רע"א 3514/05 מועצה מקומית יאנוח-ג'ת נ. עאמר יוסף

1.המשיב, עורך דין, היה יועצה המשפטי של המבקשת, מועצה מקומית, במשך מספר שנים. בין הצדדים נערכו שלושה הסכמי שכר טרחה. הראשון, מחודש אפריל 2000, קבע שכר טרחה גלובלי, וכן שכר טרחה בגין טיפול בתיקים ספציפיים. השני, מחודש ספטמבר 2000, העלה את שכר הטרחה השוטף הגלובלי, אך כלל בו כל שירות משפטי, לרבות ייצוג המבקשת בערכאות. השלישי, מחודש פברואר 2002, העלה את השכר השוטף הגלובלי, וכן קבע כי שכרו של המשיב בגין טיפול בתביעות שיוגשו נגד המבקשת אינו כלול בשכר השוטף. המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת בבית משפט השלום בנהריה לקבלת שכר הטרחה המגיע לו. בהסכמת הצדדים, נתן בית המשפט פסק דין בדרך של פשרה. פסק הדין מסתמך על שלושת ההסכמים האמורים, וכן על פסק דינו של בורר מוסכם מיום 23.7.02. פסק דינו של הבורר קבע כי המשיב זכאי לשכר טרחה בסכום כולל של 965,691 ש"ח. בית המשפט קבע, כי מספר ימים לאחר מתן פסק הבוררות התקיימה ישיבת בירור בהשתתפות הבורר, סגן ראש המועצה והמשיב, בה הוחלט כי על אף שהמבקשת הסכימה שפסיקת הבורר תחייבה, המשיב מסכים לויתור על חלק מהסכום, כך שחובה של המבקשת אליו יעמוד על סך של 765,691 ש"ח. בית המשפט פסק כי סכום זה מהווה את הבסיס להתחשבנות בין הצדדים. לסכום זה צורף שכר עבור טיפול בתיקים ספציפיים בשנת 2002, כמו גם שכר שוטף לארבעת החודשים שלאחר פסק הבורר. סך הכל, ולאחר ניכוי סכומים שכבר שולמו, חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 417,000 ש"ח.

2.המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע, תוך דחיית טענת המבקשת, כי המשיב לא קיבל על עצמו את תוכנו של דו"ח משרד הפנים כהכרעה מחייבת בין הצדדים, וכן כי הדו"ח לא מתייחס לתיקים פרטניים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.המבקשת טוענת כי הבקשה מעלה מספר שאלות משפטיות וציבוריות החורגות ממסגרת הסכסוך של הצדדים למחלוקת, ביניהן השאלה האם התחייבות כספית שנותנת מועצה ללא חתימת גזבר המועצה, כפי שנדרש בסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953 (להלן: צו המועצות המקומיות ), יכולה לחייבה; האם רשאי בית משפט להתעלם מהסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, לפיה החלטת שר הפנים תחייבם; וכן האם רשאי יועץ משפטי של רשות מקומית לערוך בעצמו הסכם שכר טרחה בינו לבין הרשות אותה הוא מייצג. כן תוקפת המבקשת את הפרשנות שנתנו בתי המשפט להסכמים בין הצדדים. ביום 23.11.05 הגישה המבקשת בקשה לתיקון הבקשה למתן רשות ערעור, בה היא מסתמכת על שני פסק דין שניתנו בבית משפט השלום בחיפה, המפרשים את סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, על מנת להראות את החשיבות המשפטית של סוגיה זו.

המשיב טוען, כי לא הסכים לכך שדו"ח משרד הפנים יחייבו, וכן כי מדובר בפסק דין שניתן בדרך של פשרה, אשר ההתערבות בו בערעור מצומצמת. כן נטען, כי גזבר המועצה היה שותף פעיל בכל ההתחשבנויות, ועל כן אין חשיבות להיעדר חתימתו על ההסכמים.

4.דין הבקשה להידחות. פסק הדין בבית משפט השלום ניתן, בהסכמת הצדדים, בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נקבע לא אחת, כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בפסק דין שניתן בדרך של פשרה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהליך של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6905/96 מזרחי נ' ראפע , תק-על 98(2) 311, 312 (1998); רע"א 4721/97 כהן נ' אוזן , תק-על 98(1) 218 (1998)). בענייננו, מנסה המבקשת שוב לתקוף את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ולטעון, בניגוד למה שנקבע על-ידי שתי ערכאות, כי לא הסכימה לחוב של 765,691 ש"ח, וברי שאין בכך דבר המצדיק מתן רשות לערער. למותר לציין כי אין מקום לתקיפת פסק בוררות בשלב דיוני זה. עוד יצויין, כי נראה שהטענה המתייחסת לסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות לא עלתה בפני הערכאות הקודמות, וגם בכך יש כדי להוסיף לנימוקים המצדיקים את דחיית הבקשה (ר"ע 225/85 חברת המזרחי לפיתוח קרקעות בע"מ נ' אחמד , פ"ד מ(1), 200, 208 (1986)).

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך של 5,000 ש"ח, וכן בהוצאות משפט.