רע"א 668/13 יאיר צדקני נ. פלאפון תקשורת בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' שטמר ) לתקן את הגדרת הקבוצה שבשמה הותר למבקש לנהל תובענה ייצוגית נגד המשיבה.

2.

ביום 9.2.2012 אישר בית המשפט המחוזי מרכז למבקש לנהל תובענה ייצוגית נגד המשיבה (להלן – החלטת האישור ). במוקד ההליך עומדת הטענה, כי במקרים בהם החזירה המשיבה ללקוחותיה כספים שנגבו ביתר, היא עושה כן בערך נומינלי, היינו ללא הצמדה וריבית. בשלב מסוים לאחר החלטת האישור, ובעקבות הגשת כתבי טענות מתוקנים, נתגלעה מחלוקת בין בעלי הדין בנוגע לתקופה עליה תחול התובענה הייצוגית. מתברר, כי בהחלטת האישור הגדיר בית המשפט המחוזי את הקבוצה באופן הבא:

"הקבוצה שבשמה תנוהל הקבוצה היא לקוחות המשיבה שמהם גבתה סכומי כסף ביתר, בין בניגוד למוסכם ובין בניגוד לדין, אשר קיבלו ממנה החזר בגובה סכום הקרן בלבד וללא הפרשי הצמדה וריבית כדין".

רואים אנו, אם כן, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהגדיר את משך התקופה שלגביה עשויה לחול חובת ההחזר. כלומר, הוא לא תחם את התקופה עליה יחלוש הדיון בהליך בהתאם לתקופת ההתיישנות הרלוונטית, כפי שנהוג לעשות בהחלטות המאשרות הגשת תובענה ייצוגית. כפי שיובהר בהמשך, הדבר נבע מכך שהמבקש עצמו לא התייחס לסוגיה בגדר בקשת האישור.

3.

לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים בתובענה הייצוגית (כתב תביעה, כתב הגנה, כתב תשובה), ולאחר שהוגשה על ידי המבקש בקשה לעיון וגילוי מסמכים המתייחסת לתקופה החל ממועד הקמתה של המשיבה, בשנת 1986, העלה המבקש את הטענה הבאה: לגישתו, העובדה שבית המשפט המחוזי הגדיר את הקבוצה ללא הגבלת זמן, משמעה כי התובענה הייצוגית תתנהל לגבי "אירועי השבה" שהתרחשו למן המועד בו החלה המשיבה את פעילותה (שנת 1986 ואילך). במילים אחרות, המבקש טען כי לא חלה התיישנות על התובענה הייצוגית. טענתו המרכזית של המבקש הייתה, כי בבקשת האישור, כמו גם בהחלטת האישור, לא ננקב מועד מדויק לגבי תקופת התביעה. נוכח העובדה שהמשיבה לא העלתה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, כך טען המבקש, ממילא אין לקבוע כי התובענה הייצוגית תתברר רק ביחס לאירועי השבה שהתרחשו בתוך תקופת ההתיישנות. המשיבה טענה, מנגד, כי המבקש לא העלה בבקשת האישור ובכתב התביעה כל טענה לפיה עילת התביעה נולדה בשנת 1986. המשיבה הוסיפה וטענה, כי מטעמים שונים יש לצמצם את תקופת התובענה לאירועי השבה שהתרחשו משנת 2009 עד חודש מאי 2011.

4.

ביום 15.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' שטמר ), כי יש לתקן את החלטת האישור ולצמצם את הגדרת הקבוצה רק ללקוחות המשיבה שהושבו להם כספים בערכים נומינליים שנגבו ביתר, וזאת החל מיום 22.4.2003. בהתחשב בכך שבקשת האישור הוגשה ביום 22.4.2010, הרי החלטתו של בית המשפט המחוזי הבהירה, למעשה, כי הקבוצה תוגדר באופן התואם את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, היינו שבע שנים. בהחלטתו התייחס בית המשפט, בין היתר, לטענת המבקש, לפיה אין לצמצם את הגדרת הקבוצה באופן האמור משום שהמשיבה לא העלתה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. בית המשפט קבע, בהקשר זה, כי בהיעדר ציון ברור של מועד היווצרות העילה בכתבי הטענות מטעם המבקש (בקשת האישור וכתבי טענות אחרים), אין לקבל את הטענה שהיה על המשיבה להעלות טענת התיישנות לפני המועד בו טען המבקש במפורש, לראשונה, כי תקופת התביעה היא החל מיום הקמת המשיבה. המבקש אינו משלים עם החלטתו של בית המשפט המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

