רע"א 6904/97 ס.ת.ו. בקעות בע"מ נ. מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

של וועדת ערר לפי תקנה 12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג1973-. הוועדה קיבלה את עררה של המבקשת על החלטת מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, אשר דחה את תביעתה של המבקשת לפיצויים על פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961- ( להלן: חוק הפיצויים ).

העובדות וההליכים

1.ביום 5.4.91 נגנב מיניבוס שבבעלות המבקשת, ס' ת' ו' בקעות בע"מ ( להלן: החברה ), בעת שחנה בשכונת קרית היובל שבירושלים. כשלושה ימים לאחר מכן, נתגלה המיניבוס ( להלן: הרכב ) על ידי סייעני משטרת ישראל בכפר יאטא, באיזור הר חברון. יצויין, כי על פי הממצאים שבתיק, אזור הכפר יאטא שימש בתקופה הרלוונטית מקום ריכוז לרכבים שנגנבו בשטח מדינת ישראל. הרכבים הגנובים האמורים שימשו לצורכי מסחר, הן בכלי הרכב השלמים והן בחלקי החילוף שנתקבלו כתוצאה מפירוקם. מדובר, על פי ההערכות, באלפי כלי רכב.

2.בעת שנתגלה, היה הרכב כשיר לנסיעה, ונראה כשהוא נוסע בתוככי הכפר. נציגי החברה ביקשו לחלץ את הרכב מן המקום בו נמצא. הם פנו לשם כך למשטרה ולאנשי צה"ל שבאיזור, על מנת שאלה יסייעו בידם.

כוחות הביטחון שבמקום הבהירו לנציגי החברה כי קיים חשש שהרכב נמצא בידי גורמים עויינים וחמושים בנשק המצויים בשטח. בנסיבות אלה, הוסבר כי ניתן יהיה לחלץ את הרכב רק באמצעות כניסה לאיזור הכפר יאטא בכוח בסדר גודל של גדוד לפחות. בהעדר כוח בסדר גודל כזה, לא ניתן יהיה לבצע את הפעולה ללא סיכון ממשי של הכוח הנכנס. בסופו של דבר, הסיוע המבוקש לא ניתן לחברה, והרכב לא חולץ, בהעדר כוח צבאי לאבטחת הפעולה.

3.ביום 10.4.91, נמצאו שרידיו של הרכב בכפר. המדובר במרכב בלבד, לאחר שרוב חלקיו של הרכב פורקו ממנו. מבחינה שמאית, נחשב הרכב, במצב בו נמצא, לאבדן מוחלט.

בחוות דעת טכנית של שמאי, אשר בדק את שרידי הרכב שנמצא לבקשת מס רכוש, הבחין השמאי בין שני סוגי נזקים שנגרמו לרכב: נזק אחד הוא "נזק תאונתי קשה", לאורך צידו הימני של הרכב. עלות תיקונו של נזק זה הוערכה בכ37,500- ש"ח. הנזק השני נובע מגניבתם של רוב מכלולי הרכב. עלות תיקונו של נזק זה הוערכה בכ106,500- ש"ח.

4.בנסיבות אלה, הגישה החברה תביעת פיצויים למנהל מס רכוש באזור ירושלים, לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג1973- ( להלן: תקנות הפיצויים ). עמדת החברה היתה, כי הנזק נגרם בפעולת איבה נגד ישראל, כמשמעות ביטוי זה בהוראת סעיף 35 לחוק הפיצויים, ומשכך מדובר ב"נזק מלחמה", אשר לחברה זכות על פי החוק לפיצוי בגינו.

מנהל מס רכוש דחה את תביעת החברה. המנהל סמך את החלטתו על נימוק יחיד, והוא כי יחידת הבטוח והתביעות של משרד הביטחון הודיעה לו כי הגיעה, "על סמך חומר החקירה הרלוונטי", למסקנה כי "...הרקע לגרימת הנזק אינו פעולת איבה/מלחמה".

5.החברה עררה על החלטת המנהל אל ועדת ערר לפי תקנה 11 לתקנות הפיצויים. עררה של החברה על ההחלטה התקבל. הוועדה קיבלה את טענת החברה, כי מפרקי הרכב "תפסו טרמפ" על האינתיפדה לתועלתם שלהם, וכי הדבר מצביע על "מצב האיבה האופף את נסיבות האירוע והופך אותו מאירוע פלילי 'גרידא' למעשה איבה". וועדת הערר קבעה, כי אזור הכפר יאטא הפך, בחסות האינתיפדה, ל"מקום ריכוז לאין ספור כלי רכב ישראליים גנובים, שהובאו למקום לשם מסחר בהם ובחלקיהם". הוועדה קבעה, על רקע זה, כי העובדה שהרכב הובא למקום אליו הובא לאחר גניבתו לא היתה מקרית, והצביעה על כך שהמשטרה הביעה חוסר אונים בדבר אפשרות הוצאתו של הרכב מן הכפר, אף שידעה כי הוא שם.

במצב דברים זה, קבעה הוועדה כי "לא ניתן לבודד את מעשי גניבת הרכב ושוד חלקיו מזיקתם המובהקת לרקע האינתיפדה שביסודם, שאיפשר את ביצועם באין מפריע, כשכוחות הצבא והמשטרה המופקדים על מניעתם באיזור עומדים חדלי אונים מנגד". זאת, אף שהוועדה לא שללה את טענת מנהל מס רכוש, כי גונבי הרכב ושודדי חלקיו פעלו לרווחם האישי.

הוועדה דחתה בהקשר זה את הטענה, כי הנזק לרכב לא אירע בכפר יאטא, כי אם בעת הגניבה בירושלים. בהקשר זה קבעה הוועדה, כי פעולת הגניבה היתה אך "קצה קצהו של חוט מכוון מראש להריסת הרכב בחסות אותה מובלעת של שטח הפקר שנוצר בכפר יאטא בעטיה ובחסותה הבלעדית של האינתיפדה".

הוועדה קיבלה, אפוא, את הערר, וקבעה כי מגיעים לחברה פיצויים על פי החוק.

6.מנהל מס רכוש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט צ' טל) קיבל את הערעור. בית המשפט קבע, כי אין הבחנה ממשית בין המקרה שבפנינו, לבין מקרה היפותטי בו כנופיה של בני מיעוטים מבצעת פעולות דומות בתוך שטח מדינת ישראל, גם כאשר כנופיה כזו מתבצרת באזור מסויים אשר מסוכן להיכנס אליו ונדרש לשם כך כוח חמוש גדול של משטרה. כשם שבמקרה היפותטי כזה לא תעלה טענה כי מדובר בפעולות איבה אחרות נגד ישראל, קבע בית המשפט, כך גם במקרה שבפנינו.

בית המשפט הוסיף, כי המקרה דומה למקרה של גניבת רכב והעברתו למדינת אויב הגובלת במדינת ישראל. העובדה שלצורך חילוץ הרכב נדרשת פעולה מלחמתית אינה הופכת את הגניבה למעשה איבה נגד ישראל.

עוד ציין בית המשפט, כי המונח "פעולות איבה נגד ישראל" דורש כוונה לפגוע במדינת ישראל ובריבונותה. בכלל זה מדובר בפגיעה ברכוש של תושבי מדינת ישראל, באשר הם ישראלים. פעולה כזו היא בבחינת התרסה ומרידה נגד מדינת ישראל וריבונותה. לעומת זאת, במקרה שבפנינו פעלו הליסטים בכוונה להפיק רווח לעצמם. לענין זה, אין חשיבות כי הרווח קטן, וכרוך בהסתכנות רבה. לענין זה אין גם חשיבות לעובדה, שמדובר בכנופיה אשר רובם הגדול של כלי הרכב שגנבה הם כלי רכב ישראלים.

7.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון. ניתנה רשות לערער. בית המשפט, בפסק דינו בערעור (ע"א 724/94), התיר לחברה להביא ראיה נוספת, והורה על החזרת הענין לוועדת הערר, על מנת שהענין יידון מחדש לצורך שמיעת ראיות נוספות וטענות נוספות.

