רע"א 1958/00 אריה נדב נ. סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על

המבקש והמשיב 2 הינם אחים, אשר ניהלו יחד את המשיבה 1 (להלן: החברה) והחזיקו בהון מניותיה בחלקים שוים. בתאריך 10.12.92 נכרת הסכם למכר חלקת מקרקעין שהייתה בבעלות החברה למשיבה 3 (להלן: החברה הזרה).

לטענת המבקש הסכם זה הינו בטל, משום שעל-פי תקנון החברה, תנאי להקניית תוקף למכירה בשם החברה הוא כי התקבלה הסכמתם של שני מנהליה, והסכמה שכזו מעולם לא ניתנה על-ידו. המבקש הגיש איפוא תובענה לבית-המשפט המחוזי, בגידרה ביקש כי בית-המשפט יצהיר על החוזה כבטל.

בבית-המשפט המחוזי ניתן לזכות המבקש צו-מניעה זמני, ושלב ההוכחות נקבע לכשנה לאחר מכן. עקב תקלה במשרדו של בא-כח המבקש, הוא לא התייצב לדיון הראשון בשלב ההוכחות, ועקב כך החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את התובענה. המבקש הגיש איפוא בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין, אך בקשתו נדחתה.

או אז, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. בהחלטה שניתנה על-ידי חברתי, השופטת טובה שטרסברג-כהן, נקבע כי החלטת בית-המשפט המחוזי אינה מעידה על כך שנשקלו מכלול השיקולים הרלונטיים לדחיית התובענה מחמת אי-התייצבות, ובעיקר כי לא עולה מנימוקי בית-המשפט המחוזי כי שקל את סיכויי הצלחת התובענה. הדיון בתיק הוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי למתן החלטה חדשה.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שהוגשו לו טיעוני הצדדים, שב וקבע כי דינה להידחות. בהחלטתו נקבע כי סיכויי המבקש לזכות בסעד הצהרתי הם קלושים, ונימק זאת במספר טעמים: ראשית, כי עסקת המכר הושלמה ונרשמה, כי בוצעה בתמורה, וככל הנראה גם בתום-לב; שנית, כי המבקש השהה את הגשת התובענה במשך כארבע שנים מאז נכרתה העסקה; ושלישית, כי בינתיים המשיב 2 פשט את הרגל והמשיבה 1 נעשתה חדלת פירעון, ועל-כן הצהרה על בטלות החוזה עלולה לגרום לחברה הזרה נזק גדול על לא עוול בכפה.

על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. הנאמנה על נכסי המשיב 2, בהגינותה, הודיעה לבית-המשפט כי התובענה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי מעוררת שאלות המצריכות ליבון, ועל-כן היא איננה מתנגדת לקבלת הבקשה. המשיבה 3, לעומת זאת, סברה כי דין הבקשה להידחות, וסמכה את יתדותיה על טעמיו של בית-המשפט המחוזי.

הריני מקבלת את הבקשה, ודנה בה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

סמכותו של בית-המשפט לדחות תובענה מחמת אי-התייצבותו של התובע לדיון, קבועה בתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1984-, שזו לשונה:

בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

... (3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה;...

תקנה זו, על-פי נוסחה, אינה מפרשת את התנאים והנסיבות בהן מפעיל בית-המשפט את סמכותו לדחות את התובענה בטרם הובררה לגופה. עם זאת, הלכה היא כי אי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר. בפרט נקבע, כי דינה של תובענה להידחות מחמת אי-התייצבות התובע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי ברור על-פני הדברים כי אין בכוחו של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשויה להקים זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה ממילא לא תגרום לעיוות-דין; ושנית, כי אי-ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט. יפים לעניין זה דבריו של השופט גבריאל בך:

כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לבטל את פסק הדין על-פי תקנה 227 לתקנות סדר הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות:

(1) האם יש למבקש סיכויי הצלחה - אם יבוטל פסק הדין?...

(2) מהי הסיבה, אשר בגללה לא הייתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל. אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.

אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן. במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת.

(ע"א 32/83 אפל נ' קפח פ"ד לז(3) 431).

לעניין זה ראו גם ע"א 717/72 זמיר קבלנות כללית בע"מ נ' פטשק ואח' פ"ד כ"ז(2) 796; ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) גולדפרב נ' גולדפרב פ"ד ל"ו(3) 253; רע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ מז(4) 133; רע"א 5357/99 נדיב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל-על בע"מ (טרם פורסם); רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (טרם פורסם);

אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר-הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט.

במקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי נתקיימו התנאים לדחיית התובענה. טענותיו של המבקש בבית-המשפט המחוזי, על-פניהן, מגלות עילה בת-תביעה אשר עשויה להקנות לו זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה בטרם נשקלה לגופה עלולה לגרום לו לעיוות-דין. מסקנה זו אף עולה מן העובדה שבית-המשפט המחוזי ראה לנכון להוציא צו-מניעה זמני לטובת המבקש, לאחר ששקל ומצא כי סיכויי הצלחת התביעה מצדיקים זאת.

יתרה מזאת, אף לא השתכנעתי כי אי-התייצבותו של בא-כח המבקש מעידה על זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט. בא-כח המבקש הסביר בבקשתו כי במהלך השנה שחלפה מאז הוצא צו-המניעה הזמני, ועד למועד שנקבע לקיום הדיון הראשון בתובענה לגופה, עבר משרדו שינויים ארגוניים, התחלף הייצוג, ולדבריו "נשתכח הדבר מלב". מסכימה אני עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי הסבר זה אינו מספק, ויתכן כי התנהגות בא-כח המבקש מגיעה אף לכדי רשלנות. עם זאת, הדברים אינם מגיעים כדי זלזול מופגן בבית-המשפט, ואין בהם, כשלעצמם, כדי להוביל אל המסקנה שדין התובענה להידחות.

מעבר לנדרש אציין, כי אף לו נתקיימו שני התנאים הנדרשים לגיבוש הסמכות לדחיית התובענה, הרי שבנסיבות העניין הפעלתה של סמכות זו איננה מתיישבת עם עקרון המידתיות. הפגם הדיוני שהתחולל עקב אי-התייצבות המבקש לדיון יחיד בבית-המשפט המחוזי, אכן ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות, ובנסיבות אלה אין זה מן הראוי להיזקק לסנקציה דראסטית כדחיית התובענה.

אשר-על-כן הבקשה מתקבלת, ומתבטלת החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין.

בנסיבות העניין, אין אני רואה מקום לעשות צו להוצאות.