רע"א 7103/13 חברת ע. אליאס בע"מ נ. בית חולים סנט ג'וזף

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 16576-06-13, כב' השופט כ' מוסק ), אשר דחה בקשה למתן מספר סעדים זמניים נגד המשיבים.

2.

המבקשת היא חברה קבלנית. משיב 1 (להלן: המשיב) שכר את שירותי המבקשת לצורך בניית בית חולים. משיב 2 – בבעלותו של משיב 3 - הוא משרד תכנון, שתפקידו היה לתכנן את הפרויקט ולפקח עליו מטעם המשיב (להלן: המהנדס).

במאי 2011 החלה המבקשת בעבודות הבנייה. תוך כדי ביצוע העבודות התנהל בין הצדדים ויכוח ממושך, בשאלה מי אחראי להכין תוכניות ביצוע מסוימות הקשורות לפרויקט. המבקשת הטילה חובה זו על המשיבים, ואילו הם סברו כי החובה מוטלת על המבקשת. על רקע זה, ולאחר חילופי מכתבים ומספר פגישות, הודיע המשיב למבקשת ביוני 2013 על ביטול ההסכם ביניהם. מכאן עילת התביעה.

במסגרת התביעה טענה המבקשת כי לא קמה למשיב עילה לביטול ההסכם, מפני שהוא לא מילא את חובתו לספק את תוכניות הביצוע. ביטול החוזה על ידי המשיב נעשה בחוסר תום לב ובמטרה לחפות על מחדליו. המבקשת הוסיפה כי פרויקט הבניה תוכנן להתבצע כמקשה אחת, ולא ניתן לבטל את ההסכם באמצע העבודות.

יחד עם כתב התביעה הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים. המבקשת דרשה צו מניעה זמני שיאסור על המשיב להתקשר עם גורם אחר בחוזה להשלמת הבנייה, ולעשות שימוש בערבות הבנקאית או בהמחאות שמסרה לו המבקשת. בנוסף התבקש צו המורה למשיבים למסור למבקשת את כל תכניות הביצוע, וצו למינוי כונס נכסים אשר יקבל לידיו את מלוא הסמכויות שהוענקו למהנדס.

יצוין כי במסגרת הדיון בבקשה לסעדים זמניים, ובהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט המחוזי מומחה. הלה העריך בין היתר כי עד כה בוצעו כ-50% מהעבודות המוסכמות, וכי נותרו עוד כ-14 חודשים לסיום פרויקט הבנייה.

בית המשפט המחוזי דחה את מרבית הסעדים הזמניים שהתבקשו. באשר לסיכויי ההליך , נפסק כי עיון בהוראות החוזה מלמד כי החיוב לספק תוכניות ביצוע מוטל על המבקשת, והיא לא עמדה בכך. על פי תנאי החוזה עומדת למשיב הזכות לבטל את ההסכם בכל שלב, בוודאי כאשר המבקשת אינה עומדת בהתחייבויותיה. באשר למאזן הנוחות , נקבע כי ספק אם סעד האכיפה רלבנטי בנסיבות התיק הנוכחי, לנוכח העובדה שבין הצדדים קיים משבר אמון עמוק, ומכאן שעיקר התביעה היא לסעד כספי. סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את מרבית הסעדים הזמניים שהתבקשו, למעט הבקשה לצו האוסר על המשיב לפרוע את ההמחאות או לממש את הערבות הבנקאית. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי (להלן: הבר"ע).

3.

במסגרת הבר"ע נטען כי הוראות החוזה אינן מטילות על המבקשת חובה להכין את התכניות, אלא רק שרטוטים מסוג הקרוי Shop Drawings

(ובקיצור: תשריטי SD ). לגישתה, תשריטי SD הם השלב האחרון בשרשרת התכנונית, בעוד שכל השלבים המוקדמים צריכים להתבצע על ידי המשיבים – והם לא עשו כן. המבקשת חוזרת על עמדתה כי בנסיבות העניין לא קמה למשיב זכות לבטל את החוזה. כמו כן, המבקשת סבורה כי אין מניעה בתיק דנא להעניק לה סעד של אכיפה. לנוכח זאת טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, משום שאי-מתן הסעדים הזמניים יאפשר למשיב להשלים את הפרויקט ובכך לסכל את תרופת האכיפה.

המשיבים, מצידם, מציינים כי לא מוטלת עליהם החובה להכין את התוכניות. מעבר לכך, הטענות שמעלה המבקשת כאן מהוות שינוי חזית: בבית המשפט המחוזי היא הכחישה כל חובה חוזית להכין תוכניות, לרבות תשריטי SD . באשר לסוגית ביטול החוזה, הוראות החוזה מקנות למשיב זכות לבטל את החוזה בכל שלב, אך גם לגופו של עניין – הודעת הביטול באה רק לאחר שהמהנדס והמשיב שלחו למבקשת מכתבי התראה רבים ודרשו ממנה לקיים את התחייבויותיה.

4.

בקשה למתן סעדים זמניים נשענת על שני יסודות: סיכויי ההליך, ומאזן הנוחות.