8.הראיה הנוספת בה מדובר הינה דין וחשבון שחובר על ידי סגן ניצב צבי גורביץ, אשר בעת חיבור הדין וחשבון שירת כראש הלישכה לתפקידים מיוחדים במטה מרחב שומרון של משטרת ישראל. כותרתו של הדין וחשבון היא "גנבת רכבים מהארץ לנפת שומרון". בדין וחשבון צויין, כי מאז פרוץ האינתיפדה גברה תופעת גניבת הרכב, וקיבלה ממדים מדאיגים. הדין וחשבון מתאר העתקה של מרכז הכובד של פעילות בתחום זה מאזור כפרי המשולש, לכיוון האזור ממזרח לקו הירוק. הטעמים לכך, על פי הדין וחשבון, הם הצורך בעשית רווחים קלים למימון פעולות אינתיפדה, לרווח כלכלי קל, ולחבלה "קרה" בכלכלת ישראל. על פי הדין וחשבון:

"יש לראות ברוב הפעילים בסוג עבריינות זה כפעילי אינתיפדה ויש להילחם בהם בכפל מרץ. מעבר לכך רכבים גנובים לפני פירוק משמשים את חוליות הפנתרים ומחבלים אחרים לצורך ניוד, טשטוש ופיגוע. מעל הכל נושא הדגל המתיר ומכשיר את הפגיעה ברכוש היהודים".

9.בהחלטתה בעקבות הגשת הראיה הנוספת, ושמיעת ראיות נוספות, שבה וועדת הערר וקיבלה את תביעת החברה. וועדת הערר דנה בערר החברה על החלטת מנהל מס רכוש מראשיתו, על פי מכלול הראיות שבתיק, לרבות הראיות שנוספו בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון.

הוועדה עמדה על עדותו של סגן ניצב יוסף רוזנברג, העומד מאז אוגוסט 1993 בראש המיפלג לחקירת עבירות של גניבות וזיופי כלי רכב, ביחידה הארצית לחקירת פשעים של משטרת ישראל. סגן ניצב רוזנברג עמד בעדותו על כך, שהדין וחשבון האמור מייצג את עמדת כותבו - סגן ניצב גורביץ - וכי למיטב ידיעתו אין הוא מייצג את משטרת ישראל. הוא ציין, כי להערכת המשטרה המניע העיקרי לתופעת גניבות הרכב הוא מניע כלכלי. עוד ציין, כי מנתונים שהובאו בפני ועדה בינמשרדית שמונתה בשנת 1995 על ידי השר לבטחון פנים, בה היה חבר, עולה כי 10-5% מן הרכבים הנגנבים בישראל נגנבים על רקע לאומני או פעילות חבלנית עויינת. נתון זה כולל גם רכבים הנגנבים לעשיית פשע בארץ, על רקע פלילי ולא לאומני.

הוועדה הפנתה עוד לאישור של משטרת ישראל מיום 12.4.1991, לפיו יש חשד סביר כי הנזק נשוא הערר נגרם על ידי פעולות איבה שבוצעו על ידי ארגון עויין. הוועדה הוסיפה, כי במקרה שבפנינו קיים ספק, הפועל לטובת החברה. סוף דבר, הוועדה קבעה, כי בחומר הראיות הנוסף שהוגש לה יש משום חיזוק למסקנתה בגלגול הראשון של המקרה. הכרעתה של הוועדה היתה איפוא, כי יש לסווג את המקרה כפעולת איבה, המזכה בפיצוי.

10.מנהל מס רכוש שב וערער גם הפעם לבית המשפט המחוזי על החלטתה של וועדת הערר. הערעור התקבל.

א.בית המשפט קבע, כי "אין ספק" שרובה ועיקרה של מכת גניבות הרכב "מונעת מאספקט פלילי של הרצון להתעשר שלא כדין". בית המשפט היה מוכן להניח, כי הגנבים הם בדרך כלל "...גורמים עוינים לישראל", אשר מבחינתם יש לגניבות "תוצאת לוואי, המתבטאת בשמחה לאיד על הנזק שהם גורמים לישראלים אותם הם עוינים". בית המשפט קבע, כי מנקודת מבטו של חוק הפיצויים, אין חשיבות לכך שהמניע של תאוות בצע מניע את מי שהם שונאי ישראל. תחושת השמחה לאיד הנלווית למעשיהם של הגנבים אינה הופכת את הפעולה הפלילית לפעולה מלחמתית.

בית המשפט הוסיף, כי במקרה שבפנינו מדובר ברכב שפורק באופן מקצועי, "כשעל פניו נחזה שמטרת הפירוק היא להפיק רווחים ממסחר בחלפים". לא מדובר ברכב שנשרף סתם כך, ללא סיבה נראית לעין. במצב דברים זה, אי אפשר להסיק מן הנסיבות שהגניבה או החבלה "הונעו או ניזונו מרצון או מטרה לבצע פעולת איבה נגד ישראלי".

בית המשפט ציין, כי אין חשיבות לכך שהאוטובוס נחבל במזיד, לצד פירוק חלקיו. מדובר בפעולה של ונדליזם ברכוש שהוא הפקר. פעולה כזו היא נפוצה. היא לא נעשתה בהכרח משום שמדובר ברכב ישראלי. שנאת ישראל המתלווה לונדליזם כזה אינה הופכת את הנזק לנזק מלחמה.

עוד העיר בית המשפט, כי העובדה שהגנבים מצויים במעין עיר מקלט, וחשים עצמם בטוחים מפני השלטונות בישראל, אינה משליכה על סיווג הנזק כ"נזק מלחמה. גם אם המשטרה גילתה אוזלת יד, אין בכך כדי לשנות את מהות הנזק.

ב.בית המשפט דחה את טענת החברה כי על המקרה שבפנינו חלה הוראת סעיף 38א לחוק הפיצויים, העוסקת בנזק הנגרם לנכס הנמצא מחוץ לשטח המדינה, ואשר ניתן לקבל פיצוי על פגיעה בו אם "נפגע בשל זהותו הישראלית" (תקנה 1 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים בשל נזק) (נכס חוץ ישראלי), תשמ"ב1982-). בית המשפט קבע, כי התכלית בהוספת סעיף 38א היא להרחיב את תחולת דיני הפיצוי בגין נזק מלחמה גם על נכסים אשר נמצאים מחוץ לשטח ישראל עם תחילת מערכת המאורעות שבמסגרתה נגרם הנזק. נכס אשר לכתחילה היה בשטח ישראל, ובשלב מסויים הועבר מחוץ לשטח זה, היה מכוסה על ידי חוק הפיצויים קודם הוספת סעיף 38א, ולכן אין הוראה זו חלה על נזק לנכס כזה.

על יסוד שיקולים אלה, קיבל בית המשפט את הערעור על החלטת וועדת הערר, ודחה את תביעת החברה לפיצויים.

11.על פסק דין זה הוגשה בקשת הרשות לערער שבפנינו, אשר הוחלט לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. במרכזה של בקשה זו, השאלה האם ניתן לראות בנזק שנגרם לרכבה של החברה משום "נזק מלחמה", כמובנו של מונח זה בחוק הפיצויים. לכך נפנה עתה.

ההיסטוריה החקיקתית והמסגרת הנורמטיבית

12.ענייננו בפיצוי של מי שנגרם לו "נזק מלחמה". ההסדר הקבוע בחוק הפיצויים בסוגיה זו הוא גלגול של הסדרים קודמים. אלה מצביעים על טיבו של ההסדר העומד לדיון. נוכח העובדה שהשאלות העומדות להכרעה בענין שבפנינו טרם נדונו בפסיקתו של בית המשפט העליון, ראוי לייחד מלים אחדות להיסטוריה החקיקתית שהובילה להסדר שבפנינו.

