רע"א 7177/13 אסתר יעקב נ. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 34799-03-13 מיום 16.9.2013, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק הבורר השני שניתן בסכסוך שנתגלע בין הצדדים.

תמצית ההליכים קודמים

1.

הבקשה שלפני הינה חוליה נוספת בשרשרת

של התדיינויות משפטיות בה נוטלים חלק בעלי הדין , ועניינה בסכסוך שנתגלע ביניהם ביחס לעסקה במקרקעין מושא הסכם בין המבקשים ואימם לבין המשיבות.

2.

המשיבות

זכו במכרז לפרויקט פינוי ובינוי של שכונת הארגזים בתל-אביב. המבקשים החזיקו בעת הרלבנטית קרקע בשטח של כ-1000 מ"ר בשכונה, אשר כללה מחסן וחצר (להלן:

המגרש ). ביום 5.12.2001 חתמו המשיבות על שלושה הסכמי פינוי בעלי נוסח זהה: האחד עם המבקשת 1, השני עם המבקש 2, והשלישי עם אימם של המבקשים (להלן, ביחד: ההסכם ). לפי ההסכם, התחייבו המבקשים לפנות את המגרש ולמסור אותו למשיבות ואלה התחייבו למסור בתמורה לכל אחד מן המבקשים ולאימם דירת שלושה חדרים באחד הבניינים אשר עתיד היה לקום במסגרת הפרויקט. בסופו של יום

הוקם בשטח בניין אחד בלבד ובהתאם הוסכם בין המשיבות לבין המבקשים כי בתמורה לפינוי המגרש יקבל כל אחד מהמבקשים דירה בת ארבעה חדרים באותו בניין.

3.

לאחר חתימת ההסכם נתברר כי המגרש תפוס בידי צד ג' בשם עמר. בעקבות צו בית משפט

פונה עמר בשנת 2003 מן המחסן בלבד, אך החצר שבמגרש נותרה תפוסה על ידו. משכך הודיעו המשיבות למבקשים ביום 18.2.2007 כי ההסכם עמם בטל. המבקשים התעלמו מהודעת הביטול ובמחצית השנייה של שנת 2007 פלשו לדירות אשר הוקצו להם במסגרת ההסכם, קודם לביטולו, והשתלטו עליהן (להלן: הדירות ). החל מחודש

דצמבר 2007 משכירים המבקשים את הדירות לשוכרים שונים.

4.

המשיבות תבעו את המבקשים בבית משפט השלום לפינוי וסילוק יד, וכן לתשלום דמי שימוש בגין השתלטות המבקשים על הדירות והשכרתן. במסגרת הדיון בתביעה הסכימו הצדדים על העברת המחלוקת להכרעה בהליך בוררות אשר יתקיים לפני השופט בדימוס אמנון שטרסנוב (להלן: הבורר ). עוד הוסכם כי הצדדים יוכלו לערער על פסק הבוררות לפני ערכאות השיפוט בהתאם לסעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ).

5.

ביום 18.1.2012 ניתן פסק בוררות על ידי הבורר, אשר קיבל את תביעת המשיבות והורה למבקשים לסלק ידם מן הדירות וכן לשלם למשיבות דמי שימוש ראויים החל מחודש דצמבר 2007 ועד למועד הפינוי בפועל (להלן: הפסק הראשון ). הבורר קבע כי ההסכם בין הצדדים בוטל כדין, שכן המבקשים הפרו אותו

משלא מסרו למשיבות את המגרש בשלמותו, בעוד ההסכם מתייחס למסירת "שטח קרקע...שעליו בנוי מבנה המשמש למחסן...בשטח של 1,000 מ"ר", באופן שהמחסן והחצר מהווים ביחד את הנכס שהיה על המבקשים לפנות.

6.

על הפסק הראשון, עימו לא השלימו, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לפי סעיף 29ב לחוק, במסגרתה עתרו גם לביטולו בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(5) ו-24(10) לחוק. בין היתר, נטען

כי בד בבד עם קביעת הבורר לפיה ההסכם בוטל, היה עליו להורות על השבה הדדית, ובמקביל לחיוב המבקשים לפנות את הדירות, היה על הבורר

להורות על השבת המחסן לידיהם. המשיבות טענו כי לא קיבלו מעולם את החזקה במחסן, שכן ההסכם מתייחס למגרש כולו ואינו מבחין בין המחסן לבין החצר והן סירבו למסירת המחסן לבדו. בהקשר זה, הביעו המשיבות את הסכמתן

כי המבקשים ייקחו לידיהם את המחסן.

