רע"א 6850/13 סילבי רנה ורסצ'יק נ. ברוריה בן סימון

1.

המבקשת רכשה מהמשיבה דירה ונכנסה לגור בה במעמד של שוכרת עד לתשלום מלוא התמורה. במעמד חתימת ההסכם שילמה המבקשת למשיבה סך של 600,000 ש"ח על חשבון התמורה, אך לדבריה נבצר ממנה לשלם את היתר, בסך של 850,000 ש"ח, משום שנמחקה הערת אזהרה שהייתה רשומה לטובת המשיבה על זכויות הקבלן. לטענתה, כתוצאה מכך סורבה בקשתה לקבל הלוואה המובטחת במשכנתה. הואיל והמבקשת לא שילמה את יתרת התמורה, הודיעה המשיבה על ביטול ההסכם, והגישה נגד המבקשת תביעה לסילוק יד מהדירה. ביום 20.6.2012 נתן בית משפט השלום פסק דין בהיעדר הגנה נגד המבקשת. ביום 10.9.2012 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין, וביום 30.7.2012 החליט בית משפט השלום לדחותה, וזאת לפני שחלף המועד להגשת תשובה לתשובה מטעם המבקשת לפי תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). המבקשת הגישה בקשה לביטול החלטה זו, וביום 10.9.2012 בית משפט השלום דחה אותה בהחלטה מנומקת. נקבע כי כתב התביעה הומצא למבקשת כדין והיא הייתה יכולה להגיש כתב הגנה, כשם שהגישה בקשה לביטול פסק דין; וכי המבקשת לא הצביעה על סיכויי הגנה מפני התביעה לאחר שהסכם הרכישה בוטל על ידי המשיבה כדין מהטעם שהמבקשת לא עמדה בהתחייבותה לשלם את יתרת מחיר הדירה עד המועד שנקבע בהסכם. בקשות נוספות שהגישה המבקשת לביטול החלטה ולעיכוב הליכים נדחו כולן, האחרונה שבהן ביום 4.11.2012. ביום 5.11.2012 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. המשיבה הגישה בקשה לדחות את הערעור על הסף מחמת אישור בהגשתו. ביום 26.8.2013 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' שמולביץ ) לבקשה ודחה את הערעור על הסף. נקבע כי משניתן פסק הדין ביום 26.6.2012 ובקשה לביטולו נדחתה ביום 30.7.2012, רשאית הייתה המבקשת להגיש ערעור על פסק הדין תוך 45 יום או בקשת רשות לערער על ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול תוך 30 יום. החלטות בבקשות אחרות אינן מאריכות את המועד להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור; ומשהוגש הערעור ביום 5.11.2012 בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד, דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת בהוצאות בסך של 2,500 ש"ח. יצוין כי המבקשת פינתה את הדירה בהתאם לפסק הדין.

2.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען בא כוחה של המבקשת כי מרשתו היא עולה חדשה מצרפת שהשפה העברית אינה שגורה בפיה; כי פסק הדין של בית משפט השלום שניתן בהיעדר הגנה לא הפך לחלוט כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה לביטולה של ההחלטה מיום 30.7.2012; כי ההחלטה מיום 30.7.2012 ניתנה בלא שניתנה למבקשת הזדמנות להגיש תשובה לתשובה והדבר מהווה פגם היורד לשורשה; כי המשיבה לא השיבה לבקשה לביטול החלטה שהגישה המבקשת ביום 4.11.2012 עד היום; כי החלטת בית משפט השלום מיום 4.11.2012 היא שסיימה את ההליך בבית משפט השלום ולכן המבקשת זכאית לערער עליה; וכי הותרת פסק הדין על כנו משמעו הותרת הפינוי בעינו, על אף שהמבקשת שילמה למשיבה סך של 600,000 ש"ח, וכי הייתה זו המשיבה שהפרה את ההסכם – עובדות המקימות, לטענת המבקשת, הגנה טובה מפני תביעת הפינוי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה (שאליה צורפו רק ההחלטות של הערכאות הקודמות), ולאחר שעיינתי, באמצעות מערכת "נט המשפט", גם בכתבי בית הדין ובנספחיהם, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. פסק הדין שניתן נגד המבקשת בבית משפט השלום ניתן במעמד צד אחד. על כן היה עליה להגיש בקשה לביטולו תוך 30 יום (תקנה 201 לתקנות) או להגיש ערעור עליו תוך 45 יום (תקנה 397 לתקנות). המבקשת, שלא הייתה מיוצגת באותו שלב, הגישה בקשה לביטול פסק הדין ביום 9.7.2012, אולם זו לא נתמכה בתצהיר ולא כללה התייחסות לסיכויי ההגנה; וכך גם לגבי מסמך נוסף שהגישה ביום 10.7.2012. אכן, החלטת בית משפט השלום שדחתה את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין (לאחר שהוגשה תשובת המשיבה) ניתנה בלא שחלף המועד להגשת תשובה לתשובה, ובכך קופחה זכות דיונית של המבקשת (רע"א 7681/05 פישר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

