רע"א 7113/20 מרכז חינוכי בנות ירושלים נ. יונה ערנטאל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר ) בהפ"ב 55739-11-19 מיום 2.8.2020 במסגרתו נדחתה טענת המבקשת כי הבוררים בהליך הבוררות בין הצדדים לא היו מוסמכים לקבוע כי הדין שיחול בבוררות הוא הדין הכללי ולא דין תורה.

1.

משיב 1 שימש במשך שנים רבות כמנהל המבקשת. ביום כ"ח בשבט תשס"ג נחתם בינו לבין המבקשת ועמותה נוספת (להלן: העמותה הנוספת ) הסכם פרישה, שכלל בסעיף 9 תניית בוררות על פיה: "בכל מקרה של חילוקי דעות בקשר להסכם זה וכל הנובע ממנו – הצדדים יפנו לבורר מוסכם אשר יפסוק בחילוקי הדעות שביניהם. בהיעדר הסכמה בדבר אישיות הבוררות ידונו בבוררות זבל"א וזבל"א" (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד) (להלן: תניית הבוררות ).

2.

בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, הגיש משיב 2 (להלן: המשיב ) , לו הומחו זכויותיו של משיב 1 על פי הסכם הפרישה, תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בסך של 136,500 ש"ח נגד המבקשת והעמותה הנוספת (תא"ק 63245-11-15). נוכח קיומה של תניית הבוררות, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ההליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), וביום 16.2.2015 הורה בית משפט השלום על עיכוב ההליכים.

3.

נוכח תניית הבוררות שקבעה "בוררות זבל"א", המשיבים מינו מטעמם את השופטת (בדימ') חנה בן עמי ז"ל. עם פטירתה, מונה עו"ד יששכר בר הלל תחתיה. המבקשת מינתה מטעמה את הרב עמרם טייטלבאום. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה לעניין מינויו של בורר שלישי ומכריע וביום 4.4.2017 הגיש המשיב תובענה לבית המשפט המחוזי (הפ"ב 7498-04-17) למינוי הבורר השלישי. בפסק דין מיום 16.8.2017 נקבע כי עו"ד עז אלדד יכהן כבורר השלישי. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין האמור נדחתה (רע"א 7799/17).

4.

במסגרת הליך הבוררות העלתה המבקשת טענות סף שונות, ביניהן טענה כי הדין החל על הבוררות הוא דין תורה, בעוד המשיב התנגד לכך. לאחר שמיעת עדויות והגשת סיכומים בשאלת הדין החל על הבוררות, החליטו הבוררים, ברוב דעות נגד דעתו החולקת של הרב טייטלבאום, כי אין לקבוע שדין תורה הוא הדין שיחול על הליך הבוררות, וכי הבוררים ידונו בהתאם לקבוע בפרט י"ד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, היינו לא יהיו קשורים בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט.

5.

בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת המרצת פתיחה בנוגע לסמכות הבוררים לדון בדין החל על הבוררות בגדרה התבקש בית המשפט להורות לבוררים לקיים את הליך הבוררות על פי דין תורה בלבד. המבקשת טענה כי הכרעה בשאלת הדין אינה נתונה לסמכותם של הבוררים, וכי היא פנתה אליהם בסוגיית הדין החל על הבוררות כיוון שסברה שלא יכול לחול על הבוררות כל דין אחר מלבד דין תורה. עוד טענה כי התכתבויות בין הצדדים לפני תחילת ההליכים מגלות באופן ברור כי הצדדים אינם מקבלים על עצמם דין אחר זולת דין תורה. על פי אורח חייהם, ידיעתם והבנתם של הצדדים, לא היה מונח לפניהם דין אחר אלא דין תורה והם לא יכלו להתכוון להחיל את הדין הכללי, שאינו חלק מאורחות חייהם.

6.

בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי נוכח העובדה ששאלת הדין החל על הבוררות הועלתה על ידי המבקשת בבקשה שהגישה לבוררים, היא מנועה כיום מלטעון שהכרעה בשאלה לא הייתה בגדר סמכותם. מעבר לכך, גם לגופם של דברים סבר בית המשפט כי אין לקבל את הבקשה. בהקשר זה צוין, כי תניית הבוררות לא קבעה מה הדין שיחול על הבוררות ובהתאם לסעיף 2 לחוק הבוררות, כאשר אין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, יחולו הוראות התוספת הראשונה ובכלל זה פרט י"ד, הקובע (בנוסף על האמור לעיל) כי הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה. בנסיבות המקרה הספציפיות, אין בהסכם דבר שיש בו ללמד על הסכמה להחיל את הדין הדתי דווקא בהליך הבוררות. כן נדחו טענותיה הנוספות של המבקשת, ובכללן טענתה כי הסכמת הצדדים להחיל את הדין הדתי נלמדת מתכתובות בין הצדדים, וכי קיים השתק שיפוטי נוכח טענותיו של בא-כוח המשיב במסגרת ההליך בבית משפט השלום כי אין סיכוי לניהול הליך הוגן בהליך הבוררות.

7.

מכאן לבקשה שלפנַי במסגרתה טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי הבוררים הוסמכו להכריע בשאלת הדין החל על הבוררות וכי בנסיבות העניין לא ניתן לפרש את תניית הבוררות אלא כמכוונת לבוררות שתתנהל לפי דין תורה. כהוכחה לכוונת הצדדים לדון בבוררות לפי דין תורה מצביעה המבקשת בין היתר על כך שבשולי ההסכם מופיעה חתימתם של שני רבנים ידועים בקרב העדה החרדית שנועדה לשם "קיום השטר", וכי לפי ההסכם על המבקשת לשלם למשיב תגמול חודשי וקבוע בכל א' לחודש העברי, דבר "המהווה סממן מזהה לכך שמדובר בהסכם התואם באופן אדוק לדין תורה".

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים לבקשה, או מקום בו נדרש הדבר מפאת שיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 5555/20 נוף כנרת פוריה בע"מ נ' בסיס , פסקה 6 (1.9.2020); רע"א 8592/19 שמחה נ' החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ , פסקה 7 (20.8.2020)). הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה.

9.

בקצרה אוסיף לגופם של דברים, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שהמבקשת מנועה מלהעלות כיום טענות כלפי סמכות הבוררים לדון בשאלת הדין החל, שעה שהיא עצמה העלתה את הסוגיה לפניהם מלכתחילה. במסגרת בקשתה למחיקת כתב התביעה של המשיב טענה המבקשת כי "יש להכריע במספר טענות המהוות תנאי סף לקיום הבוררות. א. מה הדין החל על הבוררות (דין תורה)". בהתאם לפסיקה, עקרונות של מניעות, השתק וחוסר תום לב ישמשו כסייג, בנסיבות מסויימות, לטענת חוסר סמכות, כאשר זו לא נטענה "בזמן אמת", אלא רק בדיעבד (ראו: רע"א 4198/10 איבגי

נ' גבאי , פסקה 22 (25.12.2012)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר הסוגיה הנדונה התעוררה רק בעקבות טענתו של הצד שכעת טוען לחוסר סמכות לדון בסוגיה.

10.

מעבר לכך, עיון בטענות המבקשת מגלה כי היא מודה שבהסכם הבוררות לא הוסכם איזה דין יחול. ברם היא מבקשת להסיק כי הדין החל על הבוררות מתוך "ראיות נסיבתיות" והגיונם של דברים, הוא דין תורה. למשל, כי לא ייתכן שהמבקשת העוסקת בחינוך תלמידות חרדיות לציות וכפיפות מוחלטת לתורה ולדרכיה, תסכים להתדיין שלא לפי דין תורה, דבר שאסור "באיסור חמור, עד כדי חיוב נידוי". ברם, הגיונם של דברים לחוד וחלותו של חוק הבוררות מכוח סעיף 2 שבו לחוד. אדרבה, באותה מידה של שכנוע אפשר לטעון, כי אם החלתו של דין תורה הייתה כה חשובה בעיני המבקשת, אך מתבקש שהדבר ימצא ביטוי בהסכם הבוררות, ואין מקום להותיר את העניין "למובן מאליו". על כך אוסיף שעצם העובדה שהצדדים החליטו להתדיין בבוררות זבל"א, מובילה מיניה וביה לאפשרות שמי מהבוררים שימונה לא יימצא מומחה בשדות ההלכה לפי דין תורה. בנסיבות אלו סביר יותר שהבוררים יפעלו "בדרך הנראית להם מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסקו לפי מיטב שפיטתם על פי החומר שלפניהם", כלשון פריט י"ד בתוספת הראשונה.

הבקשה נדחית ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.