ע"א 10350/01 משה מור נ. פלסטין פלנטיישנס בע"מ

1.בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור ולהפקדת ערובה. בשל תקלה בבית המשפט, ובשל מחלה של הח"מ, ניתנת החלטה זו רק עתה, ועם הצדדים הסליחה.

2.המבקשים הגישו ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי (ע"א 6414/98). ע"א 6414/98 הוגש ביום 16.10.98. הערבון בערעור נקבע לסך של 20,000 ש"ח. ביום 1.11.98 פנו המבקשים בבקשה להמרת ערבון בערובה. ביום 14.12.98 קבע בית המשפט כי המבקשים רשאים להפקיד ערבות צד ג' חלף הערבון שנקבע. ההחלטה התקבלה אצל באי כוח המבקשים ביום 20.12.98, ועל פיה היה עליהם להפקיד ערבות צד ג' על סך 20,000 ש"ח עד ליום 5.1.99 (15 ימים מקבלת ההחלטה האמורה).

המבקשים לא הפקידו ערבות צד ג' עד למועד האמור. על רקע זה, התקבלה ביום 3.2.99 אצל בא כוחם הודעה על רישום הערעור לדחייה באין הפקדת ערבון, בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר הליכים שונים לעניין זה, בגידרם עתרו המבקשים להארכת מועד להפקדת ערבון, החליטה כב' הרשמת מאק קלמנוביץ, בהחלטה מיום 20.6.00, על דחיית הבקשה לארכה, ועל דחיית ע"א 6414/98, באין הפקדת ערבון.

3.המבקשים ערערו על החלטה זו (בש"א 4668/00). ביום 31.7.00 החליט כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, על ביטול ההחלטה, ועל החזרת העניין לכב' הרשמת מאק קלמנוביץ לשם ביצוע השלמות שונות, המתייחסות לתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת הארכה של המבקשות. החלטת כב' הרשמת ניתנה ביום 30.7.01, ובה דחתה את בקשת המבקשים לארכה. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי אין בטיעוני המבקשים, לרבות בתצהיר שהגישו, משום הסבר מספק לאי הפקדת הערובה במועד. לעניין זה ציינה כב' הרשמת, בין השאר, כי

"התיאור של קרות הטעות וגילויה אף הוא אינו מספק הסבר מספיק..... במקרה זה הטעות הנטענת נראית על פניה תמוהה. הטענה לפיה הסתמכו המערערים על ערבות שהפקידו המשיבים בתיק אחר אינה מתיישבת עם הצורך לטפל בהפקדת הערבון כמפורט לעיל. אם לא ננקטו כל אותם צעדים הדרושים להפקדת הערבון, כיצד זה הניחו המערערים כי הערבון הופקד? ואם ננקטו פעולות לשם גיוס הערבון, מדוע לא פורטו? על רקע הקושי המובנה בהסבר זה, בולט עוד יותר העדרו של הסבר של ממש לאופן קרות הטעות, מפיו של מי שמודע לפרטי הדברים ויכול לנסח אותם בגוף ראשון. סיכומו של דבר, בנסיבות העניין אין התצהיר שהוגש עונה על הדרישות שנקבעו בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות, תקדין עליון 98(3) 152".

4.המבקשים ערערו על החלטה זו (ע"א 6215/01). ערעורם נדחה בהחלטה של כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, מיום 30.9.01. בהתייחסו לטענות המבקשים בדבר הנסיבות שהובילו לאי הפקדת הערבון במועד, קבע כב' המשנה לנשיא כי

"..... הגעתי לכלל מסקנה שאין קיימת כל עילה להתערב בשיקול דעתה של הרשמת ושהנסיבות שהביאו לטעות הנטענת אכן נותרו תמוהות. המערערים גם לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם בהחזרת העניין לרשמת לנסות ולעתור שהגשת תצהיר משלים מפורט יותר שיש בו להסביר באופן מלא מה מקום טעותם".

משכך, נדחה ערעור המבקשים, ונותרה בעינה ההחלטה לדחות את ערעורם בע"א 6414/98 באין הפקדת ערבון.

5.על רקע זה, הגישו המבקשים את הבקשה שבפניי. בבקשה זו עותרים המבקשים לכך שתינתן להם ארכה לצורך הגשת ערעור על פסק דין בית משפט קמא, וכי יוארך להם המועד להפקדת ערבון במסגרת ערעור כאמור. משאלתם של המבקשים היא לשוב ולהגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שהערעור שהגישו בע"א 6414/98 נדחה באין הפקדת ערבון.