13.עוד לפני שקמה המדינה, נוסד מנגנון וולונטרי של ביטוח מפני נזקי מלחמה. המדובר בגוף שנקרא "הקרן הישראלית לביטוח הדדי מנזקי מלחמה בע"מ". גוף זה הוקם על פי צו של מנהלת העם מיום 23.4.1948. תקופת פעולתה של הקרן הוגבלה מראש לשנתיים. פעולתה היתה מוגבלת, שכן "בהעדר בסיס משפטי מתאים", הקרן "לא הקיפה את כל אלה שחובת הביטוח חלה עליהם" (דברי ההסבר להצעת חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה, תש"י1950-, הצעות חוק 35, י' באדר תש"י, 27.2.1950).

על רקע זה, נחקק בשנת 1951 חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה, תשי"א1951- (ספר החוקים 68, ט' באדר א' תשי"א, 15.2.1951)( להלן: חוק הארנונה ). חוק זה "בא להשלים את מפעל הביטוח האמור" (הצעת החוק הנ"ל). הוא בא לקבוע הסדר מחייב בדין לביטוח על נזקי מלחמה, במקום הקרן, אשר לפעילותה "לא היה כל כוח מחייב" (ראו ד' פוטשבוצקי "פיצוי נזקי מלחמה" מיסים ה1/ (פברואר 1991) עמוד א23-).

החוק היה מבוסס על הטלת ארנונה, אשר תשמש לקרן לפיצוי בגין נזקי מלחמה. נקבע, כי הארנונה תוטל רק על נכסים עסקיים (וכן על בניינים), העלולים להינזק במלחמה. באופן דומה, נקבע כי הפיצוי יהיה בגין נזק לנכסים עסקיים, וכן לנכסי בנין (שם, בעמוד א24-). המונח "נזקי מלחמה", הנזכר בחוק (סעיף 3(א)) הוגדר בתקנות בדבר תשלומי פיצויים שהותקנו מכוח החוק האמור (קובץ התקנות 256, ח' בניסן תשי"ב, 3.4.1952). סעיף 1 לתקנות הגדיר נזק כ"נזק שנגרם לגופו של נכס ... עקב פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או על ידי צבא - הגנה לישראל או עקב פעולות איבה אחרות...".

כאמור, "חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה מושתת בעיקרו על רעיון הביטוח" (דברי השופט ויתקון בע"א 450/59 מנהל הארנונה לפיצוי נזקי המלחמה נ' 'אתא' חברה לטקסטיל בע"מ ,

פ"ד יד 316, בעמוד 319). תכליתו העיקרית של החוק היתה להביא לפיזורם של נזקי מלחמה, מתוך תפיסה בסיסית כי מדובר בנזקים שאינם מיוחדים לבעל רכוש כזה או אחר, אשר איתרע מזלו וניזוק כתוצאה מפעולות מלחמה או איבה (ראו דברי שר האוצר א' קפלן בהציגו את החוק המוצע לקריאה ראשונה בפני מליאת הכנסת, דברי הכנסת , כרך 6, ישיבה קי"ט, י' אדר תש"י (27 פברואר 1950), בעמוד 854; ראו גם דברי יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, דוד-צבי פנקס, בהציגו את החוק המוצע לקריאה שניה ושלישית ( דברי הכנסת כרך 8, ישיבה רכ"ב, כט' שבט תשי"א (5 פברואר 1951), בעמוד 984). פיזור הנזק נעשה על ידי הטלת חובה על בעלי הנכסים לשלם ארנונה, כאשר כספי הארנונה נועדו לשמש קרן מיוחדת לפיצוי נזקי מלחמה (סעיף 3(א) לחוק).

14.בשנת 1961 בוטל חוק הארנונה, והוחלף על ידי חוק הפיצויים. חוק הפיצויים בא לאחד חוקים אחדים הנוגעים להטלת מסים או תשלומי חובה על רכוש, ובהם חוק הארנונה, פקודת מס הרכוש העירוני, 1940, חוק מס הרכוש העירוני (הוראות שונות), תש"ט1949-, ופקודת מס הרכוש החקלאי, 1942.

בדומה לחוק הארנונה, הפיצויים המשולמים לפי חוק הפיצויים מגלמים בחובם רעיון של ביטוח, על ידי זרוע של המדינה, מפני נזקי מלחמה. עם זאת, נוכח החוקים השונים אשר אוחדו בחוק זה, ומס הרכוש שהוטל בו, נאמר על היחס בין חוק זה לבין חוק הארנונה על נזקי מלחמה כי הוא שונה "מחוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה ... בו בזמן שהחוק ההוא כולו או עיקרו חוק ביטוח הוא, הרי החוק דנן הוא חוק מעורב של ביטוח ומיסוי, כפי ששמו מעיד עליו; והוא בא לא רק במקום חוק הארנונה ההוא, כי אם גם במקום פקודות מס הרכוש העירוני והחקלאי ... נמצא שבמס הרכוש יש תערובת של מס ושל דמי ביטוח" (דברי השופט כהן בהמ' 134/65 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' טחנות הקמח ,

פ"ד יט(2) 604, בעמודים 609-608).

ההגדרה של נזק מלחמה שבחוק מס רכוש דומה לזו שנקבעה בתקנות לפי חוק הארנונה. על פי ההגדרה שבסעיף 35 לחוק הפיצויים, נזק מלחמה הוא:

"נזק שנגרם לגופו של נכס עקב פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל".

15.חוק הפיצויים מקנה זכות לפיצוי בגין נזק שנגרם לגופו של נכס. בנסיבות מסויימות, המפורטות בחוק, הוא מקנה זכות לפיצוי גם בגין נזקים עקיפים של הפסד או מניעת רווח (ראו הגדרת נזק מלחמה ונזק עקיף שבחוק הפיצויים). בענייננו, תובעת החברה פיצוי על נזקים שנגרמו לגופו של הנכס. תביעתה מעוררת שאלות אחדות.

שאלה אחת היא, האם יש לראות בפעולות של גניבת הרכב של החברה, ושל פירוקו המאוחר יותר, משום "פעולות איבה אחרות נגד ישראל", הנופלות לגדר הגדרת המונח "נזק מלחמה". שאלה שניה היא, האם הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מפירוקו הוא נזק בר פיצוי על פי חוק הפיצויים, כנזק הנובע מחשש לפעולות איבה נגד אנשי החברה בכפר יאטא אם היו מנסים להיכנס לכפר על מנת לחלץ משם את הרכב. שאלה שלישית היא, האם עשויה החברה לזכות בפיצוי, אם יסווג הנכס, לצורך הענין שבפנינו, כנכס - חוץ ישראלי. אדון בשאלות אלה כסידרן.

גניבת הרכב ופירוקו כ"פעולות איבה אחרות נגד ישראל"

16.חוק הפיצויים אינו מגדיר "פעולות איבה נגד ישראל" מהן. גם חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, אשר עניינו בפעולות איבה, אינו מגדיר מונח זה, אף שהוא מהווה רכיב בהגדרה של פגיעת איבה שבאותו חוק. מהו, אפוא, מובנו של ביטוי זה?

17.על משמעות מונח זה ניתן ללמוד מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק הפיצויים. בהצעת חוק הפיצויים וקרן פיצויים (תיקון מספר 8), תשל"ב1972- (הצעות חוק 993, יח' באייר תשל"ב, 2.5.1972), הוצע להוסיף להגדרת נזק מלחמה, אחרי המלים "פעולות איבה אחרות", את המלים "בידי אויבי ישראל". בדברי ההסבר להצעת תיקון זו, אשר הפכה בסופו של דבר לחוק, נאמר כי:

"הדיבור 'פעולות איבה אחרות' בא להבחין בין פעולות הצבאות הסדירים של האויב לבין פעולות חבלה, בלי שהדבר ייאמר מפורשות".

