רע"א 7151/98 יצחק כץ - רו"ח נ. אביגדור יצחקי - רו"ח

בין המבקש למשיב מתנהלים הליכים משפטיים מאז שנת 1992, בנוגע לפירוק שותפות ביניהם. במסגרת הליכים אלה הגיש המשיב נגד המבקש תביעה כספית לבית-המשפט המחוזי, ואילו המבקש הגיש נגד המשיב תביעה שכנגד. לאחר עיכובים ודחיות מרובות - רובם ביוזמתו של המבקש - נקבע התיק לדיון. בית-המשפט המחוזי קבע, על יסוד תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, כי עדויות ראשיות של הצדדים יוגשו בדרך של תצהירים בכתב, וכי על המשיב להגיש את תצהיריו לא יאוחר מ120- יום לפני המועד שנקבע להוכחות, ואילו על המבקש להגיש את תצהיריו לא יאוחר מ60- יום לפני מועד זה. המבקש לא הגיש את תצהיריו עד ליום שנקבע להוכחות. בפתח הדיון להוכחות ביקש בא-כוח המבקש מבית-המשפט לקבל את תצהיר עדותו של המבקש שאותו הביא עימו לדיון. הוא הסביר כי טעות במשרדו היא שגרמה לאיחור בהגשת התצהיר. בא-כוח המשיב התנגד לבקשה.

בית-המשפט קבע בהחלטתו, כי בא-כוחו של המבקש לא נתן הסבר מספק לכך שהתצהיר הוגש רק ביום הדיון עצמו, ואף הגיש את בקשתו להגשת התצהיר ללא תצהיר התומך בבקשה, כנדרש בתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין-האזרחי. אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי אין סיבה ראויה להיענות לבקשה.

משכך, לא הוגש תצהירו של המבקש, עדותו לא נשמעה, ודיון ההוכחות התמצה בחקירת המשיב על תצהירו. בתום הדיון נקבע מועד להגשת סיכומי הצדדים. לאחר הדיון החליף המבקש את בא-כוחו בבא-כוח אחר והגיש את בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגדרה ביקש לבטל את ההחלטה הדוחה את בקשתו להגשת התצהיר. בין לבין הוגשו סיכומי הצדדים לבית-המשפט המחוזי, לאחר שנדחתה בקשתו של המבקש לדחות את מועד הגשת סיכומיו עד לאחר ההכרעה בבקשת רשות הערעור.

עיקר טענתו של המבקש היא כי אין לחסום בפניו את הזכות להוכיח את טענתיו לגופן בשל טעות דיונית של בא-כוחו. לטענתו, הסנקציה, הקבועה בתקנה 168(ב), הינה מהחמורות שבדיני הפרוצדורה כיוון שמשמעותה היא חסימת צד מפני האפשרות להביא את ראיותיו. על-כן יש להשתמש בה במשורה ולהעדיף פסיקת הוצאות ולו גם הוצאות לדוגמא על-פניה.

המשיב מצידו טוען כי המקרה הנדון הוא מקרה מתאים להפעלת הסנקציה שבתקנה 168(ב), וזאת בשל הזלזול החמור שביטא המבקש כלפי הוראותיו של בית-המשפט, וכיוון שמקרה זה בא על רקע דחיות ועיכובים רבים קודמים מצד המבקש.

החלטתי לדון בבקשה כאילו נתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה פלונית תוכח על ידי תצהיר...

(ב) לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות.

המבקש לא ביקש להביא את עדותו בעל-פה, ללא הגשת תצהיר, בהתאם לתקנה 168(ב), אלא ביקש הוא להגיש את תצהיר עדותו, אך באיחור. השאלה שבה יש להכריע, אם כן, אינה נוגעת ישירות להחלתה של תקנה זו, והיא נוגעת לבקשת דחייה במועד הגשת תצהיר. נראה איפוא גם שהמבקש לא חייב היה להגיש את בקשתו כשהיא נתמכת בתצהיר.

אכן, בא-כוח המבקש לא שעה למועד שנקבע על-ידי בית המשפט להגשת תצהיר העדות, ואף הגיש את התצהיר במועד מאוחר במיוחד - ביום שנקבע לדיון בהוכחות. עם זאת, התוצאה של אי-קבלת תצהירו של המבקש הינה חמורה, קרי, כי יינתן פסק-דין בתובענה שהוגשה נגד המבקש ובתובענה שכנגד שהגיש בעצמו, על סמך ראיותיו של הצד השני בלבד. בענין זה נאמר כבר לא אחת כי מטרתו של ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיוניים המונעים בירור אמיתי של הסוגיה, כאשר הדבר אינו גורם עוול מהותי לצד השני. ראו והשוו ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ פ"ד כ(3) 477; ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה

לח(1) 266, בע' 274; רע"א 1465/97 ברש נ' פרנקל (לא פורסם). אין משמעות הדבר כי צד רשאי לנהוג כראות עיניו וכי כל בקשת דחייה שלו תתקבל. אך במקרה שלפנינו, המבקש היה מוכן לדיון כשתצהירו בידו, ואילו הנזק שהיה נגרם לצד השני מקביעת מועד הוכחות נוסף עקב הגשת התצהיר באיחור, לא היה כה חמור עד כדי כך שלא ניתן היה לתקנו באמצעות פסיקת הוצאות.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערעור וקובעת כי בית-המשפט יקבל את תצהיר עדותו של המבקש, שיוגש לו תוך שבוע מיום ההמצאה של החלטה זו, ויקבע את המשך הטיפול בתיק בהתאם - ובכלל זה, הגשת סיכומים מתוקנים, אם הדבר יידרש.

בנסיבות הענין, על אף שהבקשה התקבלה, ישלם המבקש למשיב הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.