רע"א 6638/11 יוסף לילוף עו"ד נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת ) מיום 16.6.2011 בע"א 35199-05-10, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י' פרסקי ) מיום 16.3.2010 בת"א 7417/01, במסגרתו התקבלה תביעת הבנק המשיב כנגד המבקש.

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט השלום

1.

המבקש, יוסף לילוף (להלן: המבקש ), ערב להלוואה שנטל אחיו, יצחק לילוף (להלן: החייב ), מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) ביום 2.5.1993 על סך 40,000 ש"ח. לאחר שהחייב לא עמד בפירעון ההלוואה פתח הבנק בהליך משפטי כנגדו בבית משפט השלום בבאר שבע, ובסופו של יום ניתן פסק דין, אשר בעקבותיו נפתח ביום 1.7.1996 תיק הוצאה לפועל.

2.

ביום 24.5.2000 אישר ראש ההוצאה לפועל – בהתאם לסעיף 17ג לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות ) – כי הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב העיקרי מוצו ולפיכך ניתן לתבוע את הערב (המבקש). בעקבות זאת הגיש הבנק ביום 29.10.2001 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום כנגד המבקש לתשלום יתרת החוב לבנק. ביום 13.4.2008 ניתנה למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה, כשתצהירו משמש ככתב הגנה.

3.

טענת ההגנה העיקרית של המבקש הייתה כי עילת התביעה של הבנק כנגדו התיישנה, מאחר שכתב הערבות והקיזוז עליו חתם המבקש ביום 2.5.1993 אינו מהווה ערבות רגילה להלוואה אלא ערבות מיוחדת שמעמידה את המבקש במעמד של חייב עיקרי, כך שהבנק רשאי לקזז מפיקדונותיו כל סכום בגין התחייבויותיו ובגין התחייבויות אחיו. לפיכך נטען כי הבנק היה רשאי לפעול על פי כתב הערבות והקיזוז מבלי שנדרש כל הליך משפטי כנגד החייב העיקרי. כפועל יוצא טען המבקש כי תביעת הבנק התיישנה ביום 1.5.2000 ואף טען כי הבנק התעכב במכוון בהגשת התביעה עד לאחר תום תקופת ההתיישנות על מנת למנוע ממנו להגיש תביעה שכנגד.

4.

מעבר לטענת ההתיישנות, טען המבקש טענות הגנה נוספות. ראשית, נטען כי הפיקדון של המבקש ששימש ערובה להלוואה עמד בתקופה הרלוונטית על סך 60,000 ש"ח וכי הפקידים בבנק פדו את הפיקדון, ללא הסכמתו של המבקש, לשם רכישת מניות אשר ערכן ירד מאד, כך שבעת המימוש זוּכה הפיקדון בסך של כ-10,000 ש"ח אשר הועברו ביום 21.8.1994 לחשבון החייב (בהתאם לכתב הערבות והקיזוז). נטען כי פעולות אלה של הבנק גרמו למבקש לנזק גדול שעלה על גובה חוב ההלוואה שנטל אחיו, וכי המבקש פנה בזמנו לבנק בדרישה לפטור אותו מתשלום החוב לבנק בגין ההלוואה. שנית, נטען כי הבנק לא עמד בחובתו בהתאם לסעיף 17ג(ג) לחוק הערבות להודיע למבקש (הערב) על הגשת התביעה כנגד אחיו (החייב העיקרי), ובכך נמנעה מהמבקש האפשרות להצטרף להליך. נטען כי גם אישורו של רשם ההוצאה לפועל ניתן מבלי שהמבקש זומן לדיון.

5.

בית משפט השלום קיבל את תביעת הבנק ודחה את טענות המבקש. נקבע כי הבנק הוכיח את חובו של החייב העיקרי, שעמד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 56,156 ש"ח, והוכיח כי הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב העיקרי מוצו עד תום. בית המשפט סקר בפסק דינו את הגישות השונות שנדונו בעבר בפסיקת בתי המשפט לעניין המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה כנגד ערב – בין אם יש להתחיל במרוץ ההתיישנות במועד היווצרות העילה כנגד החייב העיקרי ובין אם יש להתחיל במרוץ ההתיישנות במועד קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים. בית המשפט קבע כי המחוקק אמר דברו באופן מפורש בסוגיה זו וקבע כי מרוץ ההתיישנות יחל רק לאחר קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל על מצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי. לפיכך נקבע כי תביעת הבנק לא התיישנה במועד שבו הוגשה.

6.

