רע"א 6905/96 מזרחי יצחק נ. אניס נאסר ראפע

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים מ' סלוצקי, ד"ר ד' ביין, ש' וסרקרוג) בע"א 632/94 מיום 26.12.95.

המשיב נטל הלוואה מהמבקש. על רקע הלוואה זו התקיימה בין המבקש לבין המשיב התחשבנות ארוכה וסבוכה, אשר במסגרתה גובשו מספר הסכמות בכתב ואף נערכו דיונים בפני ערכאות משפטיות. בתאריך 22.8.86 נחתם בין השניים הסכם, שבמסגרתו הצהיר המבקש, כי לאחר ההתחשבנות שנערכה בינו לבין המשיב הוא מסכים לבטל את כל ההליכים בבתי-המשפט ובהוצאה לפועל, להשיב למבקש שטרות שהועברו אליו כערובה ולבטל הערת אזהרה שנרשמה על-שמו להבטחת החוב (להלן: ההסכם). למרות ההסכם הגיש המבקש תביעה בבית-משפט השלום בגין חוב שחייב לו המשיב בטענה, כי בפועל לא קיבל לידיו את הכספים על-פי ההתחשבנות, ובהסכם לא הצהיר כי קיבל סכום כסף כלשהו מידי המשיב או כי הוא מוותר על החוב. כמו-כן טען המבקש כי מסמכים אחרים שהציג המשיב, שהם מאוחרים להסכם, זויפו.

בהסכמת הצדדים ניתן בבית-משפט השלום פסק-דין בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בית-המשפט קבע כי מלשון ההסכם עולה כי ההתחשבנות בין הצדדים כבר נעשתה, ולולא כן לא ניתן להבין את הסכמתו של המבקש לויתור על תביעותיו ועל ערובותיו. נוכח זאת דחה בית-המשפט את התביעה, תוך שהוא קובע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ עליו. המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, וקבע כי המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה של עובדה (הוכחת יתרת החוב), וכי נטל ההוכחה לעניין קיומה של יתרת חוב הוא על המבקש, אשר לא עמד בו נוכח הודאתו-לכאורה בהסכם, כי החוב נפרע. על פסק-דין זה מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשתו טוען המבקש, כי הערכאות קמא טעו כשפירשו את ההסכם כהודאה מצדו בפרעון כל החובות, והתעלמו ממסמכים אחרים שהיו מונחים בפניהן. בין אלה הוא מונה הסכם שבמסגרתו העביר המשיב ששה שטרות פתוחים וחתומים לידי המבקש, והעובדה שרשם הערת אזהרה חדשה לזכות המבקש - וכל זאת לאחר חתימת ההסכם. כמו-כן טען המבקש, כי חתימתו זויפה על-גבי מסמכים אשר נחזו כויתור שלו על כל תביעה עתידית. לתמיכה בטענה זו אף צירף המבקש הכרעת דין במשפט פלילי שבו הורשע המשיב בזיופם של המסמכים, ואשר ניתנה לאחר שניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקש, עצם הביצוע של הזיופים במועד מאוחר ממועד החתימה על ההסכם מעיד, כי המשיב היה מודע לכך שהוא חייב כסף למבקש. טענה אחרת של המבקש היא, שבמהלך ההתדיינות הצהירו הצדדים לפרוטוקול מספר פעמים, כי הם מצויים במשא ומתן, עובדה נוספת המצביעה על הכרת המשיב בחובו.

בתגובתו מביא המשיב מספר נימוקים המצדיקים, לדעתו, את דחיית הבקשה לרשות ערעור. ראשית, טוען המשיב, אין הבקשה מגלה טעם למתן רשות ערעור על-פי ההלכה הנוהגת. מעבר לכך, מאחר שמדובר בפסק-דין של פשרה, אם תתקבל רשות הערעור, יהיה צורך להשיב את התיק לבית-משפט השלום לשמיעת ראיות, דבר העומד בסתירה להסכמה הדיונית שבבסיסו של פסק-דין הניתן בפשרה. לעניין הרשעתו של המשיב בזיוף, אין לה כל השפעה על הקביעות העובדתיות של הערכאות קמא, אשר ממילא הביאו בחשבון את האפשרות שמדובר במסמכים מזויפים, אך ביססו את קביעותיהם על ההסכם, שהאותנטיות שלו אינה שנויה במחלוקת.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות. אכן, הלכה היא, כי רשות לערעור שני תינתן רק במקום בו מעורר פסק-הדין שאלות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו בר"ע חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בבסיס ההכרעה עליה מתבקשת רשות ערעור ניצבת הקביעה, כי לא הוכחה יתרת חוב. קביעה זו נסמכת על פרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים ועל אומד דעתם, ומטיבה אינה מעוררת סוגיות שחשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, שהבקשה דנן מתייחסת לפסק-דין שניתן בדרך של פשרה, אשר נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בו תהיה נמוכה, קל וחומר, כשמדובר בערעור שני ברשות (ראו רע"א 4721/97 (טרם פורסם)).

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.