אין המבקשים חולקים על כך, שהערעור שהגישו בע"א 6414/98 נדחה. חרף זאת, אין הם רואים בכך מכשול לבקשתם הנוכחית. לטענת המבקשים, ההחלטה שניתנה בעניינם לא יצרה מעשה בית דין המונע היעתרות לבקשת הארכה שבפניי. לטענתם, תורת מעשה בית דין מבוססת על שיקולי צדק. על פי שיקולים אלה נקבעים היקפה ואף חריגיה. במקרה הנדון, לא נדחה הערעור לגופו של עניין, ולא היתה הכרעה בסכסוך בין הצדדים. במצב זה, עמדת המבקשים היא כי דחיית הערעור שהגישו, בשל אי הפקדת ערבון, אינה מונעת נקיטת הליך חדש, תוך תיקון הפגם. המבקשים טוענים גם, כי קיימים במקרה זה שיקולי צדק, המצדיקים קיומו של חריג לכלל בדבר מעשה בית דין. במרכז טיעון זה מצויה טענת המבקשים, כי זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה בעניינם, קיבל בית המשפט הלכות חדשות סותרות, המקלות עם מי שמבקש לתקן תקלה בהפקדת ערובה, וכי על רקע זה חוש הצדק מחייב כי לא תיחסם דרכם להגשת ערעור. לעניין זה, מפנים המבקשים להחלטות שניתנו ברע"א 3331/01 קי. טי. וי. נ' רוזן (תקדין עליון 2001 (3) 906) ולהחלטה בע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט תקדין עליון 2001(3) 569). המבקשים טוענים, על יסוד החלטות אלה, כי "חל שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי", המצדיק לעשות חריג, במקרה זה, לכלל בדבר מעשה בית דין, ולאפשר להם להגיש, בשנית, את ערעורם. עוד מוסיפים המבקשים ומפנים להלכה, המאפשרת תיקון פגמים דיוניים על מנת להביא לבירור סכסוכים לגופם, כאשר אין הדבר גורם לעוול מהותי לבעל הדין שכנגד.

אשר למקרה המסויים, מוצאים המבקשים תימוכין לעמדתם בכך שאי היעתרות לבקשתם פירושה הותרת פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, באופן השולל זכויות מן המבקשת 5. המבקשים סבורים כי תוצאה זו אינה תוצאה מידתית של המחדל שבאי הפקדת הערבון לכתחילה. כן טוענים המבקשים, כי למשיבות כלל אין צורך בהפקדת ערבון לשם הבטחת הוצאותיהן, שכן הן יכולות לקזז, מתוך חיוב שלהן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, את סכום הערבון. המבקשים טוענים כי איחורם בהפקדת הערבון היה איחור לא רב, של חודש בלבד, כי הגישו תצהיר התומך בעובדות הבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, וכי אירעו בטיפול בתיק תקלות שונות גם בבית המשפט, אותן הם מונים. עוד טוענים המבקשים לקיומה של נסיבה חדשה, אשר מצדיקה אף היא, לשיטתם, כי בקשתם תתקבל.

המבקשים מפנים גם לשורה של החלטות, בהן ננקטה על ידי בית המשפט גישה המאפשרת לתקן תקלות פרוצדורליות, אם וככל שהתיקון אינו גורם עוול מהותי וממשי לבעל הדין האחר.

6.נקודת המוצא לדיון היא, כי במקרה שבפניי קיים מעשה בית דין כפול, הנעוץ בהחלטות הנזכרות של כב' הרשמת ושל כב' המשנה לנשיא.

7.פן אחד של מעשה בית הדין האמור נוגע לעצם דחיית הערעור בע"א 6414/98. מעשה בית דין זה מונע על פניו את האפשרות לבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על אותו פסק דין בשנית. לעניין זה, אין נפקא מינא כי הערעור נדחה מטעמים טכניים. כבר צויין בספרות, כי

"ייתכנו מצבים שבהם יזכה הנתבע בחסינות שלא יהא נטרד עוד בשל אותה עילת תביעה, גם כאשר לא הגיע המשפט לשלב של הכרעה לגופו בתובענה הראשונה. זאת, כאשר מעמידים סדרי הדין הנוהגים את הנתבע במצב כאילו התבררה התובענה הראשונה ונדונה לגופו של עניין, בקובעם, כי מחמת התנהגותו של התובע, או ליתר דיוק, מחמת מחדלו, המונע ניהול תקין של המשפט, תידחה התובענה, ואפילו טרם הוחל בבירורה. דחיית התובענה במקרים אלה יוצרת מעשה בית דין במובן של השתק העילה כאילו נדונה התובענה והוכרעה לגופה של מחלוקת"

נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי , רמות תשנ"א בעמ' 305.

