רע"א 6637/15עופר בן אליעזר נ. גיא זקס

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.9.2015 של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 58120-06-14 (כב' השופט י' אברהם ), במסגרתו בוטל פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' סרחאן ) והתיק הוחזר לבית משפט השלום לדיון מחדש בפני מותב אחר.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 19.3.2010 פורסמה במקומון בשם "אינדקס העמק והגליל" (להלן: המקומון ), המתפרסם באזור עמק יזרעאל, כתבה (להלן: הכתבה ) שכותרתה: "היזם אלי לבן זכה במכרז מינהל מקרקעי ישראל בשטח שהיה מיועד למקורות". כתבה זו נכתבה על-ידי המשיב, ששימש כחבר מועצה במועצת הישוב רמת ישי (להלן: המועצה ), תחת שם העט "גלעד גל", ועסקה בזכייתו של אלי לבן (להלן: היזם ) במכרז לשימוש בשטח מסוים המצוי באזור התעשייה של הישוב. בכתבה נכתב על אודות קשרי חברות הקיימים בין היזם לבין המבקש 2, אף הוא חבר מועצה, והוצגה טענה לפיה הקואליציה במועצת הישוב, בראשותו של המבקש 1, היטתה לטובתו של היזם את קבלת ההחלטות בנוגע לגורלו של השטח האמור. ביום 20.3.2010 פורסמה במקומון הבהרה, בה צוין כי לא הייתה בכתבה כוונה לאמור שהיזם זכה במכרז בזכות קשריו עם בכירים במועצה, כי המכרז נוהל על-ידי מינהל מקרקעי ישראל ולא על-ידי המועצה וכי במקרה שמישהו חש נפגע מן האמור בכתבה - מערכת המקומון מצרה על כך. ביום 2.4.2010 פורסמה במקומון כתבת הבהרה נוספת שכותרתה: "האופוזיציה ברמת ישי מבהירה: אין פסול בזכייתו של אלי לבן במכרז המינהל באזור התעשיה בישוב ולא הייתה הטיית מכרז לטובתו מצידה של המועצה". בכתבת הבהרה זו, נכתב כי למועצה לא הייתה כל השפעה על התנהלות המכרז, וכי טענות האופוזיציה במועצה הן נגד עצם היציאה למכרז, לאחר שלכאורה סוכם בעבר כי השטח יימסר ללא מכרז לחברת "מקורות".

2.

בעקבות הכתבה הגישו המבקשים (כולם חברים במועצת הישוב) לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב ונגד המקומון, שעילתה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965 (להלן: החוק ), כאשר בהמשך הסירו את המקומון מתביעתם. בית משפט השלום קבע כי מדובר בפרסום חמור של לשון הרע, קיבל את תביעת המבקשים 4-1 ופסק כי על המשיב לשלם לכל אחד מהם פיצוי בסך 10,000 ש"ח. תביעת המבקש 5 נדחתה בשל כך שלא התייצב להעיד על תצהירו ונחשב כמי שוויתר על תביעתו.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור מצד המשיב וערעור שכנגד מצד המבקשים. בערעורם, השיגו המבקשים על גובה הפיצוי הנמוך מדי לטעמם, לנוכח החומרה שבפרסום הכתבה, וכן נטען כי המבקש 5 רשאי היה להוכיח את נזקיו אף מבלי שהתייצב לדיון. מנגד, המשיב טען בערעורו כי בית משפט השלום שגה בקביעתו לפיה היה בכתבה משום לשון הרע, כאשר האמירות הפוגעניות אליהן התייחס בית המשפט כלל לא הופיעו בה, וכן שגה עת שקבע כי בפרסום לא היה אמת. מעבר לכך, המשיב טען שהכתבה פורסמה בתום לב ובמטרה לשמור על האינטרס הציבורי, וכללה הבעת דעה שלא חרגה מתחום הסביר בנסיבות. עוד טען המשיב, בין היתר, כי לנוכח הוראת סעיף 11(א) לחוק, המחלקת את האחריות בגין פרסום לשון הרע בין העיתונאי שחיבר את הפרסום לבין עורך אמצעי התקשורת והאחראי לאמצעי התקשורת, החלטת המבקשים להסיר את תביעתם נגד המקומון חייבה לפטור גם את המשיב מאחריותו. כמו כן, טען המשיב נגד גובה הפיצוי שנפסק למבקשים 4-3, מבלי שהוזכרו כלל בכתבה.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי בפסק דינו של בית משפט השלום היה חסר דיון בנוגע לפרסומן של שתי ההבהרות במקומון, ועל משמעותן ביחס לשאלת קיומה והיקפה של עוולת לשון הרע. הודגש כי בית משפט השלום קבע שהכתבה נשואת התביעה מלמדת על הטיית מכרז מצד המבקשים לטובת היזם, אך לא נתן דעתו לכך שבהבהרות היה כנראה כדי ליטול בצורה משמעותית את העוקץ מפרסום לשון הרע בהקשר זה. בעוד שהבהרות אלה לימדו בבירור כי זכיית היזם במכרז לא נבעה מהטיית הליכי המכרז לטובתו, הדיון שערך בית משפט השלום בטענות הגנה שונות שהציג בפניו המשיב התקיים כולו במישור הטענה להטיית מכרז. עוד פסק בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא דן כנדרש בשאלה המרכזית העולה מן הכתבה, היא שאלת קיומו של קשר בין הון לשלטון; בשאלת היקפה של הזכות לחופש הביטוי כאשר המדובר בפרסום המעלה ביקורת כנגד נבחרי ציבור; ובטענת המערער לפיה משנמחקה התביעה נגד המקומון נדרש היה בית המשפט לדחות גם את התביעה נגדו. לפיכך, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום, והחזיר את התיק לדיון מחודש בבית משפט השלום בפני מותב אחר. זאת, "נוכח העובדה כי המותב אשר נתן את פסק הדין, חיווה דעתו באשר [ל]תוצאת התביעה".