7.

ביום 27.8.2012 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת

י' שיצר ) את מרבית טענות המבקשים, ואישר את כל ממצאיו העובדתיים של הבורר, אותם מצא מבוססים היטב. בית המשפט אישר את קביעות הבורר שבפסק

הראשון בדבר הפרת ההסכם על ידי המבקשים וחיובם לפנות את הדירות אליהן פלשו, וכמו כן קבע כי לא נתקיימו העילות הנטענות לביטול הפסק הראשון. יצויין כי קביעות אלה הפכו חלוטות ואינן עוד במחלוקת כיום. עם זאת, קיבל בית המשפט את הטענה, כי במסגרת הפסק הראשון לא דן

הבורר בסוגיית "ההשבה ההדדית לאחר ביטול ההסכם". לפיכך, ובשים לב לכך שבפסק הראשון אין כל אזכור לסוגיית ההשבה, כאשר הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיה זו בהליכים לפני הבורר, הורה בית המשפט המחוזי "כי הצדדים יחזרו לבורר על מנת שיטענו לפניו בסוגיית ההשבה והוא ישלים את פסקו בסוגיה זו בלבד". בהקשר זה, העיר בית המשפט כי התוצאה המשפטית המשתמעת מקביעתו העובדתית של הבורר כי המחסן, ללא החצר, פונה, היא כי שטח המחסן נמסר למשיבות.

8.

ביום 17.3.2013 ניתן פסק בוררות משלים (להלן: הפסק השני ) בו קבע הבורר כי המחסן אמנם פונה על

ידי המבקשים בשנת 2003, אך מעולם לא הועבר לרשות המשיבות, שכן: לא נערך כתב מסירה של המחסן; לא הייתה העברה פיזית של המחסן לידי המשיבות; והמשיבות לא תפסו חזקה במחסן ולא עשו בו שימוש. בתוך כך, הבהיר הבורר כי במסגרת הבוררות שהתנהלה לפניו עד למתן הפסק הראשון, הצדדים לא טענו בסוגיית ההשבה. עם זאת, העיר הבורר לחלופין כי גם אם הייתה למשיבות אחיזה "ערטילאית" במגרש לאחר פינויו בשנת 2003 – דבר שכלל לא הוכח – נאמנה עליו הצהרת המשיבות כי הן אינן מחזיקות במגרש כיום. משכך קבע הבורר כי המגרש עומד לרשות המבקשים, הרשאים לעשות בו כחפצם. על רקע האמור, נקבע בפסק השני כי המשיבות אינן חייבות בהשבת המחסן ואף לא בתשלום

דמי שימוש ראויים למבקשים בגין השימוש בו, שכן המחסן אמנם פונה, אך הן לא קיבלו אותו מעולם וממילא הן לא עשו בו כל שימוש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2013

9.

בעקבות הפסק השני פנו המבקשים בשנית לבית המשפט המחוזי ב"בקשת רשות ערעור בקשה לביטול פסק בורר" (כך במקור – י.ד.), במסגרתה עתרו לביטול הפסק השני. המבקשים טענו כי

הבורר חרג מסמכותו ופעל בניגוד להוראות בית המשפט המחוזי, בעת שמנע מהם להציג לפניו ראיות בסוגיית ההשבה ונתן את הפסק השני מבלי לברר כלל את הסוגיה העומדת לדיון. עוד

נטען כי האבחנה שעשה הבורר במסגרת הפסק השני בין פינוי המחסן על ידי המבקשים לבין מסירת החזקה בו לידי המשיבות סותרת את קביעת השופטת שיצר , כי החזקה במחסן נמסרה למשיבות עוד בחודש יוני 2003. סתירה זו, לטענת המבקשים, מהווה טעות יסודית ביישום הדין ואינה יכולה לעמוד. עוד הלינו המבקשים על קביעת הבורר באשר לאי חיוב המשיבות בדמי שימוש בגין השימוש במחסן.

10.