דברים אלה מעלים, כי המונח פעולות איבה אחרות מתייחס לפעולות חבלה. בעקבות התיקון שהוכנס בחוק הפיצויים בתיקון מספר 8 הנ"ל, ברור כי מדובר בפעולות חבלה נגד ישראל . מהם סימני ההיכר של פעולות חבלה נגד ישראל, הנופלות לגדר החוק? דומה, כי נוכח תכלית החוק, עליה עמדנו לעיל, ניתן להצביע על שני יסודות עיקריים המתקיימים בפעולת איבה או חבלה לצורך חוק הפיצויים.

18.יסוד אחד הוא יסוד אובייקטיבי בעיקרו של היזק שלא כדין לרכושו של אדם. יסוד זה נובע מתכלית החוק, של פיצוי בגין נזקי רכוש. אלמנט זה הוא תוצאתי במהותו. ככל יסוד תוצאתי, הוא עשוי להתגבש במגוון של דרכים. התבוננות במקרים בהם מופעל המנגנון של מס רכוש מגלה מקרים של הצתות רכוש, של השחתתו בדרכים שונות, של השמדתו בדרך של פיצוץ, וכיוצא באלה פעולות. הנזק לרכוש עשוי להיות התוצאה העיקרית של הארוע, ועשוי להיות תוצאה אינצידנטלית שלו. המשותף לכל אלה הוא גרימת נזק בלתי חוקית לרכוש. בכלל זה עשויים להימצא, מן הבחינה המושגית, גם מעשים של גניבה. אכן, מעשה גניבה אינו גורם בהכרח נזק לגופו של הנכס. עם זאת, מדובר בפעולה הגורמת נזק רכושי ישיר לבעליו של הנכס. ככזו - אם מתקיים בה היסוד הנפשי הנדרש, עליו אעמוד בסמוך - היא מצויה בגרעין הקשה של תכלית החקיקה. בנסיבות המתאימות, יכולה פעולה כזו להוות מעשה איבה (ראו, בהקשר זה, את פסק דינו של בית הלורדים בפרשת Boggan v. The Motor Union Insurance

Company 14 Lloyd’s List Law Reports [1923] 64, at p. 66 - 67 ).

19.היסוד הראשון הוא יסוד הכרחי, אך לא מספיק. לא כל גרימת נזק לרכוש היא בבחינת פעולת איבה במשמעות חוק הפיצויים. ליסוד האובייקטיבי מתלווה יסוד של מניע, הנוגע למוטיבציה של מבצע הפעולה. לענין זה, אין לפרש את המלה איבה במובן הלשוני הצר, המתייחס ל"שנאה עזה, משטמה" (א' אבן-שושן, המלון החדש (ירושלים, 1986), בעמוד 35). תכלית החקיקה אינה מוגבלת לפיצוי נזקים הנגרמים דווקא מתוך איבה במובן האמור. תכליתה היא להבטיח פיצוי בגין נזקים, ולפזר נזקים, אשר אינם נזקים אישיים של הנפגע כי אם תוצאה של פעולת חבלה, המכוונת נגד מדינת ישראל.

על רקע זה ברור, כי פעולות איבה, במובן החוק, עשויות להיות מונעות ממוטיבציות שונות. הן עשויות להיות מונעות משינאה או עוינות לישראל. הן עשויות להיות מונעות ממניע של נקמה. הן כוללות פעולות אשר תכליתן לפגוע בקיומה של מדינת ישראל, בריבונותה או באינטרסים חיוניים שלה. פעולות איבה כוללות גם פעולות טרור נגד ישראל, אשר מטרתן להפחיד או להפעיל כפייה על אזרחי המדינה, או להשפיע על מדיניותה או פעולותיה של ישראל על ידי הפחדה או כפייה (ראו הגדרת ה - F.B.I למונח טרור, מתוך אתר האינטרנט של The Terrorism Research Center ).

לפעולה מתוך מניעים אלה, אשר נמנו כאן על דרך ההדגמה בלבד, מכנה משותף בולט אחד: פגיעות ברכושם של אזרחים או תושבים ישראליים, כמו גם של יישובים ותאגידים ישראלים, בשל היותם ישראלים. מבחינת מבצעיה של פעולת איבה, הזהות הישראלית או הזיקה לישראל הם המאפיין הרלוונטי, המצדיק את הפגיעה ברכוש.

20.הוכחת המניע שביסוד פעולה הגורמת נזק לרכוש אינה דבר קל. ברוב הגדול של המקרים, מבצעי המעשים אינם ידועים כלל. הם אינם נתפסים ואינם מובאים לדין. לא ניתן לקבל את גירסתם לאשר התרחש. לא ניתן לברר באופן בלתי אמצעי מה היתה הכוונה מאחורי המעשה. התוצאה היא, כי פעמים רבות אין בפני בית המשפט ראיות ישירות על כוונתם של מי שגרמו לנזק לרכוש, במעשים של גניבת רכוש, חבלה בו או השחתתו. בכך אין כדי להביא שינוי בדין הרגיל, לפיו נטל השכנוע בתביעה לפי חוק הפיצויים מוטל על התובע, אשר עליו להוכיח את תביעתו, כמקובל בהליכים אזרחיים, במאזן הסתברויות. כך גם קבעו באופן עקבי בתי המשפט המחוזיים אשר דנו בסוגיה זו (ראו, למשל, פסק דינו של השופט ביין בע"ש (חיפה) 334/92 נתן סלע נ' מנהל מס רכוש אזרחי מחוזי , מיסים ז3/ (יוני 1993) עמוד ה152-; ראו גם דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"ש (ירושלים) 6/96 א' ד' בתי עץ (שבדיה) בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים , מיסים י3/ (יוני 1996) עמוד ה45-).

עם זאת, מביא הקושי הראייתי הטבוע במקרים אלה לכך, שבית המשפט נזקק לראיות נסיבתיות, מהן עולה כוונת המבצעים. על יסוד ראיות אלה ניתן לקבוע, האם המסקנה המסתברת יותר היא כי מדובר בכוונה פלילית "רגילה", אשר במרכזה, בדרך כלל, מוטיבציה להשיג טובת הנאה רכושית; או שמא מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים כישראלים, ואשר יש לה אופי של "איבה נגד ישראל", במובן הנזכר לעיל.

בהתאם לגישה זו פעלו ופועלים בתי המשפט וועדות ערר הדנים בתביעות לפיצוי לפי חוק הפיצויים. הדוגמאות לכך רבות. כך, נתנה וועדת הערר, הפועלת מכוח חוק הפיצויים, משקל לטיבו של רכוש שנגנב, ולשאלה האם יש בו כדי להצביע על גניבה לשמה (ראו החלטת וועדת הערר המיוחדת בערר 82/96 תבליני גלעד בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים , מיסים יא5/ (אוקטובר 1997) עמוד ה370-). בפסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, יוחס משקל ניכר לשאלה, האם המקום בו הוסב נזק לרכוש הוא מקום המועד לפיגועים, בו נעשו מעשי פיגוע רבים בעבר (פרשות נתן סלע וא' ד' בתי עץ (שבדיה) בע"מ הנ"ל). ניתן משקל לאיומים בהתנכלות, ולהתנכלות אשר קדמה להיזק לרכוש (ענין נתן סלע

הנ"ל). באופן דומה נקבע, כי פעולה של פירוק חלקים מצביעה על גניבה גרידא, לצורך עשיית רווחים, שבעקבותיה שורפים את המכונית כדי להעלים את הראיות (ע"ש (תל אביב) 988/95 באטה נ' מנהל מס רכוש, אזור המרכז­ , השופט הומינר מיסים י2/ (אפריל 1996) עמוד ה250-). לעומת זאת, מקום בו הוצתה מכונית בלא שפורקו ממנה חלקיה, עולה מהנסיבות כי הצתת המכונית באה בעקבות פעולת איבה (שם).

