רע"א 7096/12 אביטל אלט נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר שרון ) בע"א 1849-12-09 מיום 6.8.2012, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק ) על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת א' פרוסט-פרנקל ) בת"א 33589/08 מיום 8.9.2009, ונקבע כי הבנק אינו חב באחריות כלפי המבקשים בגין מחדלו לערוך למנוחה – פנינה ירמובסקי ז"ל (להלן: המנוחה ) – ביטוח חיים, וכי לא הוכח כי הבנק הציג למבקשים מצג שווא לפיו המנוחה בוטחה בביטוח חיים.

תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים

1.

ביום 14.1.1997 נטלו המבקשים 1 ו-2, שהינם בני זוג נשואים, יחד עם המנוחה, אמה של המבקשת 1, הלוואה מהבנק בסך של 370,000 ש"ח. יצויין כי ההלוואה נלקחה על מנת שהמבקש 2 יוכל לפרוע את חובותיו כערב לחובות עסקו של אביו. לשם הבטחתה משכנו השלושה את דירת המגורים של המנוחה בגבעתיים (להלן: הדירה ), שכן על דירתם של המבקשים 1 ו-2 כבר רבצה אותה שעה משכנתא. עובר לקבלת ההלוואה חתמו המבקשים על טופס "מצב ביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" (להלן: טופס מצב הביטוחים ). בטופס זה צויין, בין השאר, כי "כל פרטי הביטוח כדלעיל, ובמיוחד בדבר קיומו או אי קיומו לגבי מי מהם, הודע לכל אחד מיחידי הלווים". כמו כן, אין חולק כי במועד חתימת מסמכי ההלוואה חתמו המבקשים 1 ו-2 על "בקשת הצטרפות לביטוח חיים של מקבלי המשכנתא והערבים" (להלן: טופס ההצטרפות ).

2.

בטרם נפטרה המנוחה, בעקבות פיגור בהחזר ההלוואה מצד הלווים, פתח נגדם הבנק בהליכי הוצאה לפועל, אך נמנע מפינוי המנוחה מביתה נוכח היותה ניצולת שואה. כאשר נמשך הפיגור בהחזר ההלוואה גם לאחר פטירת המנוחה, חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל למימוש הדירה.

3.

זמן קצר לאחר מכן, הגישו המבקשים את התובענה מושא הדיון, במסגרתה טענו כי רק לאחר פטירת המנוחה – דהיינו: בשנת 2004 – נתברר להם לראשונה כי חרף בקשתם, למנוחה לא נערך ביטוח חיים בגין ההלוואה. לטענתם, הבנק התרשל והפר חובותיו כלפיהם משלא דאג לעריכת ביטוח חיים למנוחה וכאשר לא גילה להם עובדה זו. כן טענו המבקשים כי הם לא קראו את טופסי ההלוואה, עליהם חתמו בשיטת "סרט נע". המבקשים הוסיפו כי פקידי הבנק התרשלו במילוי טופס מצב הביטוחים עליו חתמו, זאת בשני מישורים; תחילה, לא סומן על גביו קיומו או אי-קיומו של ביטוח ביחס לכל אחד מהלווים. כמו כן, סומן עליו כי נרכש ביטוח חיים עבור "הבעל", אשר לאור הכותרת של הטופס המתייחסת למנוחה ולבתה (המבקשת 1) בלבד, יש להסיק לדידם כי מדובר בבעלה של המנוחה – שכבר אז לא היה בין החיים. לנוכח כל האמור לעיל סברו המבקשים כי יש לפטור אותם מתשלום יתרת ההלוואה ולהורות על החזרת הכספים ששולמו על ידיהם לבנק "תחת מחאה".

הבנק מצידו טען כי כל פרטי ההלוואה הוסברו לשלושה במועד החתימה על מסמכי ההלוואה ובתוך כך הוסבר להם, הן בכתב והן בעל פה, כי המנוחה – שהיתה בשעתו בת 69 שנים ובמצב בריאותי בלתי תקין – אינה בת ביטוח. כן טען הבנק כי הוסבר למבקשים שהמנוחה היתה יכולה לערוך ביטוח חיים מחוץ לבנק. הבנק טען כי מכיוון שהמבקשים ידעו כי רק הם צורפו לתוכנית ביטוח החיים, זאת בהתאם למסמכים עליהם חתמו (ובפרט טופס ההצטרפות), הם מנועים מלהעלות טענות כלפי הבנק בעניין תשלומי הביטוח. עוד טען הבנק כי טופס מצב הביטוחים אינו מהווה חלק מההתקשרות בין הלווים לבנק, וכי משכך אין ללמוד ממנו על עריכת ביטוח חיים למנוחה או לבעלה.

