רע"א 6793/07 זיאד תכתוב נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ר' חופרי וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: ועדת הערר ו החוק , בהתאמה), לפיו נדחה ערעור המבקש על החלטת המשיב לדחות תביעה שהגיש המבקש להכיר בו כנכה לפי החוק.

1.

המערער, יליד 1968, טען בתביעה שהגיש למשיב כי ביום 12.6.02, במהלך שירות מילואים פעיל בעת ששיחק כדורגל, התנגש בחייל מילואים אחר, החייל האחר נפל על המבקש, וכתוצאה מכך, טען המבקש, הוא נחבל בכתף ימין, הופנה לבית החולים ושם נקבע כי פרק את כתף ימין (להלן: אירוע החבלה ). בתצהיר שהגיש המבקש ציין כי אמנם בתקופת שירותו הסדיר, כ- 12 שנים עובר לאירוע החבלה, הוא עבר תאונת דרכים שבעקבותיה סבל מספר פעמים מכתף זו, אולם לדבריו מאז שנת 1994 ועד לאירוע החבלה, שהתרחש במחצית שנת 2002, הוא לא סבל מבעיות בכתף. המשיב דחה את תביעתו של המבקש מן הטעם כי אין קשר בין הפריקות החוזרות בכתף ימין, מהן סבל המבקש טרם גיוסו לשירות המילואים, לבין החבלה הנטענת.

2.

המבקש ערר על החלטת המשיב. בפני ועדת הערר הונחו חוות דעת מומחים רפואיים מטעם הצדדים. המומחה מטעם המשיב, האורתופד פרופ' ביאליק, ציין כי מ דובר בפריקה חוזרת משך כעשור, כנלמד ממסמך חדר המיון של בית החולים סורוקה מיום אירוע החבלה ומהרישומים בתיקו הרפואי של המבקש מאז שנת 1992. על בסיס מכלול החומר שבפניו סבר פרופ' ביאליק כי אין לקשור בין החבלה בכתף מיום 12.6.02 לפריקות חוזרות בכתף ימין.

המומחה מטעם המבקש, האורתופד ד"ר גוטפריד, סבר על בסיס טענת המבקש כי מאז שנת 1994 תפקד המבקש ללא הגבלה, החבלה הנוכחית גרמה לכך שממצב של תפקוד רגיל בכתף עבר המבקש למצב בו אין הכתף פונקציונלית כלל, ולדעתו החבלה החמירה באופן משמעותי את מצב כתף ימין של המבקש עד כדי חוסר תפקוד והחמרת דרגת הנכות בשיעור של 2/3.

בחוות דעת נוספת שהגיש פרופ' ביאליק מטעם המשיב ציין, בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר גוטפריד, כי חרף טענת המבקש כי מאז שנת 1994 לא היו לו פריקות כתף, מתיקו עולה כי קיים רישום תלונות על פגיעה בכתף זו לפחות מאז שנת 1999, ומכאן שהפגם בכתף החל להתפתח טרם אירוע החבלה. פרופ' ביאליק הוסיף כי החבלה הישירה בכתף לה טוען המבקש אינה יכולה לגרום לפריקת כתף בכלל, וכתף בריאה בפרט. לפיכך סבר כי אין קשר של החמרה או של גרימה, בין החבלה לבין הפריקות החוזרות בכתף ימין של המבקש.

ועדת הערר סקרה את הראיות שבפניה, את חוות הדעת הרפואיות, דברים שאמר המבקש מיד לאחר הפגיעה לרופא הצבאי ושעליהם חזר במספר הזדמנויות נוספות בהמשך, לרבות בתעודת השחרור מבית החולים לאחר החבלה, שם אמר כי זה כעשור הוא סובל מפריקות חוזרות ונשנות, כאשר הכתף חוזרת למקומה באופן ספונטני, וראיות נוספות. ועדת הערר אף הביאה בחשבון כי וועדה של המוסד לביטוח לאומי קבעה בשנת 1996 שהמערער סובל מפריקה ישנה של עצם הסקפולה ועל כן ברור שב- 2002

אין מ דובר

באירוע חדש. הוועדה דחתה את הסברי בא כוח המבקש באשר לדברים שאמר המבקש לרופא בסמוך לאירוע בציינה כי אינם מתיישבים עם העדויות. נקבע, כי המבקש מנסה לייחס את מצבה הרעוע של כתפו לאירוע זניח שאירע בשירות המילואים, אך למעשה כתפו היתה פגועה עוד שנים קודם לכן ואין לומר כי מצבו של המבקש החמיר עקב האירוע מיום 12.6.02. לאור האמור קבעה ועדת הערר כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו ודחתה את תביעתו

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עמד בפירוט רב על טענות הצדדים, ודחה את הערעור לאחר שמצא כי הערעור מתמקד במידה רבה בטענות עובדתיות וכי לא נמצא בפסק דינה של ועדת הערר פגם המצדיק התערבות. בית המשפט עמד על הראיות שעליהן התבססו ממצאי ועדת הערר וקבע כי הוועדה רשאית היתה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' ביאליק, לפיה מקורו של הפגם בכתף אינו בפגיעה שאירעה בשירות המילואים אלא בפגיעה ישנה בכתף, כפי שעשתה, ולכן אין מקום להתערבות בעמדתה. אף ביתר טענות המבקש לא מצא בית המשפט ממש.