21.על רקע דברים אלה ניתן לפנות למקרה שבפנינו. במקרה זה, אין בחומר הדברים כל אינדיקציה לכך שגניבת הרכב, או פירוקו במועד מאוחר יותר, היו בבחינת פעולות איבה, במובן המתואר לעיל. אין כל אינדיקציה באירוע לכך, שמדובר בפעולות שנעשו כגילוי של עוינות למדינת ישראל, כפעולת חבלה לשמה, או כפעולה המהווה חלק מפעולות טרור נגד ישראל. אין באירוע כל מאפיין, לרבות מאפיין נסיבתי, אשר יש בו סממנים של פעולת איבה. אכן, השמאי אריה זלטין שבחן את שרידי הרכב לבקשת מס רכוש, קבע כי "בבדיקת השרידים לא מצאנו כל סימן המעיד כי הרכב הנ"ל חובל ו/או בוצע ניסיון להציתו".

זאת ועוד, באירוע קיימים מאפיינים ברורים, התומכים דווקא במסקנה כי מדובר באירוע פלילי מן השורה, אשר איננו פעולת איבה. בעדותו מיום 25.3.92 עמד מר זלטין על כך, שנראה "פירוק שיטתי של חלקים מכניים, חלקי ריפוד, חלקים במערכות חשמל" (עמוד 1 לפרוטוקול וועדת הערר). כן ציין השמאי, כי "לא מצאתי במקום שום שריד של החלקים שנגנבו". השמאי הוסיף, כי "החלונות פורקו בצורה מקצועית ויפה". מאפיינים אלה אינם מלמדים על היזק זדוני לנכס, אשר ניתן לראות אותו כפעולת איבה. הם מעידים על כך, שמדובר בפעולה פלילית, של מי שעיסוקם בכך, אשר מבקשים למצות עד תומה את טובת ההנאה הרכושית שהם מפיקים מן הנכס שגזלו.

22.נתון נוסף שעלה בטיעוני הצדדים היה, שהרכב נראה נוסע בכפר יאטא במשך ימים אחדים לפני שפורק. לדעתי, אין בנתון זה כדי לגרוע מן המסקנה כי אין מדובר במקרה זה בפעולת איבה. כפי שהעיד אבי גינוסר, מי שהיה בתקופה הרלוונטית ראש משרד מודיעין בתחנת חברון של משטרת ישראל, "...המקובל שם (בכפר יאטא - ת"א) שלפני פירוקים מנסים להציעם למכירה כרכב תקין". נסיעה בתוככי הכפר משך ימים אחדים טרם פירוק הרכב עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה המתוארת. היא אינה מלמדת כי מדובר בפעולת איבה.

23.ענין אחר אשר יש ליתן עליו את הדעת הוא הדין וחשבון אשר חובר על ידי סגן ניצב גורביץ, והוגש כראיה נוספת בתיק. בדין וחשבון זה מופיעות אמירות כלליות, הקושרות בין תופעת גניבת הרכבים משטח ישראל והברחתם לשטחי יהודה ושומרון לצורך פירוקם, לבין האינתיפדה. בחוות הדעת אין נתונים כאלה, המלמדים כי מרבית הפעולות של גניבת רכב משטח ישראל ופירוקו אחר כך ביהודה ושומרון הן פעולת איבה נגד ישראל. אין בדין וחשבון נתונים כאלה אשר יאפשרו לקבוע, ולו כהנחת עבודה הניתנת לסתירה, כי גניבת רכב משטח ישראל, והברחתו לשטחי יהודה ושומרון, היא בהגדרה חלק אינטגרלי של פעולות איבה במובן שתואר לעיל.

נראה, כי המסקנה העולה בנסיבות הענין מן החומר שבתיק היא הפוכה. עדותו של סגן ניצב רוזנברג בפני וועדת הערר מעלה, כי כמות גניבות הרכב על רקע לאומני או של פעילות חבלנית עויינת היא לכל היותר 10% מסך כל גניבות הרכב. נתון זה כולל רכבים הנגנבים לעשיית פשע בארץ, על רקע פלילי. ברור, כי גניבות כאלה אינן מעשה איבה במובן חוק הפיצויים. במצב דברים זה, אין בפנינו תשתית אשר מאפשרת, על בסיס העובדה שמדובר בגניבה של רכב לשטחי יהודה ושומרון ופירוקו שם, לקבוע כי במקרה הקונקרטי שבפנינו מדובר בפעולת איבה.

24.עוד נתון אשר ראוי להתייחס אליו הוא טענת החברה כי לרכב הוסב נזק כבד בפעולה של השחתה, אשר על פי הטענה יש לראותה כפעולת איבה. נזכיר, כי מר זלטין, השמאי מטעם מס רכוש, איבחן בין נזקים הנובעים מפירוק מכלליו וחלקיו של הרכב, לבין נזק אותו הגדיר כתאונתי (העומד על כ25%- מסך כל הנזק שנגרם).

החברה אינה מביאה ראיות ממשיות כלשהן, לתמוך את טענתה כי הנזק האמור נגרם בפעולה של השחתה מכוונת, אותה ניתן לראות כפעולת איבה. מן החומר שהובא בפנינו עולה כי אין לטענה זו יסוד. הדין וחשבון של מר זלטין, השמאי מטעם מס רכוש, אשר צורף לבקשת הרשות לערער, מלמד כי אין בשרידי הרכב "שום סימן המעיד כי הרכב הנ"ל חובל ו/או בוצע נסיון להציתו". אכן, השמאי ראה בנזק לרכב משום נזק תאונתי . נזק זה מצא ביטויו בהתעוותות שנגרמה לחלקים רבים בצידו הימני של הרכב - כנף קדמית, דופן פנימית, עמוד קדמי, בית גלגל קדמי, עמודים בצד ימין, דלת קדמית, גג הרכב בצידו הימני, בית גלגל אחורי, עמוד אחורי, דופן. כן נגרמה שבירה לחלקים רבים בצד ימין. בעדותו התייחס השמאי באופן מפורש לענין זה, וציין כי "קרוב לודאי שהנכס ניזוק במהלך נסיעה. לדידי זה נזק של תאונה". אכן, העובדה שמדובר בנזק כבד, לצד אחד של הרכב, תומכת על פניה באפשרות שמדובר בתאונה, שאם לא כן, אין זה ברור מדוע יושחת רק צד אחד של הרכב, ולא יבולע כלל לצידו השני. בנסיבות אלה, ובהעדר ראיה כלשהי מצד החברה אשר תפריך את המסקנה העולה מדברים אלה ותאשש את הטענה כי מדובר במעשה של ונדליזם, איני סבור כי נוכל לקבוע כי מדובר בפעולת איבה במובן חוק הפיצויים.

25.אשר לטענת החברה, כי מדובר ברכב לא סחיר, אשר אין הגיון כלכלי או עברייני בגניבתו, הרי שטענה זו נסתרת מניה וביה על ידי נסיבות האירוע. מתברר, כי חלקיו של הרכב - החל במכללים מיכניים והמשך באביזרים כמו חלונות, כסאות וריפוד - פורקו ממנו במקצועיות רבה, ולא נותר מהם שריד במקום בו נמצא הרכב, ימים אחדים לאחר שאותר. מכך עולה לכאורה כי פעולת הפירוק נעשתה אמנם לצורך מסחר בחלקיו של הרכב. יהא הגיונה הכלכלי של פעולה זו אשר יהא, תכליתה

הכלכלית של הפעולה עולה בבירור מן הנסיבות.

26.סיכומו של ענין זה, מסקנתי היא כי לחברה לא עומדת עילה לפיצוי לפי חוק הפיצויים, המעוגנת בגניבת הרכב או בפירוקו בשטחי יהודה ושומרון.