פסק דינו של בית משפט השלום

4.

בפסק דינו קיבל בית משפט השלום את תביעתם של המבקשים כנגד הבנק ופסק להם את הסעד המבוקש על ידיהם. בית המשפט ציין כי הוא שוכנע שהמבקשים לא קראו את מסמכי הבנק בטרם החתימה עליהם, וכי פקידי הבנק לא העבירו לעיונם עותק מהמסמכים לקריאה. בית המשפט קבע כי לא היה די בפרק הזמן הקצר בן חצי השעה במעמד החתימה – במהלכו ניתן למבקשים הסבר לגבי ההלוואה, תנאיה והוצעה להם הצעה לעריכת ביטוח חיים – כדי לאפשר למבקשים לעיין ולהתעמק בתנאי ההסכם. לעיצומו של עניין קבע בית המשפט כי "יש לקבל את גרסת התובעים כי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת שהמנוחה לא בוטחה בביטוח חיים. המצג אשר הוצג להם ועל פיו פעלו הינו, שכל הלווים מבוטחים, כולל ו/או בפרט המנוחה שהיא הלווה העיקרית". בית המשפט דחה את טענת הבנק כי טופס מצב ביטוחים הינו טופס נלווה בלבד, ואף דחה את הטענה כי רישום שם המנוחה והמבקשת 1 בלבד בכותרת טופס מצב הביטוחים, מקורו בטעות טכנית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההליכים לפניו

5.

במסגרת ערעורו טען הבנק כי שגה בית משפט השלום בקובעו כי הוצג לפני הלווים מצג שווא רשלני לפיו גם המנוחה מכוסה בביטוח חיים. הבנק הטעים כי בפועל מדובר בקבלת טענה (מטעם המבקשים) שמקורה בהרחבת חזית; זאת, שכן המבקשים טענו בכתב התביעה כי לא יידעו אותם בדבר פרטי הביטוח ואודות קיומו או אי-קיומו ביחס לכל אחד מהם, כאשר רק בהמשך, בתצהיר עדות ראשית, הם טענו כי נציגי הבנק הציגו לפניהם מצג לפיו המנוחה היתה מבוטחת.

6.

עוד טען הבנק כי לא מוטלת עליו חובת זהירות מושגית כלפי המבקשים, וכי לא מוטלת עליו חובה להציע ללווים לערוך ביטוח חיים או לוודא כי הלווים עורכים ביטוח חיים [על פי ע"א 8905/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רוזנברג (טרם פורסם, 3.8.1998) (להלן: עניין

רוזנברג )]. יתר על כן טען הבנק כי במקרה זה הסביר הבנק ללווים את כל הדרוש בנושא ביטוח החיים כמו גם את הסטטוס הביטוחי של כל אחד מהם. הבנק הטעים כי שגה בית משפט השלום בדחיית טענתו בדבר טעות טכנית במילוי טופס מצב הביטוחים, והתעלם מכך שמדובר בטופס משלים בלבד למסמכי ההלוואה. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט כאשר הסיק מאי מילוי טופס מצב הביטוחים כדבעי על ידי הפקידה כי נציגת הבנק לא יידעה את הלווים לגבי פרטי ההלוואה ומעמדם הביטוחי של הלווים. לבסוף נטען כי טעה בית המשפט כאשר התעלם מכך שכלל לא ניתן היה לבטח את המנוחה, שהיתה בשעתו בת 69, וכאשר אין חולק שהביטוח הקבוצתי של הבנק תקף רק ללווים עד גיל 55. משכך, נותק לעמדת הבנק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של הבנק לבין הנזק שנגרם למבקשים. יתר על כן נטען, כי לא הוכח שמתן הסברים נרחבים יותר מצד הבנק היה גורם למנוחה לערוך ביטוח חיים מחוץ לבנק.

המבקשים מצידם סמכו ידיהם על נימוקיו של בית משפט השלום בפסק דינו, וביקשו לדחות את הערעור. לטובת שלמות התמונה יוער כי המבקשים הגישו ערעור שכנגד במסגרתו תקפו את סכום שכר הטרחה שפסק להם בית המשפט קמא.