בית משפט השלום דחה גם את טענותיו הנוספות של המבקש, לעניין הנזקים שנגרמו לו עקב פעולות הבנק בפיקדונו. נקבע כי גרסת המבקש בעניין זה תמוהה ואינה נתמכת במסמכים וכי אין כל היגיון בטענה כי ערבותו של המבקש קשורה לפעולה שעניינה המרת פיקדון ברכישת ניירות ערך. נקבע כי המבקש העיד על בקיאותו הרבה בניירות ערך ועל כך שביצע באותן שנים פעולות מסחר רבות בניירות ערך, ואף העיד על עצמו כאדם חשדן מטבעו ש"אינו מאמין לאיש". לפיכך נקבע כי גרסתו, לפיה העמיד פיקדון בשיעור של 150% מהיקף ההלוואה שנטל אחיו כבטוחה להלוואה ולפיה הבנק ביצע בפיקדון זה פעולות מסחר והמרת ניירות ערך ללא ידיעתו, אינה סבירה. עוד נקבע כי נוכח העובדה שהמבקש הינו עורך דין שהעיד על עצמו כי הגיש תביעות כנגד בנקים בעבר, המבקש לא נתן טעם של ממש מדוע לא הגיש תביעה כנגד הבנק בגין הנזקים שטען שהבנק הסב לו לפני שנים רבות. כמו כן נדחו טענותיו של המבקש כנגד הבנק בגין אי שמירת מסמכים רלוונטיים וכי טענת המבקש שלא שמר את המסמכים הרלוונטיים בעצמו אינה מתקבלת על הדעת, נוכח טענתו כי התכוון להגיש תביעה כנגד הבנק ונוכח עדותו בדבר אופיו הקפדן.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו חזר על טענותיו כנגד תביעת הבנק.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע כי הטענה העיקרית שיש לדון בה הינה טענת ההתיישנות. נקבע כי הערבות נחתמה בשנת 1993 ולפיכך חל עליה תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, שבמסגרתו הוסף סעיף 17ג בדבר "תובענה מהחייב תחילה". לפי סעיף זה המלווה נדרש לקבל אישור מרשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי. צוין כי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות אינו כולל הגדרה למונח "תובענה" (להבדיל מתיקון תשנ"ח לחוק הערבות), ולכן מקום שהוקנתה לבנק זכות עיכבון וקיזוז על כספי הפיקדון של המבקש, לא הוקנתה לו האפשרות להגיש תובענה כנגד המבקש בניגוד להוראות חוק הערבות. נקבע כי על אף שהמבקש העניק לבנק את מלוא הסמכויות לפעול בחשבונו כרצונו, הרי שעדיין הבנק יכול היה לפעול נגדו במסגרת הליך משפטי, בכפוף להוראות הדין. לפיכך נקבע כי היה על הבנק לקבל את אישור רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים בהתאם לסעיף 17ג לתיקון תשנ"ב לחוק הערבות.

8.

לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות קבע בית המשפט המחוזי כי המחלוקת שהתגלעה בפסיקה בנקודה זו הגיעה לסיומה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם, 20.12.2010) (להלן: עניין רובין ), במסגרתו נקבע בדעת רוב כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו ניתן אישור רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי. לפיכך נקבע כי תביעת הבנק במקרה דנן לא התיישנה במועד שבו הוגשה וטענתו של המבקש בעניין זה נדחתה.

9.

בית המשפט המחוזי דחה גם את יתר טענותיו של המבקש לעניין פעולותיו של הבנק בחשבונו והנזקים שנגרמו לו בגינן. נקבע כי המבקש חתם על כתב עיכבון וקיזוז שנתן לבנק חופש פעולה מוחלט לממש כל סוג של פיקדון כספי אשר מצוי או יימצא בחשבונו כנגד סכום החוב, מבלי שהבנק מחויב להודיע מראש על כך למבקש. בית המשפט קבע כי המבקש ויתר על הדרישה מהחייב העיקרי, בהתאם לסעיף 8 (כנוסחו בתיקון תשנ"ב לחוק הערבות), והסכים לחיובו בסכום הערבות. צוין כי במסגרת תיקון תשנ"ח לחוק הערבות נכללה בהגדרת "תובענה" גם פעולת קיזוז, אולם תיקון תשנ"ח אינו חל בעניין זה. לפיכך נקבע כי פעולת הבנק בנסיבות העניין נעשתה כדין. לבסוף צוין כי טענותיו של המבקש בדבר פעולות שביצע הבנק בחשבונו ללא הסכמתו וידיעתו נדחו על ידי הערכאה הדיונית שהעדיפה את גרסת הבנק על פני גרסת המבקש שנמצאה לא מהימנה, ונקבע כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מסוג זה.

תמצית טענות הצדדים

10.

המבקש שב במסגרת הבקשה שלפני על טענותיו שנדחו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי סעיף 18 לחוק הערבות (כנוסחו בתיקון תשנ"ב) קובע מפורשות כי הוראות החוק יחולו "באין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". נטען כי כתב העיכבון והקיזוז העניק לבנק את הזכות לקזז מחשבונו של המבקש כל סכום שיידרש לכיסוי יתרת החוב וכי המבקש ויתר במסגרתו על ההוראה הקבועה בחוק בדבר דרישת הבנק לתשלום מהחייב העיקרי בטרם ידרוש את תשלום החוב מהערב. לפיכך נטען כי הבנק יכול היה לפעול כנגד המבקש במועד שבו החל לפעול כנגד אחיו, החייב העיקרי, ומשכך יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות ממועד חתימת כתב העיכבון והקיזוז (2.5.1993) ולא ממועד קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים. נטען כי בנסיבות אלה אין לאפשר לבנק להאריך את מועד ההתיישנות על ידי שימוש בעילת הערבות וכי התוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה מנוגדת לכל היגיון ולכל נוהלי המסחר המקובלים.