באשר לסיכויי ההליך, המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשתי נקודות מרכזיות (גם אם לא יחידות): על מי מוטלת החובה לספק את התוכניות לביצוע, והאם ביטול החוזה על ידי המשיב נעשה כדין. פתרון השאלות טמון גם במתן פרשנות לסעיפי החוזה שנחתם בין הצדדים. המבקשת טוענת כי פרשנות החוזה מביאה למסקנה כי חובת הכנת התוכניות היא על המשיב, וכי המשיב לא היה זכאי לבטל את החוזה. המשיב, מצידו, מטיל את חובת הכנת התוכניות על כתפי המבקשת, וסבור כי בנסיבות העניין קמה לו הזכות לבטל את החוזה.

על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, לא נראה שנפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כי הכף איננה נוטה לטובת המבקשת במידה מספקת כדי להצדיק מתן סעד זמני. ראשית, נראה כי אף המבקשת איננה חולקת על כך שחובת הכנת התוכניות לעבודות שונות – כגון תקרה, ריהוט ומיזוג אוויר – הוטלה במפורש עליה. בכך יש תמיכה מסוימת, לכאורה, לעמדת המשיבים כי חובת אספקת כל התכניות רבצה על המבקשת. אינני שולל, כמובן, באופן גורף את גרסת המבקשת לפיה יש להבחין בין תשריטי SD לבין יתר שלבי התכנון. טענה זו תתברר במסגרת ההליך העיקרי. ברם במסגרת הדיונית בה אנו מצויים הראייה היא שונה. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בהכרעת הערכאה המבררת באשר למתן סעד זמני. אופי הבקשה מקנה לבית המשפט ששומע את הבקשה לראשונה שיקול דעת רחב. גודל שיקול הדעת של הערכאה המבררת, עומד ביחס הפוך לגודל שיקול הדעת של הערכאה הערעורית בהליך מעין זה. בדרך זו של בחינת הדברים אינני סבור כי יש להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי.

הוא הדין ביחס לזכות הביטול של המשיב. סעיף 40.4 לחוזה קובע כי למשיב יש זכות לבטל לחלוטין את החוזה, בכל שלב ובכל זמן, מבלי לשאת בתוצאות משפטיות של הביטול (ראו סעיף 57 לבר"ע). בנוסף, סעיף 63.1 מאפשר למשיב לבטל את החוזה אם המהנדס סבור כי המבקשת איננה מקיימת את חובותיה (ראו סעיף 63 לבר"ע). נראה על פני הדברים – ומבלי שאכריע בסוגיה באופן סופי - כי כל אחד מסעיפים אלו כשלעצמו עשוי להצדיק את עמדת המשיב, לפיה בנסיבות העניין קמה לו הזכות לבטל את החוזה.

מכאן למאזן הנוחות. מחד גיסא, היה ויינתנו למבקשת הסעדים הזמניים – עלול להיגרם נזק משמעותי ביותר לא רק למשיב. יוזכר כי עסקינן בפרויקט להקמת בית חולים. מתן צווי המניעה משמעו כי הקמת בית החולים תעוכב עד להכרעה בתיק העיקרי. מצב מעין זה יפגע לא רק במשיב, אלא אף בצד ג' – הוא הציבור הרחב. מהצד האחר, אי-מתן הסעדים הזמניים ישלול מן המבקשת, ככל הנראה, את האפשרות לקבל סעד של אכיפה היה ויימצא כי הצדק עימה. ברם ספק אם סעד האכיפה הוא כלל רלבנטי מבחינה מעשית בנסיבות תיק זה: המומחה העריך, כאמור, כי נותרו לפחות עוד 14 חודשים לסיום הפרויקט. לכך יש לצרף את העובדה כי על פני הדברים שורר בין הצדדים חוסר-אמון עמוק, והם חלוקים בסוגיה המרכזית של אספקת תוכניות לבנייה. בנסיבות אלו לא ניתן לשלול את הגישה לפיה נוצר ספק האם סעד האכיפה הוא המתאים (ראו סעיפים 3(2) ו-3(3) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970) , ונראה כי עיקר הסעד שיעמוד למבקשת – שוב, ככל שיימצא כי הצדק עימה – הוא כספי. על רקע זה, אינני סבור כי נפל פגם באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין נזקיהם הפוטנציאליים של שני הצדדים. ושוב, הכל מנקודת מבטה של ערכאת הערעור ביחס לסעד הזמני.

סיכומו של דבר, אין מקום להתערב בהחלטתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה לא למותר להזכיר כי הביקורת הערעורית על החלטה מעין זו – בקשה לסעדים זמניים - מסווגת כבקשה למתן רשות ערעור, ולא כערעור בזכות (השוו: רע"א 1899/13 אור רויאל השקעות בע"מ נ' אדלר (5.6.2013)).

בשולי הדברים יצוין כי יחד עם הבר"ע הוגשה לבית משפט זה גם בקשה למתן סעדים זמניים. משהגעתי למסקנה כי דין הבר"ע להידחות, מובן כי אף הבקשה למתן סעדים זמניים נדחית.

5.

בקשת רשות הערעור והבקשה לסעדים זמניים - נדחות. המבקשת תשא בהוצאות משיב 1 בסך 7,500 ₪.