7.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור מטעם הבנק ודחה את הערעור שכנגד מטעם המבקשים. בית המשפט קבע כי בהתאם לעניין רוזנברג , לא היתה מוטלת על הבנק חובה ליידע את המנוחה בדבר האפשרות לערוך ביטוח חיים. כן דחה בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית משפט השלום, שקבע כי פרק הזמן הקצר (כחצי שעה) שעמד לרשות נציגת הבנק להסביר ללווים את פרטי ההלוואה והביטוחים, לא איפשר מתן הסבר מפורט כנדרש. זאת, שעה שממילא נקבע כי הבנק אינו מחוייב כאמור להודיע ללקוח על זכותו לערוך ביטוח חיים. משכך, קבע בית המשפט כי די באמור לעיל כדי להורות על קבלת הערעור. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי יש בידיו לקבל את טענות הבנק לעניין ניתוק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של הבנק לבין הנזק שנגרם למבקשים מפאת גילה של המנוחה במעמד החתימה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המבקשים כלל לא הוכיחו שחברת ביטוח אחרת היתה מוכנה לבטח את המנוחה בביטוח חיים בהיותה בת 69 במועד הרלבנטי. עוד הוסיף בית המשפט כי ממילא נראה שהמבקש 2 היה נוטל את ההלוואה ללא תלות בביטוח המנוחה, זאת לנוכח המצוקה הכלכלית אליה נקלע.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הבנק לפיו טענת המבקשים בדבר הצגת מצג שווא לפיו המנוחה היתה מבוטחת היוותה הרחבת חזית אסורה. על כך הוסיף בית המשפט כי אין להתעלם מכך שגם לאחר פטירת המנוחה המשיכו הלווים לשלם את תשלומי המשכנתא ולא העלו כל טענה לקיומו של ביטוח חיים על שם המנוחה.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, אף זאת למעלה מן הדרוש, כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הוצג לפניהם מצג שווא רשלני בהתבסס על טופס מצב הביטוחים. בית המשפט ציין כי אמנם נכון הוא שהטופס לא מולא בקפידה, כאשר בראש הטופס מופיעים שמותיהן של המנוחה ובתה בלבד, והרובריקות השונות המפרטות האם נעשה ביטוח אם לאו ביחס לכל אחד מהלווים (לרבות התיבה לפיה המבוטח הינו מעל גיל 55 ולכן לא נעשה ביטוח) – לא סומנו כנדרש. אולם, לעמדת בית המשפט, מכאן ועד למסקנה כי יש בכך משום מצג שווא רשלני מצד הבנק, רחוקה הדרך. זאת, בפרט כאשר ברור מן הטופס שהביטוח נעשה (לכאורה) רק למבקש 2 ("הבעל"), וממילא לא למנוחה.

תמצית נימוקי הבקשה

8.

לטענת המבקשים, בקשתם מעוררת מספר שאלות משפטיות כלליות שטרם הובהרו די צורכן במסגרת פסיקתו של בית משפט זה, ובכללן מהי חובת הזהירות הנדרשת מבנק ונציגיו בבואם להחתים לווים וערבים על מסמכי משכנתא? האם חלה על הבנק חובה לוודא כי הלווים עורכים ביטוח חיים? המבקשים סבורים כי שאלות אלה דורשות מענה פסיקתי מקיף לנוכח ההכרה במאפייניהם המיוחדים של יחסי בנק-לקוח, ולנוכח המגמה להטיל חובות אמון נרחבות על בנקים.

לגופו של עניין טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא היתה מוטלת על הבנק החובה להודיעם כי יש באפשרותם לערוך ביטוח חיים. לשיטתם, קביעה זו מתעלמת מכך שמדובר בפרט מהותי בהתקשרות של לווה הנוטל משכנתא מול הבנק. המבקשים עומדים על כך שעל הבנק חלה חובת גילוי שעיקרה חובת מתן הסבר מקיף ללקוח, ביוזמת הבנק. בכלל זה על הבנק להבליט לפני הלקוח פרטים מסוימים ומהותיים לעסקה. באשר לתחולתו של עניין רוזנברג על המקרה דנן טוענים המבקשים כי בית המשפט התעלם מכך שפסק דין זה ניתן בתקופה שבה הלווים לא חוייבו בעריכת ביטוח חיים כתנאי לקבלת הלוואה, כאשר במקרה זה חויבו המבקשים 1 ו-2 בעריכת הביטוח.

