רע"א 682/06מירב כהן נ. ישראליפט תעשיות 1972בע"מ

1.ביום 10.7.2001 נכנסה המבקשת, ועמה מספר אנשים נוספים, למעלית ב"בית אדרת" שבעיר ראשון לציון. לטענת המבקשת, בעת שביקשה לרדת מן הקומה השנייה אל קומת הקרקע, צנחה המעלית, במהירות גבוהה, לאורך שלוש קומות, מן הקומה השנייה אל קומת החניה, ונעצרה בפתאומיות (להלן: האירוע ). המבקשת, שהייתה בשבוע ה- 33 להריונה, טוענת כי היא נחבטה קשות, וכתוצאה מכך אושפזה למשך שלושה ימים, ואף נגרמה לה נכות צמיתה בשיעור 10% (זאת על-פי חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמה). בגין נזקים אלו, הגישה המבקשת תביעה כספית, שנדונה בפני בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא כ' מוסק).

בית משפט השלום פיצל את הדיון באופן שראשית נדונה שאלת האחריות. לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, ובהן עדויות שונות מטעם הצדדים, הגיע בית המשפט לכלל ממצא כי האירוע, כפי שמתואר על ידי המבקשת, כלל לא התרחש; בית המשפט קבע כי "המעלית נתקעה בסמוך לקומה ראשונה ולא צנחה שלוש קומות אליבא דגרסתה של התובעת והאנשים שחלצו לא נפגעו גופנית באירוע. עדויות אלו עומדות בסתירה לעדות התובעת לעניין פרטי האירוע".

בית המשפט המשיך וקבע כי לא מצא קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של המבקשת לבין האירוע. על פי קביעותיו, "תיאורי התובעת ובעלה בדבר הכאבים וקשיי התפקוד אחר האירועים לא היו מהימנים בעיני ואיני מוצא לקשרם לאירוע". עוד ציין בית המשפט כי "התאונה היא תאונת עבודה ועל כן פנתה התובעת למל"ל אשר קבע כי לתובעת אין נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע".

2.המבקשת ערערה על פסיקתו זו של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' גל, צ' זילברטל, א' אפעל-גבאי). הערעור נדחה. נפסק כי לאור התרשמותו של בית משפט השלום ולאור ממצאיו, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה אליה הגיע. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המבקשת כי ניתן לבסס את אחריות המשיבים על סמך העובדות שהוכחו, באומרו:

תובע המביא גרסה בדויה לבית המשפט, איננו זכאי לכך שבית המשפט יכריע את הדין לטובתו על פי תשתית עובדתית אחרת, שהתבררה מן הראיות. אכן לעיתים הדבר אפשרי ובידי בית המשפט נתון שקול הדעת אימתי לעשות כן, אלא שיש לאזן אפשרות זו עם זכויות הצדדים האחרים ולנקוט בזה כאשר לא עלול להיגרם עוול או עיוות דין לנתבעים. בענייננו טען עו"ד כרמלי, וטענתו זו מקובלת עלינו, שמלכתחילה לא התגוננה מרשתו מפני גרסה עובדתית בדבר עצירה פתאומית של המעלית ללא צניחה וללא חבטה קשה, זאת לנוכח חזית המחלוקת כפי שנתחמה על-ידי המערערת עצמה.

בכל הנוגע לטענת המבקשת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה עקב אי דיווח על התאונה למשרד העבודה, נפסק כי לא הוכחה חובת דיווח כזו מכוח תקנות התאונות ומחלות משלח יד (הודעה על מקרים מסוכנים במקומות עבודה), תשי"א-1951 (להלן: התקנות ); כמו כן נקבע כי החקירות שהוראות אלה דוברות בהן נועדו למנוע פגיעות דומות בעתיד, ולא לספק ראיות לניזוקים.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מלינה המבקשת בפני. לדידה, השאלה המועלית בבקשה היא שאלה משפטית טהורה, חובקת כל, וזאת לאור ריבוי השימוש במעליות וריבוי התקלות בהן. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי, לפיהן המשיבים הפרו את חובתם החקוקה על פי התקנות, ומוסיפה, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא החיל על המקרה את כלל "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ). לחילופין, טוענת המבקשת לתחולת חזקת "הדבר מסוכן" הקבועה בסעיף 38 לפקודה, ומטעימה, כי אין המדובר בהפיכת נטל ההוכחה בלבד, אלא שיש לקבוע בכגון דא משטר של אחריות מוחלטת.

