רע"א 6888/19 רות לייטנר בורנשטיין נ. נורית כרמלי

1.

המשיבים תבעו את המבקשת בגין נזקים שנגרמו להם עקב טיפולי שיניים שביצעה בהם מבלי שהייתה רופאת שיניים. ביום 30.4.2018 קיבל בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' בשן ) את התביעה (להלן: פסק הדין הראשון ). צוין כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, ונקבע כי על המבקשת לשלם למשיבים סך כולל של 1,100,000 ש"ח (להלן: הסכום שנפסק ). בנוסף, נקבע כי המבקשת תישא בשכר טרחת המשיבים בסך של 20% מהסכום שנפסק, וכן באגרת בית המשפט.

2.

המבקשת ערערה על ההחלטה וביום 19.9.2019 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו ש' יעקובוביץ ) קיבל את הערעור וקבע כי פסק הדין הראשון אינו מפורט, וזאת בניגוד להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים לפיה פסק הדין ינומק. נקבע אפוא, כי פסק הדין הראשון מבוטל; כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום; כי על פסק הדין החדש להיות מנומק בהתאם להסכמת הצדדים; וכי לבית משפט השלום נתון שיקול דעת בנוגע לסכומים שייפסקו, לרבות הותרת הסכום שנפסק בעינו. בנוסף, נקבע כי הסכומים שנפסקו יוותרו בחזקת המשיבים עד למתן פסק הדין בבית משפט השלום. לבסוף, נקבע כי אין צו להוצאות.

3.

לשלמות התמונה יוער כי ביום 27.9.2019 בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' בשן ) נתן פסק דין בו נפסק סכום זהה לסכום שנפסק בפסק הדין הראשון (להלן: פסק הדין השני ). ביום 17.11.2019 המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק הדין השני, אשר על פי בדיקה בנט המשפט, טרם ניתנה בו החלטה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי משהתקבל ערעורה, היה על בית המשפט לפסוק הוצאות לטובתה, ולמצער לנמק מדוע לא עשה כן. עוד נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי לא ציין בפסק הדין הראשון לאיזה מותב יש להחזיר ההליך – אם המותב המקורי, אם מותב אחר, כאשר לטענת המבקשת נדרש היה לקבוע כי התיק יעבור למותב אחר שדעתו אינה "נעולה".

5.

תחילה יאמר כי החלטתו של בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לטובת המבקשת באה בגדרו של סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 ועל כן לא תינתן רשות לערער בעניינה. ומכל מקום, כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בפסיקת הוצאות (רע"א 7574/18 חכמאת נ' רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ , פסקה 6 (18.3.2019)). אשר ליתר טענות המבקשת, הרי שלאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.