כך עולה גם מן הפסיקה. בפסיקה נקבע, כי מקום בו נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי כי מחדל מסויים יוביל לדחייתו (להבדיל ממחיקתו) של הליך, פירוש הדבר הוא כי ההחלטה על הדחייה יוצרת מעשה בית דין. ניתן להפנות, בהקשר זה, לפסק דינו של בית המשפט העליון בהמ' 8/63 ח.ל.פ.א. בע"מ נ' פרסום אפרוני בע"מ

פ"ד יז(2) 961. באותה פרשה דחה בית המשפט העליון בקשת רשות לערער על החלטה שלא להאריך מועד להגשת ערעור, לאחר שבית המשפט המחוזי מחק קודם לכן ערעור (קודם) על אותו פסק דין עצמו. בנמקו את הכרעתו, ציין בית המשפט כי

"ערעור שנדחה וערעור שנמחק שניהם משמשים מעשה בית דין, שבעקבות הדחיה או המחיקה נעשה פסק הדין אשר מערערים עליו סופי. ובכפוף לכוחותיו של בית המשפט לבטל את פסק הדין הדוחה או המוחק את הערעור - יש בהם כדי למנוע התדיינות נוספת. אין אדם יכול לערער פעמים על אותו פסק דין. התוצאה היא שגם אילו היינו נוטים להאריך את המועד להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, לאחר שאותו ערעור גופו כבר נמחק, אין בידינו לעשות כן"

(בעמודים 964 - 965)

בהמ' 521/72 לאון נ' וייס, כז (2) 337 יושם עיקרון זה בהקשר של התקנות העוסקות באי התייצבות לדיון, ונקבע כי

"... דייק מתקין התקנות בלשונו וייחד לשון דחיה לאותם המקרים, בהם נדחית תובענה על-מנת שהסכסוך לא יתחדש. אכן, בדרך כלל, זוכה הנתבע ליתרון זה, המגן עליו מפני הטרדת משפט נוסף, עקב כך שהתובענה נתבררה ונדונה לגוף העניין. ואולם ישנם גם מקרים אחרים בהם מעמידים סדרי הדין את הנתבע במצב כאילו ....לא למותר לציין, כי הן לפי התקנות שלנו והן לפי סדרי הדין האנגליים, דחיית תובענה עקב אי-התייצבות התובע לדיון, מקום שהנתבע התייצב, חוסמת תביעתו לחלוטין."

(ראו ברוח דומה גם ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' חזאם, פ"ד לא (1) 253. כן ראו גם רע"א 309/89 פאיז נ' פאיז פ"ד מג(2) 614, וכן ע"א 32/89 גולן נ' עלוני פ"ד מו(3) 665).

ברוח זו פסק בית המשפט גם בהתייחסו לתקנה, הקובעת את הדין בדבר דחייתו של ערעור אשר לא הופקד בו ערבון במועד. ראו בש"א 367/89 הול נ' דננברג

פ"ד מג(4) 186, בעמודים 189 - 190, שם צויין מפורשות כי דחיית ערעור באין הפקדת ערבון יוצרת מעשה בית דין. כן ראו רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, שם הוחלה במישרין הילכת ח.ל.פ.א. , במצב בו ערעור נמחק בשל אי הפקדת ערבון כנדרש. ראו לקו מחשבה דומה בנסיבות דומות ברע"א 1064/97 רון נ' רון, תקדין עליון 97(4) 361.

8.פן שני של מעשה בית דין קם בנסיבות העניין בכל הנוגע לקיומה של הצדקה למתן ארכה להפקדת ערובה ע"י המבקשים. החלטה לדחות בקשה להארכת מועד יוצרת מעשה בית דין. לפיכך, "... אם חזר המבקש על בקשתו, לא ידון בה בית המשפט עוד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים 1995, בעמוד 898). לעניין זה צויין, כי החלטה בעניין זה היא "חיסול גמור של המחלוקת שהיתה נטושה לגבי העניין אשר המבקש חותר להביאו לדיון נוסף" (ב"ש 10/60 הנאמן של נכסי מ' וילדנברג נ' א. ו-ד. טוקטלי, פ"ד יד 642, בעמוד 644). כן צויין כי פירושו של דיון נוסף באותה בקשת ארכה פירושו כי בית המשפט יושב בערעור על ההחלטה המקורית.

9.בטענתם כי לא נוצר בנסיבות הענין מעשה בית דין, מפנים המבקשים לכלל פרוצדורה הנקוטים בארצות הברית (כלל (b)41 לכללי הפרוצדורה האזרחית הפדרלית), ולפסיקה לפיה דחיית הליך על הסף בלא שנשמע לגופו, בנסיבות מסויימות, אינה יוצרת בהכרח מעשה בית דין המונע הגשתו של ההליך מחדש ( Costello v. U.S . 365 U.S. 265 ). המבקשים מפנים לפסיקה אשר החילה כלל זה גם מקום בו הליך נדחה בהעדר הפקדת ערובה ( Saylour v. Lindsley 391 F. 2d 965 ).