4.דין הבקשה להדחות. עיון בבקשת רשות הערעור מלמד כי זו אינה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה התערבות של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלה עובדתית, ובכגון דא, אין בית משפט זה נוהג להתערב, במיוחד כך כערכאת ערעור שנייה (ראו למשל ע"א 4839/92 יוסף גנז נ' מרדכי כץ , פ"ד מח(4) 749).

יוער כי גם אין בטענות המבקשת כדי לשמש עילה לדיון מחודש בפרשה. לשיטתה של המבקשת חל במקרה זה כלל "הדבר מעיד על עצמו". דין טענה זו להדחות. נפקותו של הכלל בדין הישראלי היא העברת נטל השכנוע בהסתמך על ראיות בדבר הסתברות כללית - "סטטיסטית" (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק , פ"ד נו(1) 539; Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty 81-99 (2001) ). תנאי היסוד לתחולת החזקה הינו קיומה של עמימות עובדתית. בהינתן עמימות כזו, וכשמוכח כי הנתבע שלט בנכס שגרם לנזק, ניתן לתובע היתר לבסס את טענתו בדבר התרשלות הנתבע על ראיות סטטיסטיות – ראיות שכל פועלן בכך שהן מסווגות את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות (ראו ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלעבד )).

במקרה שלפנינו, לא מתקיים תנאי היסוד שעניינו עמימות ראייתית. המבקשת הציגה גרסה עובדתית בדבר נסיבות האירוע. גרסתה נדחתה על ידי הערכאה המבררת, תוך שבית המשפט קובע ממצאים לפי הראיות שבאו בפניו. הממצאים שנבעו אינם מבססים את תביעת המבקשת. במקום אחר אמרנו:

ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" – יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסיתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". בהקשר זה, יבחן כאמור כל מקרה על-פי נסיבותיו – האם הצגת הגרסה העובדתית על-ידי התובע שמטה את הקרקע מתחת לכלל, אם לאו (עניין אלעבד הנ"ל).

בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה זה, לפי נסיבותיו, אין לאפשר למבקשת להסתמך על תשתית עובדתית שונה מזו שהיא עצמה טענה לה. קביעה זו יפה בנסיבות המקרה גם לעניין ההסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו". די בדברים האלה כדי להביא לדחיית טענות המבקשת בעניין תחולת סעיף 41 לפקודה.

5.לחילופין טענה המבקשת, כי מתקיימת במקרה זה החזקה הקבועה בהוראת סעיף 38, המונה שלושה יסודות, שבהתקיימם, מועבר לנתבע נטל השכנוע: הראשון, אירוע נזק, השני, הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר העלול לגרום לנזק בהימלטו; והשלישי, הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שממנו נמלט. אף דין טענה זו להידחות. נטל השכנוע בדבר התקיימות יסודות אלה מוטל על התובע. אף כאן, "יש לזכור כי נזקקים לחזקה דווקא מקום בו קיימת עמימות ראייתית" (עניין אלעבד הנ"ל). כאמור, עמימות ראייתית כזו אינה מתקיימת במקרה זה, ועובדה זו נוספת על השיקולים לפיהם אין מקום לפנות לחזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודה. מעבר לצריך, אציין כי ספק אם במקרה שלפנינו מדובר ב"דבר מסוכן"; במקום אחר פסק בית משפט זה כי מעלית, בשימושה הרגיל, לא תחשב כ"דבר מסוכן" - "... נדמה כי לא ניתן לראות במעלית "דבר מסוכן", לפחות בהקשר של השימוש הרגיל בה, שהוא ההקשר שבו התרחשה התאונה הנדונה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות שכר טרחת עורך הדין של המשיבות, בסך 10,000 ש"ח.