יתר על כן טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לייחס משקל לעובדה שהבנק הציג לפני המבקשים מצג שווא רשלני לפיו נערך למנוחה ביטוח חיים על פי האמור בטופס מצב הביטוחים. לעמדת המבקשים, באם תאומץ טענה זו, הרי ששאלת קיומה של חובת גילוי המוטלת על הבנק תהפוך בלתי רלבנטית.

כמו כן מלינים המבקשים כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבות העניין נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות הבנק לבין הנזק שנגרם להם. ראשית נטען, כי הנטל להוכיח שהקשר נותק כאמור לנוכח היעדר היכולת לבטח את המנוחה מפאת גילה (הן בבנק עצמו והן מחוץ לבנק), מוטל על הבנק ולא על הלווים. שנית, ההנחה כי ממילא היה נוטל המבקש 2 את ההלוואה לנוכח מצוקתו הכלכלית אותה עת, לא נסמכה לעמדתם המבקשים על דבר.

לבסוף טוענים המבקשים כי טענתם בדבר מצג השווא הרשלני לא היוותה הרחבת חזית אסורה, שהרי בכתב התביעה הם ציינו כי תביעתם נסמכת בעיקרה על המצג שהציג לפניהם הבנק בטופס מצב הביטוחים. כמו כן נטען כי ממילא הטענה לא הפתיעה את הבנק. לגופה של טענה נטען כי בשונה מקביעתו של בית המשפט המחוזי, סבורים המבקשים כי המסמך המדובר הינו מהותי, וכי האופן הרשלני שבו מולא יצר מצג שווא לפיו המנוחה בוטחה כנטען.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת הבנק. בראש ובראשונה, אינני סבור כי הבקשה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שהינם, כידוע לכל, קיומה של שאלה משפטית כללית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים לסכסוך, או קיומן של נסיבות המחייבות התערבות שיפוטית לשם מניעת עיוות דין שאין להשלים עימו [ראו והשוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. במקרה דנן יישם בית המשפט המחוזי על עובדות המקרה הלכה קיימת (עניין רוזנברג ), ומצא כי הבנק לא היה מחויב ליידע את הלקוח בדבר האפשרות לערוך ביטוח חיים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הטענה בדבר מצג שווא רשלני שהציג לכאורה הבנק לפני המבקשים 1 ו-2 והמנוחה היוותה הרחבת חזית אסורה. בית המשפט לא הסתפק בכך; הוא אף נימק (בפירוט ניכר) מדוע בנסיבות המקרה ממילא לא יכולים המבקשים להיתלות בהתרשלות הנחזית מטעם הבנק במילוי טופס מצב הביטוחים להוכחת עילת תביעתם. בנסיבות האמורות, למד אני כי הבקשה הנוכחית נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ואיני מוצא כי ייגרם כל עיוות דין בדחייתה.

בהקשר זה יובהר כי אין די בכך שהערכאות קמא נחלקו בדעתן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 4520/04

א' ק' נ' ש' ק' (טרם פורסם, 25.5.2005), פסקה 7 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ] .

10.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערבות בקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, שערך דיון ממוקד וממצה והתבסס במסקנותיו על התשתית העובדתית שנפרסה לפני בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בקביעתו כי הבנק ממילא לא היה מחוייב ליידע את המבקשים בדבר אפשרותם לערוך ביטוח חיים, ובחן את טענות הצדדים – זאת מבלי שנדרש לכך – על כלל היבטיהן, לפני ולפנים. יוער שלא נעלמה מעיני העובדה כי מילוי טופס מצב הביטוחים נערך באופן לקוי. מבלי להביע כל עמדה בדבר מעמדו של הטופס הנ"ל במסגרת התקשרות כגון זו מושא הדיון, ברי כי היה על הבנק למלא את הפרטים הנדרשים בטופס כראוי. החשיבות הטמונה בכך מודגמת היטב בתיק הנוכחי, ודומה כי לא נדרשת הרחבה יתרה בנושא. אלא שבית המשפט המחוזי הבהיר כי ממילא אין ללמוד מן האמור בטופס על מצג השווא שביקשו המבקשים להסיק ממנו (וזאת גם בהתעלם מהרחבת החזית בעניין זה), ובכך נחה דעתי כי הפגם האמור אינו מחייב את התערבותו של בית משפט זה, זאת בין השאר בשים לב למסגרת הדיונית. כללו של דבר, לא מצאתי כי נפלה טעות שבחוק בקביעותיו של בית המשפט המחוזי העשויה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

11.