נראה לי, כי לא ניתן לבסס על טיעון זה את המסקנה בדבר אי חלותו של מעשה בית דין בנסיבות העניין.

ראשית, עולה שאלת קליטתו של דין דיוני זר בשיטת המשפט שלנו, עניין בו כבר נפסק כי יש לגלות "... זהירות מרובה" (דברי כב' השופט חשין בע"א 1186/93 מדינת ישראל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מח(5) 353, בעמודים 378 - 379). בישראל אין בנמצא תקנה מקבילה לזו שבארה"ב, וקשה למצוא רקע סטטוטורי דומה, היכול לעגן כאן את אימוצה של ההלכה שנפסקה בארה"ב.

שנית, הדין האמור לא יושם בארה"ב, על פי טיעוני המבקשים עצמם, במסגרת הליכים ערעוריים. ספק רב אם יש לו תחולה, במקרה כגון זה שבפנינו, אף בארצות הברית. בהקשר זה יוער, כי המשיבות 7 ו-8 מפנות לכך שבכל הנוגע להליכי ערעור, אין כללים פדרליים המקבילים לכלל (b) 41 האמור. אמנם, אין חולק על חשיבותה של זכות הערעור, המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה. עם זאת, כבר נפסק כי משקלה של זכות זו אינו שקול למשקלה של זכות הפנייה מלכתחילה לערכאות (ראו רע"א 7904/99 צעירי נ' שרעבי, תקדין עליון 2001(1) 843, בעמוד 845; ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט 1999, עמ' 112). על רקע זה עולה סימן שאלה בדבר ישימותה של ההלכה האמורה לענייננו.

בשולי נקודה זו יצויין, כי אף פסיקה מקומית מוקדמת אליה מפנים המבקשים, ואשר נפסק בה ברוח זו (ע"א 114/51 רוזנצוויג נ' עיריית חיפה,

פ"ד ז' 317), אינה עוסקת בהגשה חוזרת של ערעור, והתשתית העובדתית שביסודה שונה מזו שבמקרה שבפניי. עוד יצויין, כי פסק דין אחר אליו מפנים המבקשים (המ' 255/56 איבראהים נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא (1) 12) סוייג ברע"א 309/89, יעיש נ' יעיש, פ"ד מג(2) 614 שם נפסק (פה אחד) כי חרף דעת יחיד שנפסקה בעניין איברהים

הנ"ל, דחייה מחוסר התייצבות יוצרת מעשה בית דין. אכן, אין הדין האמור מתיישב עם ההלכה הפסוקה במקומותינו, אשר נסקרה בהרחבה לעיל, לפיה דחיית הליך, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, ולו בשל טעם טכני, פירושה הוא מעשה בית דין לכל דבר ועניין, כאילו נשמע ההליך לגופו.

שלישית, ועיקר הוא בעיני, בכל מקרה אין הכללים ופסקי הדין הנזכרים מספקים פיתרון מלא למקרה שבפניי. כמוסבר לעיל, קיים במקרה שבפניי מעשה בית דין לא רק ביחס לדחיית ההליך, אלא גם ביחס לקיומה של עילה להארכת מועד לשם הפקדת ערבון. לכן, אפילו היה מקום להחיל את הדין הזר, עדיין על המבקשים להתמודד עם קיומה של החלטה מנומקת, אשר אושרה בערעור, כי אין בדין עילה להארכת מועד להפקדת ערובה בערעור שהגישו המבקשים, וכי מטעם זה דין הערעור להידחות. במצב זה, על מנת שאוכל להעתר לבקשה שבפניי למתן ארכה, על המבקשים לשכנע כי לא קם בנסיבות העניין מעשה בית דין לעניין עצם הארכת המועד להפקדת הערובה. את זאת, אין בידם לעשות.