פיצוי בשל מניעת אפשרות לחלץ את הרכב

27.עד כאן דנתי באפשרות לבסס את תביעת החברה לפיצוי על פעולות הגניבה והפירוק של הרכב. החברה מבקשת לעגן את זכותה לפיצוי גם בעובדה שנמנע ממנה להיכנס לכפר יאטא, על מנת לנסות ולחלץ את הרכב מידי מי שהחזיקו בו. על פי טענה זו, גם אם פעולות הגניבה או הפירוק של הרכב אינן בבחינת "פעולות איבה", הרי שמצב האיבה באיזור בו נמצא הרכב, טרם פירוקו, הוא שאיפשר את הפירוק וגרם לו, במישור העובדתי והמשפטי כאחד. מן הבחינה הנורמטיבית, מבוססת טענה זו על התיזה לפיה חוק הפיצויים וקרן פיצויים נועד לפצות לא רק בגין מעשי איבה בפועל, כי אם גם בשל נזקים אותם ניתן לייחס למצב איבה כללי באזור מסויים, אשר מעורר חשש לפעולות איבה נגד מי שיעשה כדי להגן ולשמור על רכוש שלו המצוי באותו שטח.

28.טענה זו מעוררת שאלה לענין היקפו של הסיכון המכוסה על ידי הוראות חוק הפיצויים העוסקות בפיצוי בגין נזקי מלחמה. בהיסטוריה החקיקתית שהובילה לקבלת חוק הפיצויים - הצעת החוק, ההיסטוריה הפרלמנטרית, ההיסטוריה של חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה - אין רמז להרחבה של מעגל הסיכון המבוטח באופן שיכלול גם מקרים בהם יש חשש מפני פעולות מלחמה או פעולות איבה.

גם בלשון החוק אין עיגון לתיזה זו. החוק מגדיר מונח זה ככולל "פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל". המכנה המשותף לכל החלופות בהגדרה זו הוא הדרישה לקיומן של "פעולות", אשר הסבו את הנזק. מן הבחינה הלשונית, אין בהגדרה זו אחיזה לתיזה בה דוגלת החברה. לשון החוק עוסקת בפעולות מלחמה או איבה. ככל שנרחיב לשון זו, קשה לכלול בה מצב בו לא נעשים מעשים כלשהם, אך קיים חשש מפני מעשה אשר עשוי להיות פעולת איבה אם תיעשה פעולה לשמירה על רכוש מסויים. אכן, לשון החוק מדברת על פעולות ממש, להבדיל ממצב כללי של מלחמה. להבחנה זו יש משמעות (ראו דברי הנשיא לנדוי בע"א 684/77 היועץ המשפטי לממשלה נ' קחטן , פ"ד לג(1) 403, בעמוד 405). יש בה כדי לשלול את האפשרות כי גם חשש לפעולה יקים עילה על פי החוק.

29.לשיקולים אלה שבלשון ובהיסטוריה החקיקתית עלינו להוסיף שיקולים הנוגעים לטיבו של החוק בו מדובר ולמסקנה העולה מעיון בהוראותיו. נזכור, כי מדובר בחוק, המאפשר תשלום פיצוי מכספי הציבור. בהקשר זה כבר נאמר, כי "חוק שלביצועו יש גם היבט תקציבי אינו יכול להתפרש במנותק מן המגבלות ומן האילוצים התקציביים" (בג"צ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל בע"מ נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(3) 387, בעמוד 391 לפסק הדין).

דומה, כי שיקולים אלה משתקפים היטב בתחימת הנזקים המכוסים על ידי החוק. כאן ניתן לחזור לחוק הארנונה. לכתחילה, כיסה חוק זה נזקים ישירים בלבד. בעקבות תיקון שהוכנס בשנת 1958 (חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה (תיקון מספר 2), תשי"ט1959-, ספר חוקים תשי"ט 16.8.59, עמוד 210), ניתן היה לקבל פיצוי גם בגין נזקים עקיפים. מדובר, למשל, בנזקים הנוגעים להפסד או אבדן רווח, כתוצאה מנזק מלחמה. ואולם, הזכאות לפיצוי כזה הוכרה רק ביחס ליישובים שנקבעו כיישובי ספר. הבחנה זו השתמרה גם בחוק הפיצויים, והיא תקפה גם היום. ודוק: איני בא לדון בצידוקים להבחנה זו ובתקפותם כיום (ראו מאמרו הנ"ל של פוטבושצקי, בעמודים א25- - א26-). כל שבאתי להראות הוא, כי המחוקק תחם והגביל את הנזקים המכוסים על ידי החוק, אשר לא נגרמו במישרין לגופו של הנכס בפעולת מלחמה. אני סבור כי הרחבה של חוק הפיצויים, באופן שיכלול גם נזקים המתרחשים בעקיפין כתוצאה מחשש לפעולות מלחמה או פעולות איבה, אינו עולה בקנה אחד עם מגמה זו של המחוקק.

בהקשר זה מן הראוי להוסיף, כי קיים חשש ממשי, כי פירוש מרחיב למונח "פעולות מלחמה", באופן הכולל לא רק פעולות איבה אלא גם חשש מפני פעולות כאלה, יפר את האיזון התקציבי עליו מבוסס חוק הפיצויים. אכן, האם כל אימת שרכב גנוב יוברח לאזור שבשליטת הרשות הפלשתינית - ומדובר באלפי רכב מדי שנה, אם לא יותר מכך - יהיה מדובר ב"נזק מלחמה" נוכח הקושי, עבור אזרחים וגורמים ישראלים, לפעול בשטח על מנת לאתר את הרכב ולהשיבו לידיהם? בעיני, המסקנה השלילית היא מתבקשת. דומה, כי גם החברה אינה דוגלת בתיזה כה מרחיקת לכת. אם כך, כיצד ניתן יהיה להבחין, באופן רציונלי, בין המקרה שבפנינו ובין התרחיש האמור? אני סבור, כי הבחנה כזו אינה בנמצא. הרחבת המונח "פעולות איבה" באופן כזה, המייתר באופן מעשי את הצורך להוכיח כי הלכה למעשה ננקטה פעולת איבה ביחס לנכס בו מדובר, מתלה את חבות המדינה על פי חוק הפיצויים בגורם ערטילאי, מופשט, אשר קשה - אם לא בלתי אפשרי - לתחום לו גבולות וגדרות רציונליים. יפים לכאן, על כן, דבריו של הנשיא ברק בע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 532, שם ציין כי (בעמוד 546 לפסק הדין):

"למדנו מנסיוננו, כי אין לך דבר מסוכן יותר

מהכללות המבוססות על הבחנות דקות ודקיקות אשר מרכזות את המאמץ בנסיון להבחין בין מקרים ללא הבדל, ואשר מתרחקות מהמדיניות המשפטית הבסיסית המונחת ביסוד ההסדר המשפטי".

גם על רקע זה, איני סבור כי יש לפרש את חוק הפיצויים באופן המרחיב, אליו חותרת החברה.

30.ודוק: במסקנתי זו, לא התעלמתי מכך שמדובר בענייננו בחוק בעל תכלית ביטוחית, אשר נועד לפזר נזקי מלחמה, באופן שלא יפלו על שכמו של הנפגע הספציפי. לפיזור נזקים אלה יש חשיבות כלכלית. יש בו גם כדי להגשים תפיסות יסודיות של צדק.

ואולם, לא ניתן לנתק בין תכלית כללית זו של פיזור הנזק לבין לשונו, מגמתו ותכליתו של החוק בו מדובר. חוק הפיצויים נועד לפצות מי שרכושו נפגע, בגין התממשותם של סיכונים מסויימים. השאלה היא לעולם, האם אירוע מסויים או התרחשות מסויימת נופלים לגדר הסיכונים המכוסים על ידי החוק. העובדה שמדובר בביטוח סטטוטורי, אשר בא לפזר נזקים מסויימים באופן שלא ייפלו על שיכמו של אדם בודד, אינה מצדיקה כשלעצמה הרחבה של סיכונים אלה, אשר אין לה יסוד בחוק עצמו. לכן, אין בשיקול זה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי.

31.מסקנתי היא, כי נדרשת הוכחה - ישירה או נסיבתית - בדבר פעולת איבה (או פעולת מלחמה) ממשית, כתנאי לזכאות על פי חוק הפיצויים. כדי למנוע אי בהירות יודגש, כי בכך אין כדי להציב דרישה לכך שפעולת האיבה, או פעולת המלחמה, יקרו באותה עת בה אירע הנזק הנטען. כפי שציין בית הלורדים האנגלי, בדונו בחריג לכיסוי הנוגע למהומות,

“If the loss is occasioned through - that is, if it took place in consequence of - a civil commotion....there is no need to prove a commotion at the actual time and place where the loss happened” ( Cooper v. General Accident, Fire and Life Assurance Corporation 13 Lloyd’s List Law Reports 219 (1922), at p. 220).