מנגד, המשיבות טענו

כי בפסק דינה של השופטת שיצר כלל לא נקבע כי המבקשים מסרו את החזקה במחסן למשיבות, אלא כי פינו אותו בלבד, וכי בכל מקרה מדובר בהערת אגב ולא בקביעה מחייבת. עוד נטען כי הבורר לא שמע את ראיות המבקשים במסגרת הבוררות המשלימה מהטעם שאלו לא הציגו אותן, וכי לפני הבורר עמדו כל הראיות הדרושות להכרעה בסוגיית ההשבה. לצד זאת, טענו המשיבות כי לאמיתו של דבר מעוניינים המבקשים כי בית המשפט יכריע

בסכסוך נוסף ואחר, אשר אינו אמור להתברר במסגרת הליך הבוררות, ונוגע לשאלת אחריותם של מי מהצדדים לחיובי ארנונה אשר הוטלו על המגרש בשנים האחרונות.

11.

לאור פסק דינה של השופטת שיצר ושני פסקי הבוררות, אותם סקר, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קיימת כל סתירה בין הפסק השני לבין הפסק הראשון, או בין הפסק השני לבין הוראות השופטת שיצר במסגרת פסק דינה, שכן מכל אלו עולה כי המבקשים רשאים להשיב לעצמם את החזקה במחסן אותו פינו בשנת 2003. עוד מצא בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בהתייחסות הבורר במסגרת הפסק השני לשאלת דמי השימוש בגין המחסן, משקבע כי הגם שהמבקשים פינו את המחסן, הרי המשיבות לא קיבלו את החזקה בו. בעניין זה העיר בית המשפט – מבלי להכריע בכך –

כי אפשר שהאבחנה בין פינוי בפועל על ידי צד אחד, לבין קבלת החזקה על ידי הצד השני, בהסתמך על כך שהצדדים לא הסכימו על פינוי חלקי, יכולה – לכל היותר – להוות טעות ואינה מקימה עילה לביטול הפסק השני. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קיימת כל מחלוקת בין הצדדים בנוגע להליך הבוררות ודחה את הבקשה לפניו. לצד זאת, העיר בית המשפט כי ככל שקיימת מחלוקת באשר לזהות המחזיק במחסן במועדים שונים, לעניין תשלום מיסי עירייה, זו לא הועברה להכרעת הבורר, ומשכך לא היה בסמכותו להכריע בה ואין מקומה להתברר במסגרת הליך לביטול פסק בורר.

12.

מכאן הבקשה שלפני בה טוענים המבקשים – באמצעות בא כוחם, עו"ד יואב מוזר – כי

שגה בית המשפט המחוזי בעת שדן בבקשתם כבבקשה לביטול פסק בוררות ונמנע מלדון בעילות לקבלת ערעור על פסק הבורר בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות. לצד זאת, חוזרים

המבקשים על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי וטוענים כי הבורר חרג מהוראות בית המשפט המחוזי, בכך שלא דן בסוגיית ההשבה, וכמו כן חרג מן הכללים הבסיסיים לניהול בוררות, בכך שלא קיים דיון הוכחות בעניין. לפיכך, נטען כי שגה

בית המשפט המחוזי

משלא הורה על ביטול הפסק השני. לצד האמור, נטען כי נוכח הסכם שחתמו המשיבות עם חברת אלעד נדל"ן למגורים (להלן: אלעד ) במסגרתו הועבר המגרש לידי אלעד, אין אמת בטענת המשיבות כי המגרש עומד כיום לרשות המבקשים.

13.

המשיבות – באמצעות בא כוחן, עו"ד יוסי אשכנזי – טוענות לדחיית הבקשה. נטען כי הפסק השני אינו סותר את פסק דינה של השופטת

שיצר או את הפסק הראשון, כאשר הערת

השופטת שיצר בדבר משמעותו המשפטית של פינוי המחסן אינה מהווה ממצא עובדתי או משפטי מחייב. עוד נטען כי המבקשים כלל לא פירטו מהי הטעות היסודית ביישום הדין שנפלה בפסק השני, אשר יש בה לגרום להם עיוות דין. כמו כן, טוענות המשיבות כי למבקשים ניתנה הזדמנות להביא ראיות לפני הבורר אולם הם לא עשו כן משיקוליהם הם. לצד האמור, טוענות המשיבות כי ההסכם עם אלעד בוטל וכי בלאו הכי אין הוא רלבנטי להליך דנן, שכן משבוטל ההסכם בינן לבין המבקשים מעמדם של האחרונים ביחס למגרש הינו כשל פולשים שלא כדין, בכל מקרה. לפיכך, נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אף לא גרם כל עיוות דין למבקשים.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבות, על נספחיהן, וכן בתשובת המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ ראו למשל : רע"א 6489/09