יש לזכור, בהקשר זה, כי היעתרות לבקשת הארכה שבפניי תחייב מניה וביה הפקדת ערובה על ידי המבקשים. משכך, עליהם להראות מדוע ניתן, חרף ההחלטות האמורות בעניינם, להיעתר לבקשה אשר פירושה הוא הארכת מועד לצורך פעולה, מקום בו בקשה זהה כבר נדחתה. זאת ועוד. כבר נזכר קודם לכן, כי הטעם המהותי העיקרי לבקשת הארכה שבפניי נעוץ בשינוי שחל, לטענת המבקשים, בדין הנוגע להארכת מועד להפקדת ערובה. אף מכך עולה, כי קיומו של צידוק להארכת מועד להפקדת ערובה עומד במרכז ההליך שבפניי. משכך, גורלו של ההליך לא ייחתך על פי ההכרעה האם דחיית הערעור כשלעצמה יוצרת מעשה בית דין, כי אם על פי השאלה, האם לא נוצר מעשה בית דין לעניין הארכת המועד להפקדת ערובה. בשאלה זו כלל לא עוסק הכלל הפדרלי, ואף לא הפסיקה שהובאה, ומשכך איני סבור כי יש בהם כדי לקבוע את גורל ההתדיינות שבפניי.

10.האם קם בנסיבות הענין חריג לכלל בדבר מעשה בית דין? כבר נפסק בעבר כי "...עיקרון מעשה בית דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על כן קיימת נכונות, במקרים בהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי." (דברי כב' השופט אור בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, בפיסקה 19 לפסק הדין). דברים אלה לא נפסקו ביחס להגשתו החוזרת של ערעור, אשר כבר נדחה. הם נאמרו בהקשר של דיון חוזר, במסגרת אותו הליך אשר הגיע בפעם השנייה לערכאת ערעור, בסוגייה שהועמדה להכרעת בית המשפט. ברם, אף אם ניתן להחיל את הדברים גם במצב שבפניי, אינני סבור כי המבקשים ביססו טעמי צדק המצדיקים לעשות, בנסיבות העניין, חריג לכלל בדבר מעשה בית דין. לעניין זה אפנה עתה.

11.האם חל שינוי בהלכה הפסוקה? אין מחלוקת בין הצדדים, כי שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי יכול לסייג את תחולת התורה של מעשה בית דין (ראו ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 1; ראו גם ע"א 1418/90 מאור נ' הרשנהורן, פ"ד מה(3) 95 בפיסקה 17 לפסק דינו של השופט ד' לוין). לעניין זה מפנים המבקשים לשתי ההחלטות הנזכרות לעיל (עניין קי.טי.וי.

ועניין עראידה) . בחינת שתי ההחלטות אליהם מפנים המבקשים מלמדת כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה.

ראשית יש להעיר, כי המדובר בהחלטות של רשמים של בית משפט זה. ספק רב בעיני אם ניתן לראות בהחלטות אלה משום הלכה פסוקה, היכולה לשנות את האקלים המשפטי.

שנית, בחינת כל אחת מן ההחלטות הנזכרות מעלה כי אין בטענת המבקשים ממש לגופה.

(א) ההחלטה בעניין קי.טי.וי. הובאה על ידי המבקשים בטיעוניהם במסגרת ע"א 6251/01. היא ניתנה ביום 26.8.01, כחודש לפני החלטת כב' המשנה לנשיא. היא אף הובאה בפני כב' המשנה לנשיא. כבר מטעם זה ברור, כי אין היא מצביעה על כל שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי, ביחס לזה שהיה בעת שניתנה ההחלטה לדחות את ערעור המבקשים על דחיית ערעורם באין הפקדת ערבון.

שנית, ההחלטה בעניין קי.טי. וי. מבוססת מן הבחינה המשפטית, כל כולה, על החלטת כב' המשנה לנשיא בבש"א 3708/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד נב(3) 625. אין בפרשת קי.טי.וי. אלא יישום של פסק הדין בעניין רוזן, אשר ניתן שנים אחדות בטרם ההתדיינות בפניי כב' הרשמת מאק קלמנוביץ וכב' המשנה לנשיא. במצב זה, ברור לגמרי כי אין כל דבר מה חדש בהחלטה בעניין קי.טי.וי., ואין היא מצביעה על שינוי כלשהו באקלים המשפטי.

(ב) אשר להחלטה בעניין עראידה. המדובר בהחלטה בה בוטלה החלטה קודמת, לדחות הליך בשל אי הפקדת ערבון. נראה לי, כי אף החלטה זו אינה משקפת "אקלים משפטי חדש". אף החלטה זו מבוססת, הן ברובד ההנמקה והן ברובד המסקנה האופרטיבית, על ההחלטה בעניין רוזן הנ"ל, הנזכרת בה בשתי הזדמנויות. זאת ועוד. על פי ההחלטה בעניין עראידה, ביטול דחייתו של ערעור בגין אי הפקדת ערבון מבוסס על ההשקפה, לפיה "....סמכות הדחייה (בהעדר הפקדת ערבון - ע.ש.) אינה יכולה לעמוד, כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת". בנסיבות העניין שם, נמצא כי קיים הסבר כזה. במקרה שבפניי, כפי שהוסבר לעיל, נקבע ממצא, אשר אושר בערעור ואין עוד מהרהרים אחריו, לפיו לא ניתן הסבר מניח את הדעת על ידי המבקשים למחדליהם, ולפיו אף לא מיצו המבקשים את הכלים שהיו בידיהם על מנת להניח תשתית אשר תספק הסבר כזה. במצב זה, דומה כי גם על פי ההחלטה בעניין עראידה ניתן גם ניתן היה להגיע להחלטות שנתקבלו בעניינם של המבקשים. משכך, אין החלטה זו משקפת שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי, אשר יכול להעמיד יסוד לטענת המבקשים כי קם בנסיבות העניין סייג למעשה בית דין בעניינם.