4.

המבקש טוען כי מאז החבלה שנגרמה לו הוא סובל מפריקות חוזרות ונשנות של כתף ימין, ממגבלות תנועה ומכאבים עזים בכתף זו, ואף נותח בה. בא כוח המבקש טוען כי הערכאות דלמטה לא דנו בטיעונים מהותיים ביותר שהעלה, ובפרט באשר להעברת נטל ההוכחה למשיב ובאשר לשאלה מתי על ועדת ערר למנות מומחים רפואיים מטעמה לצורך הכרעה בין חוות דעת רפואיות שונות המונחות בפניה. שאלה זו מצריכה הכרעה לדבריו בעיקר ביחס למקרים בהם המומחה מטעם התובע לא קיבל לידיו את מלוא החומר הרפואי מן המשיב. שאלות אלה הן לשיטתו בעלות חשיבות ציבורית רבה ומצריכות "גיבוש קו פסיקתי אחיד", כלשונו. לדבריו, הערכאות דלמטה התעלמו מפסיקה אליה הפנה בעניינים אלה ואף בפסיקת בית המשפט העליון ניתנו לדבריו פסיקות סותרות בנושא העברת נטל הראיה למשיב, המצדיקות מתן רשות לערער. הוא עומד בפירוט על הראיות בתיק, שב ומעלה טענות עובדתיות, אותן איני רואה לפרט.

טענה נוספת הינה כי משקבעו הערכאות דלמטה כי בפני המומחה מטעם המבקש לא עמד מלוא התיעוד הרפואי של המערער היה עליהן לפרט אילו מסמכים לא הועברו אל המומחה מטעם המבקש, ובהתאם לפסיקה היה עליהן להורות למשיב להמציא למומחה מטעם המבקש את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים או לאפשר לו להשלים את חוות דעתו. עוד נטען כי במצב בו קיימות חוות דעת נוגדות על בית המשפט למנות מומחה מטעמו.

5.

דין הבקשה להידחות.

כלל ידוע הוא כי סעיף 12א(א) לחוק מגביל את הערעור על החלטת ועדת הערר לנקודה משפטית בלבד. הוסף לכך את הכלל הידוע והמוכר כי בחינה ערעורית שניה תתאפשר רק מקום שהבקשה מגלה שאלה משפטית עקרונית שחשיבותה חורגת מעניינם המצומצם של הצדדים לדיון, והרי שמתחם ההתערבות בהחלטות בנושאים אלה הוא צר עד למאוד (ראו למשל: רע"א 9158/04 דולגופולוב נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים (לא פורסמה, 11.8.05) ; רע"א 9729/05 י' ר' נ' מדינת ישראל – קצין התגמולים-ועדה רפואית עליונה (לא פורסמה, 8.8.06)). ההכרעה בענייננו, בסופו של דבר, היא עניין רפואי. רבות מהטענות שמעלה בא כוח המבקש עניינן השגות על קביעות שבעובדה ואין הן מצדיקות מתן רשות לערער. בדומה, טענות רבות אחרות, גם אם נעשה ניסיון לשוות להם נופך של שאלה עקרונית, אינן אלא שאלות של יישום נכון של הדין, ואף הן אינן מצדיקות מתן רשות לערער. הערכאות דלמטה פירטו בהרחבה את הראיות שהביאו למסקנתן. איני סבורה כי נפלה שגגה בקביעותיהן המעוגנות בחומר שהיה בפניהן ובפרט בדברים שמסר המבקש עצמו, ובמצב דברים זה הטענה בדבר היפוך הנטל אין לה על מה שתסמוך.

למעלה מן הצורך אוסיף כי התמונה שהציג בא כוח המבקש לפיה הוצגו בפסיקת בית משפט זה גישות שונות באשר להעברת נטל הראיה על כתפי המדינה אינה מדויקת.

אשר לחוות הדעת המנוגדות, הרי שזהו מצב המתעורר לעיתים מזומנות בתיקים ממין זה וברי כי ועדת הערר רשאית לבכר חוות דעת אחת על פני רעותה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.