההגנה. אין מקום להתייחס לנושא מורכב זה לגופו בשלב זה, ויוער רק כי לטענה כזו יש ביסוס אפשרי בהלכה הפסוקה (ראו והשוו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פסקאות 20 ו-26 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (8.3.2009); רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך, פסקאות 19-17 (23.7.2012). כן ראו: ע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ, פסקאות 30-26 (18.12.2018)).

שנית, באשר למאזן הנוחות – טענתם העיקרית של המבקשים היא כי הנכס הוא המגרש היחיד באזור המתאים להפעלת עסקם, וכי עסק זה מהווה מקור פרנסה למשפחות רבות. אלא שטענה זו לא הועלתה על ידי המבקשים מלכתחילה (אלא רק ב"בקשה למתן צו מניעה זמני" שהוגשה על ידיהם לאחר שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ביום 31.8.2023).

על כל פנים – טענת המבקשים בהקשר זה נטענה בעלמא, בלא שהיא נתמכה באסמכתאות כלשהן. גם לו היה ממש בטענה, ספק אם היה די בה כדי להביא לקבלת הבקשה. זאת מאחר שגם לגישתם של המבקשים, מדובר בעניין כלכלי שככלל ניתן יהיה לפצות אותם בגינו בפיצוי כספי אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיהם בערעור. אשר על כן, אני סבורה כי בדין קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את הבקשה משלא הוכיחו המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

10.לא למותר לציין גם כי במסגרת בקשת רשות הערעור דנן לא הזכירו המבקשים את החלטתו המנומקת של בית משפט קמא מיום 31.8.2023, וזו אף לא צורפה כנספח לבקשתם (אלא רק ההחלטה מיום 3.9.2023). התנהלות זו לוקה בחוסר ניקיון כפיים, אשר גם בו יש כדי להטות את הכף לעבר דחיית בקשת רשות הערעור.

11.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני המעכב את הליכי הפינוי. הצו הארעי שניתן ביום 5.9.2023 – מבוטל בזאת.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 5,000 ש"ח.