11.

הבנק טוען בתשובתו כי הבקשה אינה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כאשר טענותיו של המבקש נדחו לגופן בשתי הערכאות דלמטה וכאשר לא מתעוררת שום שאלה משפטית שחורגת מהנסיבות הספציפיות של המקרה הנוכחי. נטען כי אף לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות, כאשר המבקש הינו "ערב יחיד" בהתאם להגדרת מונח זה בחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב. נטען כי בהתאם לסעיף 17ג לחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין רובין , לא היה רשאי הבנק לנקוט בהליך משפטי כנגד ערב יחיד מבלי שקיבל אישור בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי מרשם ההוצאה לפועל, כפי שפעל הבנק כאן. לפיכך נטען כי מרוץ ההתיישנות החל רק במועד שניתן אישור רשם ההוצאה לפועל ותביעת הבנק לא התיישנה. עוד נטען כי הקונסטרוקציה שיצר המבקש במסגרת הבקשה דנן – לפיה הצדדים ויתרו על כפיפותם לחוק הערבות ולפיכך מרוץ ההתיישנות התחיל במועד החתימה על כתב הערבות – נטולת כל בסיס בדין ומובילה לתוצאה חסרת היגיון. בנקודה זו נטען כי חוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב אסר על הגשת תובענה כנגד ערב יחיד בטרם מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי, אך לא אסר על נקיטה בסעדים עצמיים, לרבות קיזוז (בניגוד לתיקון תשנ"ח לחוק הערבות שכלל את פעולת הקיזוז בגדרי "תובענה"). לבסוף נטען כי המבקש מסתמך על סעיף 18 לחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב אך מתעלם מסעיף 17ו לחוק הערבות שקובע כי "אין להתנות עליהן [על הוראות החוק בפרק שעניינו ערב יחיד], אלא לטובת ערב יחיד ".

דיון והכרעה

12.

בקשת רשות הערעור ותשובת הבנק הועברו לטיפולי אך לאחרונה. לאחר שעיינתי בפסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי ובבקשה ובתשובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 1273-1269 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. הבקשה שלפני אינה עומדת במבחנים אלו, כאשר טענותיו של המבקש הינן במהותן טענות בעלות "אופי ערעורי רגיל" והן תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי. כמו כן, הטענות שמעלה המבקש בבקשה שלפני נשמעו ונדונו באופן מקיף ומעמיק – הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי – על ידי שתי ערכאות שהגיעו למסקנה כי דינן להידחות. בנסיבות אלה יש לתת משקל משמעותי לעקרונות של סופיות הדיון ושל וודאות משפטית ולשים סוף להתדיינות זו, אשר ממילא נמשכת שנים רבות. לא למותר לציין בנקודה זו כי המבקש – אשר הינו עורך דין במקצועו – כלל לא טרח לטעון להתקיימותם של המבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ודי בכך כדי לדחות את בקשתו.

14.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגופו של עניין דעתי כדעתם של בתי המשפט קמא. לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום בעניין דנן, ובטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין

רובין בו נקבע בדעת רוב כי מרוץ ההתיישנות לעניין תביעת הבנק כלפי הערב יחל, ככלל, במועד קבלת אישור מרשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי. בכך נסתם הגולל על טענתו העיקרית של המבקש לעניין ההתיישנות. טענתו הנוספת של המבקש, שמתבססת על סעיף 18 לחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב – לפיה יש לפרש את כתב הערבות הספציפי כהסכמה של הצדדים להתנות באופן גורף על סעיף 17ג לחוק הערבות, וכי כפועל יוצא יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות כבר במועד החתימה על כתב הערבות – אינה מקובלת עלי. סבורני כי מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של כתב הערבות, אשר אין לה אחיזה בלשונו ואשר מובילה לתוצאה משפטית בלתי הגיונית בנסיבות העניין על רקע הוראות חוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת הבנק כי בהתאם להגדרת "תובענה" בחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב יש להבחין בין סעד הקיזוז – שהינו סעד עצמי, אשר לא חייב את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי – לבין הגשת תביעה כנגד הערב לבית המשפט, אשר חייבה את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי. מבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי בלאו הכי מתעורר ספק בעיני בשאלה האם ניתן לראות בכתב הערבות דנן התנאה על הוראות החוק, בהתאם לסעיף 18 לחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב, והאם מדובר בהתנאה שפועלת "לטובת [ה]ערב [ה]יחיד" בהתאם לסעיף 17ו לחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב.

15.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות הבנק (המשיב) בסך 5,000 ש"ח.