רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. אר-און השקעות בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' בנימיני ), בה נדחתה בקשת המבקש לסלק על הסף את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה ואת התובענה שהוגשה עימה.

2.

ענייננו בבקשה שנייה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקש בטענה כי גבה ממנה ריבית שלא כדין בגין ארבע הלוואות בריבית ליבור שנטלה ממנו בשנות התשעים של המאה שעברה. בתביעתה הראשונה ובבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, שהוגשו בשנת 2003, טענה המשיבה כי המבקש עיגל את ריבית הליבור כלפי מעלה מבלי להודיע על כך ללקוחותיו, ובכך הטעה אותה לגבי אופן חישוב הריבית (להלן - התביעה הראשונה). התביעה הראשונה נמחקה לאחר שהמפקח על הבנקים התערב בהליכים והורה למבקש להשיב לקבוצה התובעת את הכספים שגבה ממנה ביתר. כשנתיים מאוחר יותר הגישה המשיבה את התביעה והבקשה לאישור תובענה ייצוגית נשוא ענייננו. כאמור, גם תביעה זו מבוססת על אותן ארבע הלוואות בריבית ליבור. הטענה המרכזית בתביעה השנייה הינה כי המבקש הטעה את המשיבה לגבי אופן חישוב הריבית בציינו כי ריבית הליבור נגבית לשנה - 365 ימים - כאשר בפועל חישב המבקש את הריבית לפי 360 ימים בשנה. המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה השנייה ושל הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. הוא טען כי היה על המשיבה להעלות את כל טענותיה ביחס לאופן חישוב הריבית במסגרת התביעה הראשונה ומשלא עשתה כן ולא ביקשה לפצל סעדיה בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דין התביעה והבקשה לאישור להידחות על הסף.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, אף כי מצא לנכון לקבל חלק מטענותיו של המבקש. נקבע, כי אכן היה על המשיבה להעלות את כל טענותיה לגבי ההטעיה בחישוב הריבית, ובכללן הטענות שהועלו בתביעה השנייה, כבר במסגרת תביעתה הראשונה. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי הואיל וגביית הריבית לפי חישוב של 360 ימים המשיכה לאחר הגשת התובענה הראשונה, רשאית המשיבה להגיש תביעה בגין הנזקים שנגרמו לה מכך בתקופה שתחילתה במועד הגשת התביעה הראשונה וסופה במועד הגשת התביעה השנייה. בית המשפט ציין, כי הוא אינו רואה לנכון לצמצם את עילת התביעה של הקבוצה המיוצגת באופן דומה, שכן חברי הקבוצה לא הגישו תביעה קודמת נגד המבקש בעילה זו או אחרת (התובענה הראשונה שהגישה המשיבה הסתיימה לפני שלב האישור). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה (ראו, רע"א 8332/96 שמש

נ' רייכרט , פ"ד נה(5), 276, 290 (2001) (להלן - עניין שמש )). אשר לבקשה לסילוק הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להבדיל מסילוק התובענה גופה), נקבע כי סעד שכזה יינתן במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום (ראו, עניין שמש , 290). ואכן, בית משפט זה הורה בעבר על סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כאשר נמצא לו טעם שהשמיט את הקרקע תחת הבקשה כולה. כך למשל, הורה בית המשפט על סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית מקום בו הוגשה בקשת האישור על ידי עירייה (ע"א 1644/04 עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ (טרם פורסם, 28.11.2005)), ומקום בו התיישנה עילת התביעה של התובעים המייצגים (ראו, ע"א 5187/01 ברנע נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 545 (2002) ).

5.

נראה, כי חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות) מחייבת לשקול מחדש את השאלה מהם אותם מקרים חריגים וקיצוניים המצדיקים סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. לפי הדין שקדם לחוק תובענות ייצוגיות, העדרה של עילת תביעה אישית היה מביא, מיניה וביה, לדחייתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. לכן, ניתן היה אף לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית מקום בו היה ברור על פני הדברים כי לא קיימת לתובע המייצג עילת תביעה אישית. חוק תובענות ייצוגיות שינה את דיני התובענות הייצוגיות בישראל מבחינות שונות. ההוראה החשובה לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 8(ג)(2) לחוק. לפי סעיף זה, על בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא הוכיח התובע המייצג קיומה של עילת תביעה אישית (או קיומן של אחת החלופות האחרות שבסעיפים 4(א)(1)-(3)), וזאת בתנאי שהראה כי התובענה שהגיש עומדת בתנאי סעיף 8(א) ובכפוף להחלפת התובע המייצג. כלומר, קיימת מבחינה עקרונית אפשרות כי אף אם יתברר שלא עומדת לתובע המייצג עילת תביעה אישית, תאושר התובענה הייצוגית (ראו והשוו, ע"א 9590/05 רחמן-נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(טרם פורסם, 10.7.2007)). לפיכך, טעם הנוגע לעילתו האישית של התובע המייצג ולה בלבד לא יוביל בהכרח, לאור הוראת סעיף 8(ג)(2), לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

6.

למסקנה זו יש השפעה גם על השלב בו יש לדון בטענות נגד עילתו האישית של התובע המייצג. לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות היה הגיון במקרים מסוימים בדיון מוקדם בטענות הנוגעות לעילת התביעה האישית של התובע המייצג, וזאת במסגרת בקשה לסילוק על הסף, והכל מתוך מגמה לחסוך במשאבים. נראה, כי כיום קיים משקל מופחת, אם בכלל, לטיעון כי ראוי לדון בטענות המכוונות נגד העילה האישית עוד טרם הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. אמנם, שאלת קיומה או העדרה של עילת תביעה אישית הינה שאלה שראוי לה להתברר בשלב מקדמי של הדיון, אך דומה כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לכשעצמה מהווה שלב מקדמי דיו לצורך בירור זה.

ודוק, אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה. כך למשל, עשויה להיות טענת התיישנות הרלוונטית לכל הקבוצה התובעת (להבדיל מהתיישנות עילתו האישית של התובע המייצג בלבד).

7.

ומן הכלל לענייננו: בית המשפט המחוזי סבר כי מקרה זה הינו אחד המקרים בהם ראוי לבחון את טענות הסילוק על הסף של המבקש בנפרד מהדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית גופה. לאור המצב המשפטי הנוכחי איני סבור כי ראוי היה לעשות כן. המבקש מפנה טענותיו כלפי עילתה האישית של המשיבה בלבד. הוא אינו טוען לקיומה של מניעה כלשהי

העומדת בפני תביעת הקבוצה המיוצגת, כתוצאה מתביעתה הראשונה של המשיבה. כאמור, במקרה מעין זה הנוכחי, המסגרת הנכונה לדיון בטענות הנוגעות לעילת התביעה האישית הינה הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. משדן בית המשפט המחוזי בטענות המבקש לעניין פיצול הסעדים שהמשיבה נדרשת לו, איני סבור כי עליו לעשות זאת בשנית בגדר הדיון בבקשה לאישור. יחד עם זאת, איני רואה לנכון לבחון את החלטת בית משפט קמא לגופה במסגרת בקשת רשות ערעור זו. טענותיו הערעוריות של המבקש לעניין פיצול הסעדים יידונו אם וכאשר תתקבל בקשת האישור על ידי בית משפט קמא ותוגש בקשת רשות ערעור על אותה החלטה.

8.

בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.