לכן, אם - למשל - בפעולת מלחמה נכבש, חלילה, שטח של מדינת ישראל, ובעקבות פעולה זו נגרם נזק לרכוש - למשל, בשל העובדה שמדובר ברכוש מתכלה העומד פרק זמן מבלי שנעשה בו שימוש - ניתן יהיה לראות בנזק כזה "נזק מלחמה". כפי שראינו קודם לכן, נזק כזה עשוי להיות מכוסה על ידי החוק, כנזק עקיף. אך גם בנזק עקיף קיימת הדרישה, שהנזק בו מדובר ייגרם בפעולת מלחמה או איבה.

32.על רקע דברים אלה נוכל לחזור לעובדות המקרה שבפנינו. במקרה זה, לא ניתן להצביע על פעולה או פעולות איבה ספציפיות אשר בזיקה אליהן נגרם הנזק לו טוענת החברה. לא בוצעה כל פעולת מלחמה, או פעולת איבה, על מנת להביא את הנכס - רכבה של החברה - לשטח הכפר יאטא. כמוסבר, החשש האפשרי מפני פעולה שהיא, אולי, פעולת איבה, אשר תסכל ניסיון לחלץ את הרכב, אין בו די כדי לגבש זכות לפי חוק הפיצויים.

אוסיף, בשולי דברים אלה, כי מן החומר שבפנינו עולה המסקנה כי בנסיבות המקרה התגובה האלימה, אשר החשש מפניה מנע ניסיון לחלץ את הרכב מאת גונביו, איננה קשורה לפעולות איבה כי אם לאלימות פלילית כפשוטה. על פי ממצאי וועדת הערר, בדונה בגלגול הראשון של הענין שבפנינו, כוחות הביטחון שבמקום הבהירו לנציגי החברה כי קיים חשש שהרכב נמצא בידי גורמים עויינים וחמושים בנשק המצויים בשטח. מעדותו של רס"ר גינוסר בפני הוועדה, אותה הזכרתי לעיל, עולה כי היו מקרים שגנבי הרכב נתקלו בצה"ל ובמשטרה, ואשר הגיעו לכלל יריות.

מדברים אלה לא עולה, כי הסיכון בו מדובר הוא סיכון של מעשי איבה במובן חוק הפיצויים - קרי, מעשי איבה שהמניע להם הוא לאומני. עולה מהם דווקא, כי מדובר בסיכון של מעשים על רקע פלילי. עולה מהם כי בשטח שבאזור כפר יאטא, פועלים גורמים עברייניים, אשר אינם בוחלים באלימות קשה על מנת להשיג את מטרתם. בכך אין כדי לגבש עילה לפי חוק הפיצויים. גם על רקע זה, לא ניתן לעגן בחשש מפני תגובה אלימה כדי לבסס, במקרה שבפנינו, עילה לפי חוק הפיצויים.

33.עוד אוסיף, כי גם אם היינו מקבלים, כי מצב איבה או חשש למעשי איבה הם בבחינת "פעולות איבה" במובן החוק, היתה מתעוררת שאלה לא פשוטה לענין קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הנזק הנטען לבין הסיכון המכוסה על ידי החוק.

על פי התרחיש שמשרטטת החברה, החשש מפני תגובה אלימה תרם במישור העובדתי לביצוע פירוק הרכב, בכך שמנעו מן החברה לפעול להשבת הרכב לרשותה בטרם פורק. עם זאת, בסופו של דבר, הנזק הנטען נגרם על ידי שרשרת של פעולות אסורות, שתחילתה בגניבת הרכב, המשכה בהברחתו אל אזור הכפר יאטא, וסיומה בפירוקו של הרכב. פעולות אלה אינן פעולות איבה. מעצם טיבן, הן אינן אינהרנטיות לסיכונים הכרוכים בפעולות איבה. במצב דברים זה מתעורר ספק האם קיים הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בין מצב האיבה הנטען לבין הנזק.

אכן, הפסיקה שדנה בנושא של קשר סיבתי בין נזק פלוני לבין קיומו של סיכון מלחמה, נתקלה לא אחת במקרה בו היה קיים קשר סיבתי עובדתי בין פעולת מלחמה לבין הנזק, אך הסיכון הדומיננטי שהתממש היה סיכון שאינו מלחמתי. הפסיקה בנושא זה סבוכה כדי כך, שנאמר עליה כי:

“The numerous authorities ... will easily lead to error if of it is attempted to extract from them a principle law..."

דברי Lord Norman

בפרשת Liverpool & London War Risks Assn v. Pcean S.S. Co. (1948) A.C. 243, 270 .

מכל מקום, במצב בו הסיכון המלחמתי לא היה הסיבה הדומיננטית לנזק, נפסק כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת Standard Oil Co. of New Jersey v. U.S. 71 S. Ct. 135 (1950) ).

כך נפסק גם במקרה שעובדותיו דומות למקרה שלנו בכך שסיכון המלחמה הנטען יצר את המסגרת הכללית להתרחשות הנזק. המדובר במקרה מתקופת מלחמת העולם הראשונה. הכרזת מלחמה על ידי ממשלת אוסטריה גרמה לכך שסחורה שהיתה על גבי ספינת סוחר "נתקעה" בנמל שבשליטת אוסטריה. בשלב מאוחר יותר, הוחרמה הסחורה על ידי הממשלה האוסטרית. תביעה לפיצוי על הנזק שנגרם בשל פעולה זו נדחתה. בית המשפט קבע, כי היה קיים קשר עובדתי בין העובדה שהספינה נתקעה בשטח בשליטת אוסטריה, לבין המלחמה. עם זאת, לא היה קשר סיבתי משפטי בין הסיכון של מלחמה לבין הנזק שאירע (ראו Fooks v. Smith

[1924] 2 K.B. 508, 516 ): לא היה קיים קשר ענייני מספיק בין פעולת המלחמה לבין פעולת ההחרמה, אשר היתה הסיבה הישירה לנזק. מאותה פרשה עולה, כי גם כאשר פעולת מלחמה יוצרת, במישור העובדתי, את התנאים להתרחשותו של נזק, הסיכון שהתממש אינו בהכרח סיכון של מלחמה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, ובהעדר טיעון בסוגיה זו, איני רואה צורך לדון בשאלה זו באופן מפורט, ובודאי שאיני מכריע בה. די שאציין, כי גם המקרה שבפנינו מעורר על פניו שאלות לא קלות במישור הסיבתיות המשפטית.

סעיף 38א לחוק הפיצויים - "נכס - חוץ ישראלי"

34.החברה מבקשת, לחֲלופין, לעגן את זכותה לפיצוי בהוראת סעיף 38א' לחוק הפיצויים, שעניינה בפיצוי על נזקים לנכסי-חוץ ישראליים.

הדיון בטענה זו מחייב הנחה של תשתית נורמטיבית קצרה. ההסדר הנוגע לפיצוי בגין נזקיהן של פעולות איבה נגד ישראל, אשר נדון לעיל, חל על נכסים הנמצאים בשטח המדינה (ראו הגדרות "נכס" ו"ציוד" בסעיף 35 לחוק הפיצויים). ההסדר מעוגן בעיקר בהוראות סעיפים 38-35 לחוק, ובתקנות שיצאו מכוח הוראת סעיף 36.