מדובר נ' קרן קיימת לישראל , פסקה 17 לפסק הדין (18.1.2011) ; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 לפסק הדין (3.1.2011) ; רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ , פסקה 18 לפסק הדין (6.10.2010)] . במקרה דנא, המבקשים לא הצביעו על קיומה של שאלה עקרונית כאמור. בנוסף, איני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי גורמת למבקשים עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. יתר על כן, תשובת המבקשים לתגובת המשיבות לבקשה מלמדת כי המחלוקת אותה מעוניינים המבקשים להביא לפתחו של בית משפט זה נוגעת לזהות המחזיק בפועל במחסן במועדים שונים בקשר לחיובי ארנונה שהוטלו על המגרש בשנים האחרונות . שאלה זו, כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, אינה מעניינו של הליך הבוררות ואין מקום להידרש לה במסגרת הליך זה.

15.

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין איני סבור כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

16.

הלכה ידועה ומושרשת היא כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לביטול פסק בוררות אין הוא בוחן את פסק הבוררות משל היה ערכאת ערעור. בקשה לביטול פסק בוררות נבחנת על פי עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק אשר זכו לפרשנות מצמצמת על ידי בית משפט זה. הלכה זו חלה גם במקרים בהם הסכימו הצדדים כי הבורר יפסוק על פי הדין המהותי, כבענייננו, כאשר

ט עות באופן יישום הדין, להבדי ל מהימנעות מעצם יישום הדין, אינה מהווה עילת ביטול, בין לפי סעיף 24(7) ובין לפי סעיף 24(3) לחוק [ראו למשל: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר , פסקאות 49-45 לחוות דעתי (4.3.2010); רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ , פ"ד מה(5) 511, 519-515 (1991). ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' 966-963 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי )].

17.

מנגד, ערעור על פסק בוררות יכול שייעשה אך בהתאם למתווה שנקבע לכך בסעיף 29ב לחוק, הקובע כי במקום בו התנו הצדדים כי הליך הבוררות יערך בהתאם לדין וכי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות, ביכולתם לערער ברשות בית המשפט על פסק הבוררות, ואף להעלות במסגרת ערעורם טענות בעניין ביטול פסק הבוררות בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק. ואולם, רשות לערער תינתן

רק בהתקיים שלושה תנאים: הראשון , כי הטעות שנפלה בפסק הבוררות הינה יסודית; השני , כי הטעות היא ביישום הדין; השלישי , כי יש בטעות לגרום לעיוות דין [ראו: רע"א 6649/10 עו"ד אבישר נ' עו"ד גונן , פסקאות 13-12 לפסק הדין (6.5.2012)].

18.

מן האמור עולה כי שעה שהצדדים להליך הבוררות היתנו מלכתחילה כי ההליך ייערך בהתאם לדין וכי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות, כבענייננו, עומדת לצד המתנגד לפסק הבוררות אפשרות לבחור בין שני מסלולים חלופיים: פניה לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות, מכוח סעיף 24 לחוק; ולחלופין, פניה לבית המשפט בבקשת רשות לערער על פסק הבוררות מכוח סעיף 29ב לחוק, הטעונה אישור בית המשפט ובמסגרתה אפשר להעלות גם טענות לביטול פסק הבוררות. ודוק: לאור השוני בין בקשות אלה, כמו גם השוני באופן התייחסותו של בית המשפט לכל אחת

מן הבקשות, בהתאם למהותה, ראוי כי צד הפונה לבית המשפט יבהיר באיזו דרך

נקט.

19.