אכן, ההחלטה בעניין עראידה מהווה יישום של תפיסה כללית יותר, לפיה הפרתם של כללים דיוניים אינה צריכה להכריע את ההליך, אם ניתן לתקן את התקלה בלא פגיעה לבעל הדין שכנגד. תפיסה כללית זו משקפת את האקלים המשפטי הרווח מזה שנים רבות. יעידו על כך פסקי דין רבים, ובהם פסקי הדין אליהם מפנים המבקשים עצמם בפיסקאות 49 - 58 לבקשתם (ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477; ע"א 430/74 בסמן נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ, פ"ד כט(1) 228; ע"א 84/81 גולדפרב נ' גולדפרב פ"ד לו(3) 253; ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל פ"ד מ(2) 353; בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573; ע"א 1673/93 לירל (טריידינג) בע"מ נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 697; רע"א 7151/98 כץ נ' יצחקי, לא פורסם, ניתן ביום 31.11.98; רע"א 5485/99 פינטו נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נד(3) 337; ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431; רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, טרם פורסם, ניתן ביום 10.7.01).

פסקי דין והחלטות אלה ניתנו, כולם, בטרם ניתנה החלטת כב' המשנה לנשיא בע"א 6215/01, בה נדחה ערעור המבקשים על דחיית ערעורם. זאת ועוד, דומה כי התפיסה הכללית המגולמת בהם אף אומצה בכל הנוגע לסוגייה של איחור בהפקדת ערבון, בהחלטת כב' המשנה לנשיא בעניין רוזן, הנזכרת לעיל. גם על רקע זה, איני רואה כל שינוי רלוונטי באקלים המשפטי, המצדיק לקבל את טענות המבקשים.

13.המבקשים היפנו, בגדר בקשה מאוחרת שהגישו לצירוף אסמכתא, להחלטה נוספת (ע"א 10227/01) קו מוצרי דלק בע"מ נ' בית אלעזרי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, תקדין עליון 2002 (2) 490). ברם, אף החלטה זו אינה משקפת כל "אקלים משפטי חדש". אין בה כל הלכה חדשה. מדובר בהחלטה בה ניתנה ארכה להגשת ערעור, על רקע מצב בו המערערת הודיעה מבעוד מועד לבעל הדין שכנגד על כוונתה לערער קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. במצב זה, בו נחלש הצידוק להכיר במעין חסינות של בעל הדין שכנגד, הוכר עוד לפני שנים קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 3553/95 ווהבה נ' טסה דינים עליון מ' 804, המצוטטת באותה החלטה. כמו כן, נשענה ההחלטה בעניין קו מוצרי דלק על אסמכתא ותיקה אחרת (בש"א 7464/95

רשות ניירות ערך נ' ישקר דינים עליון מא' 644) אשר בה הוכר קיומו של הליך תלוי ועומד כטעם מיוחד למתן ארכה. גם החלטה אחרת העוסקת בשלילת הסתמכותו של בעל הדין שכנגד, ואשר שימשה יסוד להחלטה בעניין קו מוצרי דלק (בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון פ"ד נד (4) 702), ניתנה ביום 12.10.00, זמן רב לפני מתן ההחלטות הרלוונטיות במקרה שבפניי. כן הפניתי בעניין קו נקודה דלק להחלטה, הנזכרת לעיל, בעניין רוזן . ההחלטה בעניין קו נקודה דלק אינה מוסיפה דבר ממשי על ההחלטות האמורות (והחלטות נוספות הנזכרות בה), והיא מבוססת על טעמים ועניינים אשר הוכרו זה מכבר כרלוונטיים לקביעה כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה. אין בהחלטה בעניין קו נקודה דלק דבר מה, המצביע על אקלים משפטי חדש, אשר נוצר אחרי מתן ההחלטות של כב' הרשמת ושל כב' המשנה לנשיא בעניין שבפניי. משכך, גם הטענה לעניין זה נדחית.