בשולי הדברים אבקש לחזור ולהדגיש את חובת האמון הרחבה המוטלת על בנקים בהתקשרויות מול לקוחות, בפרט בעסקאות העוסקות במשכון נכס למגורים [ראו: ריקרדו בן-אוליאל "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט – סקירה ביקורתית" דין ודברים ה 119, 156-151 (2010)]. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתה של פרופ' רות פלאטו-שנער, הסבורה כי חובת האמון מולידה חובת גילוי במובן הרחב, שעיקרה הינה, בין השאר: "[ה]חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו" [ראו: פסקה 15 לפסק דיני בע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 7.7.2008), במסגרתה מפנה אני לדבריה של פלאטו-שנער במאמרה "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר" הפרקליט מט(2) 385, 402 (2007). לדיון ממצה בטעמים לקביעת חובה רחבה זו ראו רות פלאטו-שנער דיני בנקאות: חובת האמון הבנקאית 67-51 (2010) (להלן: פלאטו-שנער )]. בהקשר זה נדמה לי שראוי להוסיף, שאין להוציא מכלל אפשרות כי נדרש עיון מחודש בקביעה העקרונית בעניין רוזנברג לפיה "המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ'פרט מהותי' שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה" ( שם , בפסקה 1). זאת, בין השאר, בשים לב לאמור בהוראות המפקח על הבנקים בדבר ניהול בנקאי תקין "נהלים למתן הלוואות לדיור" (הוראה מס' 451), ובפרט בשים לב לאמור בהוראה 11(ב)(1) לנהלים אלו (זאת ללא קשר לשאלת תחולתם של הנהלים על ענייננו). יחד עם זאת, איני רואה מקום להביע עמדה בסוגיה בשלב זה, כאשר הדבר אינו נחוץ לשם ההכרעה בבקשה הנוכחית.

כפי שכבר ציינתי, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבותיו של המקרה דנן ממילא לא הוכח שהבנק התרשל בכך שלא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו (כביכול) [למסקנה דומה בנסיבות המזכירות את ענייננו (אף אם "קשות" יותר), ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 8808-09-10 מחטייב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 14.10.2011), שאושר בבית משפט זה על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (במסגרת ע"א 9177/11)]. כזכור, בית משפט השלום ציין במפורש כי ניתן הסבר "לגבי ההלוואה, תנאיה והצעה לביטוח חיים", אך סייג זאת בקובעו כי משך הזמן שבמהלכו ניתן ההסבר (כחצי שעה) לא איפשר "עיון וקריאת המסמכים והסבר מפורט לגבי כל מה שכתוב במסמכים, ובדברים מהותיים בפרט". כן הזכיר בית המשפט את העובדה כי המסמכים לא נשלחו ללווים כנדרש. בית המשפט המחוזי סבר כי המסקנה שביקש בית משפט השלום להסיק מעובדה זו היא מרחיקת לכת בנסיבות העניין. הגם שדעתי אינה נוחה מכך שהמסמכים לא נשלחו לעיונם של הלווים (ראו, למשל: פלאטו-שנער , בעמ' 199), אינני סבור כי בקביעתו זו שגה בית המשפט המחוזי הנכבד באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". במאמר מוסגר יצויין כי בקובעו כן, לא סטה בית המשפט המחוזי מן העובדות שהוכחו לפני הערכאה הדיונית. אדרבא; בית המשפט המחוזי נסמך על עובדות אלה אך בחר להסיק מהן מסקנה משפטית אחרת, וברי כי אין בכך כל קושי. יתר על כן, בשולי דבריו קבע בית המשפט המחוזי כי ממילא נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת מצד הבנק לבין הנזק שנגרם למבקשים, שעה שלא הוכח כי חברת ביטוח אחרת היתה מוכנה לבטח את המנוחה לנוכח גילה בשעת החתימה על הסכם ההלוואה (69). בנסיבות אלה ברורה המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

12.

סיכומו של דבר: בנסיבות האמורות, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת הבנק, איני עושה צו להוצאות.