(27.11.2005) ). דא עקא, שככל שביקשה המבקשת להשיג על ההחלטה מיום 30.7.2013, היה עליה להגיש בקשת רשות לערער תוך 30 יום (תקנות 398א ו-398 לתקנות). בקשה כזו לא הוגשה כלל. לכך יש להוסיף כי לא נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כי הערעור על פסק הדין הוגש באיחור. זאת, משום שהמועד להגיש ערעור על פסק דין שניתן במעמד צד אחד יחל להימנות מהמועד שבו ניתנה החלטה בבקשה לביטולו (תקנה 398א לתקנות). הואיל וההחלטה בבקשת הביטול ניתנה ביום 30.7.2013, הרי שאף בלא למנות את ימי פגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות, הערעור הוגש באיחור, בלא שהמבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשתו. משהוגש הערעור באיחור ולא נתבקשה הארכת מועד, אין לגלות פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור על הסף מטעם זה. יצוין כי אין לקבל את טענת המבקשת שלפיה עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה מיום 4.11.2012, שכן החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא החלטה אחרת שהדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן , פסקה 46 (3.2.2011)) . כמו כן, הגשת בקשה לעיון מחדש או לביטול החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד אינה מאריכה כשלעצמה את המועד להשיג על פסק הדין שניתן במעמד צד אחד או על החלטה בבקשה לביטולו

(השוו: בש"א 4613/12 פלונית נ' בנק הפועלים בע"מ (20.6.2012)) . במצב דברים זה, לא נפל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

4.

למעלה מן הצורך יצוין כי תביעת המשיבה הייתה תביעה לפינוי מושכר אשר לפי מצוות מחוקק-המשנה אמורה להתברר במסלול מהיר (תקנות 215יא, 215יב(א), 124יד(א) ו-214טז(א) לתקנות). אין חולק כי מאז שהוגשה התביעה ועד היום חלף פרק זמן בלתי מבוטל. המבקשת טוענת כי היא עומדת על קיום עסקת המכר; כי המשיבה היא שהפרה את ההסכם; וכי המבקשת שילמה על חשבון התמורה סך של 600,000 ש"ח ולאחר שפינתה את הדירה, אין בנמצא ערובה המבטיחה שתקבל את הכסף חזרה והיא חוששת שתיחסם דרכה להעלות טענותיה בהתייחס לאכיפת ההסכם. בהקשר זה יצוין כי במסגרת תביעה לפינוי מושכר מוסמך בית משפט השלום ליתן סעד של פינוי בלבד, והצדדים רשאים להגיש תביעות נוספות לסעדים אחרים הנובעים מאותה עילה לבתי המשפט המוסמכים בלא להידרש להיתר לפיצול סעדים (תקנה 215יז(ב) לתקנות). מטעם זה, כמו גם מהטעם שבית משפט השלום אינו מוסמך לדון בתוקפו של הסכם המכר (עניין שהסמכות לדון בו מוקנית לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית בעניינים אזרחיים) – אין לקבל את טענת המבקשת שלפיה אי-ביטול פסק הדין סותם את הגולל על טענותיה בעניין תוקפו של הסכם המכר וסעדים כספיים הנובעים מכך. הגם שלא מצאתי עילה להתערב בפסק הדין לפינוי נוכח הטעמים שעליהם עמדתי (ויוזכר כי המבקשת כבר פינתה את הדירה), למותר לציין כי אין בכך כדי להביע עמדה לגבי סיכוייהם של הליכים אחרים שהמבקשת רשאית לנקוט בהם נגד המשיבה, ככל שתראה לנכון.

5.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.