14.במצב זה, אין לי צורך לדון בשאלה נוספת, הנוגעת לפתיחת הליכים שהסתיימו בעקבות מתן הלכה חדשה בעקבות סיום ההליכים. ההלכה הפסוקה מגבילה ותוחמת בזמן את האפשרות לבקש הארכת מועד לצורך נקיטת הליכים במצב האמור, וזאת על מנת להבטיח את יציבותן של החלטות שיפוטיות. אכן, פסק דין סופי יוצר מעשה בית דין. מעשה בית הדין אינו משתנה גם אם מתקבלת, לאחר זמן, הלכה חדשה. לכן, לא ניתנת, ברגיל, הארכת מועד לצורך הגשת ערעור, אף אם בעקבות פסק הדין השתנתה ההלכה הרלוונטית. הארכת המועד במצב כזה מותנית בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: "האחד - סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר - פניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש" (ב"ש 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שטרית, פ"ד מא(1) 533). הובהר, ביחס לתנאים אלה, כי "קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית והבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר" (שם, עמוד 535). ברוח זו הודגש, בהחלטה בה נדחה ערעור על ההחלטה האמורה, כי מתן ארכה במצב של חידוש הלכה (ב"ש 235/87 שטרית נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח (לא פורסם)), מותנה בכך "... שלא ייווצר נוהג או נוהל של פניה מאוחרת לבית המשפט של כל מי שהתדיין בעבר ואשר זמן הערעור לגביו חלף, כל אימת ומתחדש דבר כלשהו בפסיקתו של בית משפט זה".

הלכה זו אינה חלה במישרין במקרה שבפניי. הגיונה היה עשוי להיות יפה למקרה זה, אילו סברתי כי אמנם הלכה חדשה נפסקה בסוגייה שבפניי. ברם, לאחר מתן ההחלטות של כב' הרשמת ושל כב' הנשיא, כמוסבר בהרחבה לעיל, איני סבור כי חל שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי, המצדיק בחינת האפשרות של הארכת מועד לצורך הגשת ערעור על ידי המבקשים, ועל כן מתייתר הצורך לבחון לגופם את מבחני הילכת הסנה הנ"ל.

15.יש ממש בטענת המשיבות 1 - 6, לפיה התשתית העובדתית לבקשת הארכה שבפניי (למעט חריג אחד, אשר יידון בסמוך) היא בבסיסה אותה תשתית עובדתית אשר עמדה בבסיס ההחלטות שלא להאריך את המועד להפקדת הערבות, אשר ניתנו בע"א 6418/98 ובע"א 6215/01 הנ"ל. משנדחתה הטענה כי חל שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי בכל הנוגע להארכת מועד לשם הפקדת ערבון, נותר מעשה בית הדין לעניין זה על כנו, ואין עוד כל מקום להרהר אחר צידקת ההחלטות אשר דחו את עמדת המבקשים לעניין זה. החלטות אלה יצרו מעשה בית דין בכל הנוגע לקיומו של הסבר סביר למחדלי המבקשים בעניין הפקדת הערבון.

זאת ועוד, החלטות אלה יצרו אף מעשה בית דין בכל הנוגע לטענת המבקשים לאי צדק אשר נגרם להם בהחלטת כב' הרשמת שלא להאריך את המועד להפקדת הערבון, שכן המבקשים העלו, ללא הועיל, בפני כב' המשנה לנשיא את אותן טענות ממש, המועלות לעניין זה עתה. הדברים אמורים הן בטענות המבקשים כי זכויות מהותיות שלהם נשללו על פי פסק דינו של בית משפט קמא, הן בטענות המבקשים בדבר טעויות בטיפול בתיק על ידי בית המשפט, טענות המבקשים כי בכל מקרה קיימת ערובה להוצאות המשיבים, וכן טענותיהם בדבר מידתו הצנועה של איחורם, כחודש ימים. כל הטענות הללו הועלו בהודעת הערעור בפניי כב' המשנה לנשיא (סעיף 1 להודעת הערעור מיום 7.8.01). יוצא, כי אין מקום לדון מחדש בטענות. הם נדונו ונדחו, וקיים מעשה בית דין. ההכרעה חלוטה, לאחר החלטתו של כב' המשנה לנשיא, ואין צורך לומר, כי איני יושב כערכאת ערעור על החלטת כב' המשנה לנשיא.

16.נסיבה חדשה? השינוי בתשתית העובדתית, הנטען על ידי המבקשים בסיפא לבקשתם, ונתמך בתצהיר, גם בו אין להועיל למבקשים.