דין הבקשה להידחות. את טענותיו של המבקש לא ניתן להגדיר אלא כהתחכמות גרידא, אשר למרבה הצער גזלה זמן שיפוטי יקר ערך הן בבית המשפט המחוזי, הן בבית משפט זה. המבקש לא טרח לציין בבקשת האישור מהי התקופה הרלוונטית של אירועים בהם השיבה המשיבה כספים ללקוחותיה, שלגביה יתקיים הדיון בתובענה הייצוגית. זאת, למרות שתקנה 2(א)(6) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן – התקנות ) קובעת, כי על המבקש בבקשת האישור להגדיר בה את "... הקבוצה שאותה הוא מבקש לייצג... והמספר המשוער של חבריה...". תקנה נוספת הצריכה לענייננו היא תקנה 2(א)(5) לתקנות, הקובעת כי על מבקש האישור לתאר, בין היתר, את "העובדות המקימות את עילת התביעה של הקבוצה". מכוח הוראות אלה נדרש התובע הייצוגי להבהיר באופן ברור, ובגדר בקשת האישור, את התקופה שלגביה הוא מבקש לנהל את התובענה הייצוגית. אין זה מתקבל על הדעת כי הימנעותו של התובע הייצוגי מלפרט נתון זה, משמעה כי לא חלה על התביעה כל תקופת התיישנות, אם טענת התיישנות לא הועלתה מצד הנתבע. נתאר לעצמנו מקרה היפותטי, בו מוגשת בקשת אישור נגד מוסד בנקאי, בטענה כי גבה מלקוחותיו עמלות מופרזות. בבקשת האישור נמנע המבקש מלציין את התקופה שלגביה יתנהל ההליך. נניח עוד, כי הנתבע הרלוונטי החל לפעול בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בהנחה שבקשת האישור תתקבל, האומנם תתברר התובענה הייצוגית גם לגבי עמלות שנגבו בתקופת המנדט הבריטי?! ברור, שיש להשיב על שאלה זו בלאו מוחלט. כאשר מבקש בבקשת אישור נמנע מלציין במפורש את התקופה שלגביה חלה, לגישתו, עילת התביעה הייצוגית, רשאי המשיב להניח כי על התביעה חולשת תקופת ההתיישנות הקבועה בדין. מכאן שבמקרים כגון דא אין כלל צורך להידרש לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות ), הקובע כי יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. זאת, כמובן, אלא אם מבקש הנתבע לטעון לקיצור תקופת ההתיישנות "הרגילה" הקבועה בחוק ההתיישנות מטעמים שונים. באותם מקרים, ברור שמוטל על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (השוו, רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ , פיסקה 6 (13.8.2007)). יצוין, כי ייתכנו מקרים בהם טענת ההתיישנות עשויה להכריע את גורל ההליך הייצוגי כולו, בשל המימד האינדיווידואלי הכרוך בבירורה של הטענה, ובאופי הקבוצתי, מאידך, של ההליך הייצוגי (ראו, ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים , פיסקאות 30-27 לפסק דיני (20.7.2010)). גם במקרים אלה מצופה כי הנתבע יעורר את טענת ההתיישנות בהקדם האפשרי.

6.

בענייננו, התנהלותו של המבקש, שנמנע כאמור מלהתייחס לתקופת התובענה בבקשת האישור, היא שהובילה לכך שבית המשפט המחוזי לא קבע בהחלטת האישור מה תהא תקופת התביעה. בסופו של דבר תיקן בית המשפט את הטעון תיקון. איני רואה מקום להתערב בהחלטתו בנושא זה, שניתנה לאחר שהמבקש העלה, לפתע, את הטענה כי על ההליך לא חלה כל תקופת התיישנות. ברי, כי קבלת טענת המבקש הייתה מובילה לעקיפה של כללי ההתיישנות, ואין לכך כל צידוק בהינתן אופיו המיוחד של הליך התובענה הייצוגית, במסגרתו מבקש התובע רשות לייצג קבוצה גדולה של פרטים בגין מעשה שבוצע, לעתים, לאורך שנים רבות. אין לאפשר להכניס לתובענה הייצוגית "בדלת האחורית" את מי שתביעתו האישית, אילו הוגשה, הייתה מסולקת על אתר מחמת התיישנות. יצוין, כמו כן, כי בענייננו קיימים נתונים שונים המצביעים על כך שהמבקש הניח אף הוא, כי התביעה תתנהל רק לגבי תקופה של שבע שנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור. בהקשר זה היפנה בית המשפט המחוזי לאמירות שונות של המבקש בסיכומים מטעמו שהוגשו במהלך הדיון בבקשת האישור (ראו למשל סעיפים 3 ו-34 לסיכומי המבקש), וכן לעובדה שבכתב התשובה שהוגש על ידו לאחר אישור התובענה הייצוגית, לא התייחס המבקש לתקופת התביעה אליה התייחסה המשיבה בכתב ההגנה מטעמה (שבע שנים).

7.

לסיום, אין לקבל את טענת המבקש כי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי הינה ערעור בזכות ולא בקשת רשות הערעור. המבקש טען, בסוגיה זו, כי "לחברי הקבוצה שנכללו בקבוצה (בהחלטת האישור) ואשר הוצאו ממנה (בהחלטת ההתיישנות) הסתיימה הדרך, ולדידם דומה שהערעור הינו בזכות". כפי שצוין, אין ממש בטענה כי החלטת האישור התייחסה לכל לקוחות המשיבה החל מיום הקמתה ובהתעלם מתקופת ההתיישנות. יש לזכור, כי אי ההתייחסות לתקופת התביעה בהחלטת האישור נבעה בראש ובראשונה מהתנהלותו של המבקש, אשר לא טרח להתייחס לנתון זה בגדר בקשת האישור.

8.

מטעמים אלה דינה של בקשת רשות הערעור להידחות וכך מוחלט, בלא שהמשיבה נדרשה להשיב. בהתחשב בכך שלא היה כל בסיס לטענות המבקש, כאמור לעיל, ינמק המבקש עד ליום 21.2.2013 מדוע לא יושתו עליו הוצאות לטובת אוצר המדינה.