רע"א 6933/12 רם אלרום נ. עו"ד דוד חורי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטים יצחק ענבר, יונה אטדגי, יהודית שבח), בע"א 21992-06-11 שניתן ביום 5.7.12.

1.

המשיב ייצג את אשת המבקש בהליכים המשפטיים שהיא ניהלה נגד המבקש. בעקבות מערכת יחסים מתוחה, שכללה התנהגות בוטה והשתלחויות מילוליות משני הצדדים, שיגר המבקש תשעה מכתבים לגורמים השונים, ובפרט למעסיקיו של המשיב, בהם תיאר את המשיב, בין היתר, כמי ש"פרע בשקריו הגסים את כל כתב ההגנה" וכמי ש"משקר לבתי המשפט ומנסה להטות דין בנכלולים מטופשים ועילגים", וכן עשה שימוש בביטויים פוגעים דומים ביחס למשיב. עקב כך, הגיש המשיב לבית משפט השלום בהרצליה תביעה נזיקית נגד המבקש מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) על סך של 500,000 ₪. בפסק דינו מיום 28.3.11 קבע בית משפט השלום כי על ארבעה מתוך תשעת המכתבים בהם הכפיש המבקש את המשיב חלה הגנה מוחלטת מכוח ס' 13(5) לחוק,

וזאת מכיוון שמכתבים אלה נכתבו על ידי המבקש כבעל דין במסגרת הליכים משפטיים. באשר ליתר חמשת המכתבים נקבע כי מדובר בפרסומים לעניין החוק הכוללים לשון הרע אודות המשיב, פרסומים המזכים את המשיב בפיצויים. אמנם נקבע כי המשיב לא הוכיח נזק כלשהו שנגרם לו כתוצאה מהפרסומים, אולם בית המשפט עשה שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח ס' 7א(ב) לחוק ופסק לטובת המשיב פיצוי בגין לשון הרע אף בלא הוכחת נזק. משכך, חויב המבקש בסך של 24,000 ₪. בקביעת שיעור הפיצוי התחשב בית המשפט בין היתר בהיקפה המוגבל של הפגיעה במשיב, בעובדה כי ברקע הפרסומים עמד הליך משפטי טעון במהלכו גם המשיב נהג בצורה בוטה כלפי המבקש, וכן בנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש.

2.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין של בית משפט השלום מטעמיו, למעט תיקון אחד המתייחס למכתבו של המבקש מיום 16.6.06 ללשכה לסיוע משפטי, מטעמה פעל המשיב, שכותרתו "בקשה דחופה מאוד לקבלת עזרה משפטית מטעמכם". באשר למכתב זה התקבלה טענת המבקש, לפיה חל על המכתב חיסיון מכוח סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אולם, באשר לטענותיו של המבקש בנוגע לשני המכתבים הנוספים שהופנו ללשכה לסיוע משפטי, נקבע כי אלה לא נכתבו במסגרת יחסיו עם הלשכה בתור לקוח, ולכן לא חל עליהם חיסיון. לגבי שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המשיב בבית משפט השלום, נקבע כי הסכום של 24,000 ₪ "עושה עם המערער חסד" ומתחשב בכלל הנסיבות המקלות של המקרה, ובהן רקעם של הפרסומים המכפישים ונסיבותיו האישיות החריגות של המבקש. בית המשפט הדגיש כי חרף המסקנה אליה הגיע באשר למכתב המוזכר לעיל מיום 16.6.06 הוא לא ראה טעם להפחית את גובה הפיצוי, וזאת בשל האינטרס החברתי לאפשר לעורכי דין למלא את תפקידם מבלי שיהיו חשופים להכפשות מסוג זה, אינטרס אשר בבית משפט השלום לא נותן לו משקל. משכך, ערעור המבקש על גובה הפיצוי נדחה. מכאן הבקשה שלפניי.

3.

בבקשת רשות הערעור נטען כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות חשובות החורגות מעניינם של הצדדים. טענה ראשונה בהקשר זה מתייחסת לחובת ההנמקה, שלטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא עמד בה. זאת, בין היתר, ביחס לצורך לנמק את דחיית הערעור באשר לגובה הנזק, מקום בו התקבלה טענת המבקש בנוגע למכתבו מיום 16.6.06 ללשכה לסיוע משפטי, וכן את דחיית טענות המבקש ביחס לתחולת החיסיון על יתר המכתבים. טענה נוספת, שלטענת המבקש, מצדיקה מתן רשות ערעור היא האם חל על כל מכתב של "לקוח" הפונה ללשכה לסיוע משפטי חיסיון, וזאת בלי קשר לתוכן הפניה. עוד נטען כי הערכאות דלמטה לא נתנו דעתן למצבו הנפשי והפיזי הקשה של המבקש עת פסקו לחובתו סכום פיצוי גבוה שאין ביכולת המבקש לעמוד בתשלומו.

5.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי לקבל רשות ערעור על המבקשים להראות כי בקשתם אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי, וכי ההכרעה בה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). באשר לטענת המבקש המתייחסת לחובת ההנמקה, הרי שיש לדחותה אף לגופה. זאת, מכיוון שבפועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק כדבעי הן ביחס לדחיית הערעור למרות קבלת טענת החיסיון של המבקש בנוגע לאחד המכתבים, והן לגבי דחיית טענות המבקש בנוגע לתחולת החיסיון על יתר המכתבים.

6.

בנוגע לשאלת תחולת החיסיון על פניה ללשכה לסיוע משפטי, דומה כי תשובה לשאלה זו ברורה ומתבקשת – אכן לא כל פנייה לגוף המספק שירותים משפטיים, לרבות הלשכה לסיוע משפטי, ראויה לחוס תחת חיסיון החל על יחסי עורך דין – לקוח. מקובל עליי כי קיימים מקרי גבול שטרם נידונו בפסיקה. ודוק, המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרי גבול. כפי שעולה מהחלטות בתי המשפט דלמטה, מכתביו של המבקש אל הלשכה לסיוע משפטי לא הופנו אליה כאל גוף המייצג את המבקש במשפט, אלא כאל מעסיקו של המשיב. לפיכך, גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

7.

למעלה מן הדרוש, אציין כי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש נשקלו בשתי הערכאות, והסכום שנפסק לחובתו אינו חורג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין. אציע, אם כן, שהמבקש יפעל מול לשכת ההוצאה לפועל לקביעת הסדר שיאפשר לו לעמוד בתשלום, בהתחשב בכלל נסיבות חייו של המבקש.

הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.