הוראת סעיף 38א', עליה סומכת החברה, הוחקה בשנת 1970 (חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון מספר 6), התש"ל1970-, ספר חוקים 579 (6.1.1970), בעמוד 126). הוראה זו מסמיכה את שר האוצר להתקין תקנות, אשר יאפשרו תשלום פיצויים בעד נזק לנכסי חוץ ישראליים. המדובר בנכסים הנמצאים מחוץ לשטח המדינה ואשר בעליהם הוא אזרח ישראלי, תושב ישראלי או תאגיד הרשום בישראל. במסגרת זו, הוסמך השר לקבוע בתקנות את סוגי הנזק שבעדם ישולמו פיצויים (סעיף 38א (ב)(3) לחוק). השר עשה שימוש בסמכות זו, והתקין את תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים בשל נזק) (נכס חוץ ישראלי), התשמ"ב1982- ( להלן: תקנות נכס - חוץ ישראלי ). בהוראה הרלבנטית לענייננו בתקנות נקבע, כי "נכס מזכה בפיצויים" יהיה נכס חוץ ישראלי, הנמצא באזור, אשר מנהל מס רכוש שוכנע כי הוא "נפגע בשל זהותו הישראלית".

האזור, אליו מתייחסת הגדרה זו, מוגדר בתקנות כ"יהודה והשומרון, חבל עזה או אזור אחר המוחזק על ידי צבא הגנה לישראל". הואיל ורכבה של החברה פורק בהיותו באזור הכפר יאטא, המצוי ביהודה ושומרון, מעלה החברה טענה חלופית לפיה על המקרה חולשות הוראת סעיף 38א' הנ"ל והתקנות שהותקנו מכוחה, וכי על פיהן זכאית החברה לפיצוי.

35.דין טענה זו להידחות, ומשני טעמים. טעם אחד הוא, שהוראת סעיף 38א' לחוק הפיצויים אינה חלה, לדעתי, על המקרה שבפנינו. לדעתי, לא ניתן לראות ברכבה של החברה משום נכס שנמצא באזור, במובן סעיף 38א' לחוק הפיצויים והתקנות שהוצאו מכוחו.

המדובר בקביעת מקומו של נכס נד. מעצם טיבו ומהותו, נכס כזה עשוי להימצא במקומות גיאוגרפיים שונים בנקודות זמן שונות. ההכרעה בשאלה היכן נמצא נכס זה מחייבת, על כן, נקיטת עמדה בשאלה, מהי נקודת הזמן הרלוונטית לקביעת מקום המצאו של הנכס (ראו McLeod, The Conflict of Laws (Calgary, 1983) at p. 186 ). אפשרות אחת היא לקבוע כי המקום בו נמצא הנכס הוא המקום בו הוסב לו הנזק. זו האופציה בה דוגלת החברה בטיעונה. לדעתי, אין לבחור בחלופה פרשנית זו. טמון בה יסוד מובהק של אקראיות ושרירותיות: אין טעם רב לחרוץ את שאלת הדין החל על המקרה על פי המקום המקרי בו הוסב לו נזק על ידי מי שנטל אותו שלא כדין מיד בעליו.

אפשרות פרשנית אחרת היא לקבוע, כי המקום בו נמצא הנכס לצורך הענין הוא המקום בו החזיק בעל הנכס את הנכס לאחרונה, לפני שאבדה לו החזקה והשליטה בו. אפשרות זו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק הפיצויים, כמו גם עם התכלית שבהוספת הוראת סעיף 38א' לחוק. כפי שציין בית המשפט קמא, תכלית זו היתה להרחיב את תחולת חוק מס רכוש, על מנת שיחול גם על נכסים שאינם נמצאים בשטח המדינה, וזאת נוכח ההתפתחויות שהביאו לשליטה של מדינת ישראל על שטחים שאינם חלק משטחה (ראו הצעת חוק הפיצויים וקרן פיצויים (תיקון מספר 6), תש"ל1969-, הצעות חוק 861, יד' בכסלו תש"ל 24.11.1969). יש צורך בהרחבה זו רק ביחס לנכסים המוחזקים בשטחים כאמור. על נכסים המצויים בשטח המדינה, ואשר ניטלו שלא כדין תוך שנגרם להם נזק מחוץ לשטח המדינה, חל חוק הפיצויים גם בלא הוראת סעיף 38א'.

אוסיף, כי גם בפסיקה שעסקה בשאלת מיקומו של נכס נד לצורך ביטוח רכוש, אומץ מבחן המתמקד במקום בו היתה לבעלים חזקה בו לאחרונה (ראו, לענין זה, The Concordia Luth. Evan. Church v. U.S. Cas. Co. 115 A. 2d 307 (1955) at p. 310; Cartier Drug Co. v. Maryland Casualty Co. of Baltimore 42 P. 2d 37 ). נוכח תכליתו הביטוחית של חוק הפיצויים, ניתן להחיל קו מחשבה זה גם על תביעות מכוחו. על פי קו מחשבה זה, רכבה של החברה "נמצא", לצורך תחולת החוק, בשטח ישראל, שם היה כאשר נגנב. מכך עולה, כי הפיצוי על נזק הנגרם לנכס זה צריך למצוא את עיגונו בדינים הקבועים בסעיפים 35 ו36- לחוק הפיצויים, עליהם עמדתי לעיל. יוצא, כי הוראת סעיף 38א' אינה חלה על המקרה.

36.יתר על כן, גם אילו סברתי שהוראת סעיף 38א' חלה על המקרה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה כי דין תביעתה של החברה להידחות. ראינו, כי התכלית מאחורי הוספת הוראת סעיף 38א' בשנת 1970 לחוק הפיצויים, היתה להתאים את היקף החוק למציאות החדשה שנוצרה בעקבות שליטתה של מדינת ישראל בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה. התכלית היתה לבטח גם נכסי חוץ ישראליים מפני נזקי מלחמה. כפי שצויין בדברי ההסבר לחוק (הצעת חוק הפיצויים וקרן פיצויים (תיקון מספר 6), תש"ל1969-, הצעות חוק 861, יד' בכסלו תש"ל 24.11.1969),

"חוק הפיצויים וקרן פיצויים מטיל מס על מקרקעין, מלאי וציוד הנמצאים בשטח המדינה, גם יוצר ביטוח לנזקים אלה מפני סיכוני מלחמה, מפני נזק עקיף ומפני נזקי בצורת. ...נראה שההתפתחויות בשנים האחרונות מצדיקות ואף מחייבות שיהא ביטוח ממלכתי מפני סיכוני מלחמה מסויימים גם לנכסים הנמצאים בשטחים המוחזקים או במדינות חוץ והם שייכים לאזרחי המדינה או למוסדותיה ויש למדינה ענין בהם" ההדגשה הוספה - ת"א).

ואמנם, בתקנות לענין זה נקבע כי הסיכון בגינו ישולם פיצוי הוא גרימת נזק לנכס "בשל זהותו הישראלית". מבחן זה תואם, במידה רבה, את המבחנים עליהם עמדנו לעיל, כשדנו במאפייניה של "פעולת איבה נגד ישראל". כפי שראינו, מאפיין מרכזי של פעולת איבה נגד ישראל הוא המניע מאחוריה, המתאפיין ברצון לפגוע בנכס בשל עויינות לישראל או כחלק ממאבק אלים בה. בדרך כלל מדובר בהסבת נזק לרכוש של ישראל או של אזרחיה או תושביה, בשל זהותו הישראלית. יוצא, כי קיימת חפיפה ניכרת, אם לא למעלה מכך, בין נזק עקב "פעולת איבה" לבין נזק הנגרם לנכס בשל זהותו הישראלית. במידה רבה, מדובר בניסוח שונה של אותו רעיון עצמו.

ראינו קודם, כי במקרה שבפנינו אין ראיות, ישירות או נסיבתיות, לכך שהנזק בו מדובר הוא תוצאה של פעולת איבה. מאליו עולה המסקנה, כי אין ראיות כלשהן לכך שהנזק שהוסב לנכס "בשל זהותו הישראלית". מכאן, כי גם אם חלה הוראת סעיף 38א' על המקרה שבפנינו, דין בקשתה של החברה להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה. החברה תישא בהוצאות המשיב בערכאה זו בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.