5.

בבקשה שלפניי מבקשים המבקשים לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לדחות את הערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום ולקבל את הערעור שכנגד שהגישו. בטיעוניהם, משיגים המבקשים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן בית משפט השלום נמנע מלדון בסוגיות הרלבנטיות לצורך ההכרעה בשאלת קיומה של עוולת לשון הרע. בנוסף, טוענים המבקשים נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לדיון מחדש בבית משפט השלום, הוראה שלטענתם תיעשה רק במקרים קיצוניים שאינם מתקיימים במקרה זה. המבקשים מדגישים שהתיק נוהל כבר משך ארבע שנים, והשבת ההתדיינות לנקודת ההתחלה תגרור הוצאות כפולות באופן המעניש את הצדדים שלא באשמתם. נטען כי המדובר בהחלטה קיצונית אשר אינה עומדת במבחן הסבירות, ותגרום לעיוות דין קשה למבקשים, בכך שפסק הדין בעניינם אף עשוי להינתן בעוד מספר שנים ובעת שכבר לא יכהנו בתפקידיהם הציבוריים. יתרה מכך, המבקשים טוענים כי בנסיבות המקרה אין זה מוצדק לשנות את המותב הדן בתיק, וכי ממילא המשיב לא ביקש זאת.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי שתתבקש תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הטענות המועלות בבקשה, הן ביחס לקביעות בית המשפט המחוזי הנוגעות לשאלת קיומה של עוולת לשון הרע, הן כנגד ביטול פסק דינו של בית משפט השלום והקביעה שהתיק יידון מחדש בפני מותב אחר, מתמקדות בנסיבות המקרה הקונקרטי, ולפיכך במובהק אינן מקיימות את התנאים הדרושים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

כמו כן, לא מצאתי שנגרם למבקשים עיוות דין חמור המצדיק קבלת הבקשה. נכון הוא כי להחזרתו של תיק לדיון מחדש בערכאה הדיונית תהיינה עלויות שיש להביא בחשבון, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בערעור, והדבר אף יוכל לקבל ביטוי בהוצאות בהן יחויבו הצדדים בסיום ההליך. לעניין העברת התיק לדיון בפני מותב אחר, אכן מדובר בצעד חריג, אשר ראוי כי השימוש בו ייעשה בזהירות ותוך מתן הנמקה מפורטת, ואכן מוטב היה אילו בית משפט קמא היה מרחיב מעט את יריעת ההנמקה (ראו מקרים דומים: רע"א 5022/07 יאמפולסקי נ' בלצקי , פסקה 3 (11.11.07), להלן: עניין יאמפולסקי ; רע"א 4250/11 ג'ורזאלדין נ' אבו ח'יר , פסקה 9 (לא פורסם, 30.6.2011), להלן: עניין ג'ורזאלדין ). גם אם קיימת אפשרות שהעברת הדיון למותב שונה לא היתה מחויבת המציאות, איני סבור שראוי להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר התרשם שהחזרת התיק להרכב המקורי אינה ראויה בשל העמדה הנחרצת שזה הביע בפסק דינו, שהייתה עלולה ליצור תחושה לא נוחה אצל המשיב. החלטה זו אינה שואבת את כוחה מדיני הפסלות הרגילים ושיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לא היה מוגבל לעילות הפסלות הקבועות בחוק (עניין יאמפולסקי , פסקה 3). דחיית הבקשה לרשות ערעור נובעת אף מכך שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה שמה סוף פסוק להמשך בירורו של המקרה, וכפי שכבר נאמר בהקשר זה:

"כאשר עסקינן בהחלטה או בפסק דין שמשמעו המשך בירור ההליך, להבדיל מהחלטה המסיימת את ההליך, נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא להתערב ולא כל שכן ב'גלגול שלישי'" (עניין ג'ורזאלדין, פסקה 9).

איני מקל ראש במשמעותה של החָזרה לנקודת המוצא בחלוף יותר מחמש שנים מאז שפורסמה הכתבה נושא ההתדיינות, לרבות העלות הכרוכה בכך. אלא שאין די בשיקולים אלה להצדיק מתן רשות ערעור. אוכל רק להציע לשני הצדדים לנסות ולסיים את המחלוקות ביניהם בדרך של פשרה כלשהי, בעצמם או בעזרת גורם שלישי (לרבות בית משפט השלום), ומעיון בחומר שלפניי לא ניתן לומר שהדבר אינו בהישג יד; אלא אם כן, כפי שקורה לא אחת בתביעות מכוח החוק, הצדדים נוטרים זה לזה טינה שאינה מאפשרת להם לשקול שיקולים רציונאליים. במקרה כזה מצופה שבאי כוח הצדדים יסייעו למרשיהם. לחלופין, ניתן להגיע להסכמות דיוניות וראייתיות שתאפשרנה בירור מהיר של המחלוקת, שאינה מורכבת כלל, וסיום הפרשה שאכן הגיעה הזמן לסיימה.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.