בענייננו, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשת רשות ערעור בקשה לביטול פסק בורר" אשר עיקרה בטעמים לביטולו של הפסק השני בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5) ו-24(10) לחוק. לצד זאת, צוין בבקשה בכלליות כי הבורר טעה טעות יסודית ביישום הדין בעת שקבע בפסק השני קביעה המנוגדת לכאורה לקביעת השופטת שיצר (כי ניתן להבחין במקרה דנן בין פינוי המחסן לבין מסירתו). בית המשפט המחוזי (השופטת שבח ) עמד על הקושי הטמון בבקשה וביום 11.4.2013 הורה למבקשים להודיע לבית המשפט "אם המדובר בבקשת רשות ערעור או בבקשת ביטול, בשים לב להוראה שבסעיף 29(ב) לחוק הבוררות", וקבע כי המשיבות תוכלנה להגיש תשובתן בתוך 30 יום. המבקשים לא השיבו מעולם לשאלת בית המשפט המחוזי, ואילו בהמשך, ביום 12.5.2012, הגישו המשיבות לבית המשפט "תשובה לבקשה לביטול פסק הבורר המשלים", במסגרתה טענו, בין היתר,

כי

יש לראות בבקשת המבקשים בקשה לביטול הפסק השני בלבד. אף לאחר תשובה זו לא הבהירו המבקשים את כוונתם לבית המשפט והם דבקו בשתיקתם אף לאחר שבמסגרת הדיון לפניו ביום 15.7.2013 ציין בית המשפט כי "אין הכרח להכריע בטענת הביטול". במצב דברים זה אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לדון בבקשת המבקשים כבקשה לביטול פסק בוררות מכוח סעיף 24 לחוק. בסוגיה זו עומדת למבקשים לרועץ התעלמותם משאלת בית המשפט ושתיקתם למול טענת המשיבות, אשר יש בהן להשתיקם מלטעון בעניין כעת.

20.

בהמשך לדברים, אעיר כי אף אינני סבור שבנסיבות העניין התקיימו התנאים למתן רשות ערעור על פסק הבוררות, שהרי, כאמור, לא כל טעות מצדיקה ערעור על פסק הבוררות, אלא אך טעות יסודית, שאינה שולית או נקודתית, אשר נובעת מיישום שגוי של הדין ותוצאתה היא גרימת עיוות דין.

ראשית , המבקשים לא הראו כי הטעות שלקיומה טענו הינה טעות ביישום הוראות הדין, וכלל לא הצביעו על הוראת דין שלא יושמה כנדרש.

טענתם קשורה לממצאים עובדתיים שקבע הבורר העומדים, לכאורה, בסתירה לקביעת השופטת שיצר , וזו אינה עילה המאפשרת לבית המשפט להתערב בפסק בוררות מכוח סעיף 29ב לחוק.

שנית , מבלי לקבוע מסמרות בדבר אינני סבור כי אכן נפלה טעות בפסק השני.

21.

השאלה אם יש לראות בפינויו של נכס על יד צד אחד להסכם משום מסירה שלו לידי הצד האחר הינה שאלה עובדתית , אשר התשובה לה תלויה במהות הסכמת הצדדים באשר לאופן מסירת הנכס

במסגרת ההסכם ביניהם ובנסיבות העניין. במקרה דנא, כפי שהטעים הבורר במסגרת הפסק השני, המחסן אמנם פונה על

ידי המבקשים בשנת 2003. ואולם, משלא נערך כתב מסירה של המחסן, לא הייתה העברה פיזית שלו לידי המשיבות ואלה לא תפסו בו חזקה או עשו בו שימוש כלשהו, דומה כי אין לראות בעצם פינויו כמסירתו לידי המשיבות. בפרט בהתחשב בכך שההסכם, על פי לשונו, עסק בהעברת המגרש כולו לידי המשיבות. בפסק דינו מיום 16.9.2013 עמד בית המשפט על הדברים לעומקם וקבע כי הערתה של השופטת שיצר , לפיה משתמע מן הפסק הראשון כי חלק מהמגרש נמסר למשיבות, אינה סותרת את הכרעת הבורר וכי הפסק השני עולה בקנה אחד עם פסק דינה של השופטת שיצר . לאור האמור, ובשים לב כי השופטת שיצר לא דנה בסוגיית ההשבה, אלא מסרה אותה להכרעת הבורר, מבלי שהצדדים העלו טענותיהם או הציגו ראיות לפניה, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה זו.

22.

כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים כי

הבורר נמנע מלדון בסוגיית ההשבה וחרג בכך מהוראות בית המשפט המחוזי, באופן המצדיק את ביטול הפסק השני מכוח סעיף 24(5) לחוק. על סמך הממצא העובדתי שקבע הבורר

בדבר אי מסירת המחסן למשיבות נקבע בפסק השני כי המבקשים רשאים לתפוס חזקה במגרש, וכי המשיבות אינן חייבות בהשבה או בתשלום דמי שימוש בעבור המחסן. לפיכך, ברי כי הבורר קיים את הוראות בית המשפט המחוזי והכריע בסוגיה שנמסרה להכרעתו.

23.

באשר לטענת המבקשים הנוגעת לכך שלא קיבלו הזדמנות להביא ראיות ; סבורני כי דינה להידחות. כידוע, סמכותו של הבורר לנווט את סדרי הדיון של הליך הבוררות המתנהל לפניו היא שמאפשרת את ניהול הבוררות ביעילות ולפיכך בית המשפט ימעט להתערב, אם בכלל, בשיקול הדעת הדיוני של הבורר, ובכלל זה בהחלטותיו של בורר לעניין הבאת ראיות וזימון עדים [ ראו:

רע"א 6327/12 ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ , פסקה 21 לחוות דעתי והאסמכתאות הנזכרות שם

(1.9.2013); רע"א 7191/11

אורגד ח.ש.ן בע"מ נ' משב הנדסת קירור ומיזוג אוויר בע"מ , פסקה 11 לפסק הדין

(14.12.2011);

אוטולנגי , כרך א' בעמ' 631-630 ו- 699-698 ]. יתר על כן, אין ממש בטענת המבקשים כי הבורר מנע מהם אפשרות להציג לו ראיות לגבי סוגיית ההשבה. עובר למתן הפסק הראשון העלו הצדדים את טענותיהם לפני הבורר והגישו לו את ראיותיהם. בעקבות הוראת בית המשפט המחוזי כי הצדדים יחזרו לבורר על מנת לטעון לפניו בסוגיית ההשבה, קיים הבורר דיון מקדמי ביום 19.12.2012, בו טענו הצדדים לעניין

נחיצותן של ראיות נוספות לצורך הכרעה בסוגיית ההשבה. בתום הדיון החליט הבורר כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, כאשר "ב"כ הצדדים רשאים לצרף לסיכומיהם את הראיות הרלוונטיות לנושא ההשבה, לרבות הסכמים שנערכו עם צדדים שלישיים...". עוד קבע הבורר כי לאחר קבלת הסיכומים, על צרופותיהם, יחליט אם יש צורך בראיות או בעדויות נוספות. על אף האמור, המבקשים לא צירפו לסיכומים אותם הגישו לבורר ראיות לעניין ההשבה, ואף לא ציינו

מדוע אין די בחומר הראיות הקיים לצורך הכרעה בסוגיה, אלא דבקו, בלא נימוק, בדרישתם לקיום דיון הוכחות מלא. הווה אומר כי למבקשים ניתנה הזדמנות להביא ראיותיהם ואי הבאתן נבעה מהתנהגותם שלהם. במצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי זכות הטיעון של המבקשים

נפגעה ולא קמה

עילה לביטול הפסק השני מכוח סעיף 24(4) לחוק [ראו: ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ , פ"ד לז(3) 292, 300 (1983); אוטולנגי , כרך ב' בעמ' 1046-1045].

24.

לא נעלמה מעיני טענת המבקשים, לפיה אין אמת בטענת המשיבות כי המגרש עומד לרשות המבקשים כיום נוכח ההסכם שחתמו המשיבות עם אלעד. ואולם, טענה זו לא בוססה במסגרת בקשתם ומנגד המשיבות הצהירו כי הן אינן מחזיקות במגרש כיום וכי ההסכם עם אלעד בוטל ועימו בוטלו זכויותיה

במגרש

– הצהרה אותה מצא הבורר מהימנה. לפיכך, לא הרימו

המבקשים את נטל ההוכחה בעניין זה

ואין בטענה כדי להשפיע על החלטתי.

אשר על כן הבקשה נדחית. משנתבקשה תשובה, המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות בסך 10,000 ש"ח.

צו עיכוב הביצוע הארעי אשר ניתן על ידי בהחלטתי מיום 24.10.2013 בטל.