ראשית, מן הצד המשפטי, עצם גילויה של עדות חדשה, להבדיל משינוי בנסיבות, מקום בו אי גילויה קודם לכן לא נבע ממצג שווא של בעל הדין שכנגד, אין בו כדי לעקור מעשה בית דין משורשו (ראו ע"א 155/60 דהרי נ' היועץ המשפטי לממשלה,

פ"ד יד(3) 2148; ראו גם זלצמן בספרה הנ"ל, בעמוד 628; ראו גם דברי השופט אשר בע"א 882/77 בסה נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ,

פ"ד לב(3) 21, בעמודים 28-27). במקרה שבפניי אין כל טענה למצג שווא של בעל הדין שכנגד, ועל פי המצב המשפטי הקיים, לא עומדת למבקשים האפשרות להביא את הראייה החדשה הנטענת על מנת לעקור את מעשה בית הדין שנוצר.

שנית, הסייג האפשרי למעשה בית דין המבוסס על קיומה של ראייה חדשה מבוסס, בין השאר, על קיומה של שקידה סבירה מצד הטוען לסייג לכלל בדבר מעשה בית דין (ראו ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון פ"ד נא(1) 68, בפיסקה 19 לפסק הדין). במקרה שבפניי לא אוכל לקבוע כי התקיימה שקידה סבירה כאמור.

העובדה החדשה (ולמעשה - הראייה החדשה) הנטענת על ידי המבקשים נוגעת לכך, שבעקבות פטירתה בחודש ספטמבר 2001 של היועצת המשפטית הפנימית של המבקשת 5, נמצאה בתיקים שבטיפולה החלטה של בית המשפט העליון מיום 14.12.98 להתיר למבקשים להמיר את הערבון בערובה, וכן אישור על קבלתה של ההחלטה, ביום 20.12.98, אצל היועצת המשפטית הפנימית, מאת באי כוחם של המבקשים. בתצהיר שצורף לבקשה נטען, כי בדיקה בקרב אנשי מבקשת 5 העלתה כי איש מהם לא ידע דבר על העניין, שכן באת כוחה המנוחה של החברה לא פנתה לאיש מהם ולא יידעה איש מהם.

לא אוכל לקבוע כי אי גילוי הראייה עד עתה מתיישב עם שקידה סבירה מצד המבקשים. אכן, לא ניתן כל הסבר, האם נעשה בירור עם היועצת המשפטית של המבקשת 5 לעניין הסיבות לאי הפקדת ערבון בזמן אמת, ומה היתה תוצאתו של בירור כזה. יש לזכור, כי מאז מסירת ההחלטה בדבר האפשרות להפקדת ערובה, ועד לפטירת היועצת המשפטית, חלפו יותר משנתים וחצי. לא הוסבר כיצד קרה כי במשך תקופה כה ארוכה, לא נעשה בירור אשר הביא לאיתור הראייה החדשה. במצב זה, לא ניתן לקבוע כי מדובר בראייה חדשה, ובוודאי לא בראייה אשר לא ניתן היה להשיגה, לכל המאוחר, בתחילת שנת 1999, עת נודע לכל הנוגעים בדבר כי חרף משלוח ההחלטה האמורה ליועצת המשפטית, לא הופקד ערבון וההליך נרשם לדחייה.

שלישית, אף לגופו של עניין, קשה לראות כיצד יש בראייה החדשה כדי לשנות את התוצאה. אם קרה כשל בטיפול הפנימי בעניין אצל המבקשת 5, אצל מי מעובדיה של משיבה זו - ועניין זה אינו ברור כלל - קשה לראות בכך, בהעדר פרטים נוספים, טעם סביר לאי הפקדת הערבון. בכל מקרה, בנסיבותיו המצערות של העניין, רב הנסתר על הנגלה לעניין זה. זאת ועוד, לא נמסרו בבקשה, או בתצהיר שהוגש, כל עובדות חדשות, המתווספות לעובדות שהוצגו בשלביה הקודמים של ההתדיינות, ומבארות כיצד קרה כי חרף מודעותם של באי כוח המבקשים להחלטה בדבר המרת ערבון בערובה (וראו נספח א' לתצהיר נספח א' לבקשה), התברר למבקשים ולבאי כוחם רק בדיעבד, כי הערובה לא הופקדה במועד. מכל בחינות אלה, לא ניתן להצביע על טעם כלשהו למצוא, בנסיבות העניין, סייג לתחולתו של מעשה בית דין בכל הנוגע להכרעת בית המשפט לדחות את ערעור המבקשים בע"א 6414/98 מחמת אי הפקדת ערבון במועד.

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות כל אחת משתי קבוצות המשיבים (1 - 6 ו 7 - 8) בהליך זה בסך 3,000 ש"ח. לסכומים אלה יש לצרף מע"מ, והם ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.