רע"א 7191-23 רע"א 7191-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' דראל והשופטים ע' זינגר ו-פ' נויבירט), מיום 9.8.2023, בע"א 38247-04-23. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט א' פרסקי), מיום 22.2.2023, בת"א 65753-06-22, בגדרו נדחתה תביעת המבקש לביטול פסק דין.

2.ברקע לבקשה זו סכסוך ארוך שנים בין אחים, המבקש והמשיב, בנוגע לזכויות בנכס מקרקעין המצוי ברחוב הערבה 8/1 בגבעת זאב (להלן: הנכס), אשר היווה מוקד למספר רב של הליכים משפטיים בין האחים (ראו, למשל: ע"א 6810/99 מקמילן נ' מקמילן (19.6.2011); רע"א 5654/12 מקמילן נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (15.12.2014); רע"א 3362/15 מקמלאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (9.2.2016); ת"א 3930-05-20 (4.1.2021); עמ"ש (18679-06-20 (2.3.2021); ועמ"ש 39510-12-21 (26.4.2022)).

3.החשוב לענייננו הוא שבמסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים נקבע כי המשיב הוא הבעלים של הנכס, וכן נדחתה טענת המבקש כי הוא זה שמימן את בנייתו. כמו כן, במהלך שנת 2002, בעקבות אי-עמידתו של המשיב בפירעון הלוואה שנטל מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק), הגיש הבנק בקשה למימוש המשכנתא ולמינוי כונס נכסים למימושה. בהמשך לכך, בחודש יולי 2003, פינה המשיב את קומת המסד בנכס, בעקבות צו פינוי שהוצא על ידי לשכת ההוצאה לפועל. עד ליום 9.2.2016 היה הנכס תחת הליך כינוס, אשר הסתיים עם מתן פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3362/15 מקמלאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (9.2.2016), אשר בגדרו נקבע כי העירבון שהפקיד המבקש – במסגרת אותו הליך – ישמש לפירעון חובו של המשיב לבנק בתוספת תשלום של סכום נוסף לבנק על ידי המשיב, ובכך מוצו טענות הבנק נגד המשיב וטענותיהם ההדדיות של הבנק והמבקש אחד נגד השני.

4.על רקע קביעות אלו, ביום 6.11.2018 הגיש המשיב נגד המבקש, רעייתו, ילדיהם ובני הזוג של מקצת מהם (להלן: בני משפחתו של המבקש), תביעה לדמי שימוש בגין הסגת גבול בקומת המסד בין השנים 2018-2003, אותם העמיד על סך של 849,733 ש"ח (ת"א 13609-11-18; להלן: תביעת דמי השימוש).

ביום 16.4.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' פרסקי), בתביעת דמי השימוש, במסגרתו התקבלה התביעה בחלקה. בית משפט השלום קבע כי המבקש ובני משפחתו הסיגו את גבולו של המשיב בקומת המסד בנכס בתקופה שהחל מיום 9.2.2016 ועד ליום 3.6.2018. בתוך כך, על בסיס חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, קבע בית משפט השלום כי על המבקש ובני משפחתו לשלם למבקש דמי שימוש בסך של 70,622 ש"ח.

5.הן המבקש ובני משפחתו והן המשיב הגישו ערעורים על פסק הדין שניתן, כאמור לעיל, בתביעת דמי השימוש. ביום 22.2.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בערעורים שהוגשו (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ; ע"א 32168-05-21, ע"א 27672-06-21, ע"א 59184-06-21 וע"א 5132-07-21), במסגרתו נדחו ברובם ערעוריהם של הצדדים. זאת, בכפוף לקביעה כי נוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, היה מקום לחייב רק את המבקש ואת אחד מבניו בתשלום דמי השימוש, ולא את יתר בני משפחתו.

6.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקש ובני משפחתו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, וביום 15.6.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 2698/22 מקמלאן נ' מקמלאן (15.6.2022) (השופטים נ' סולברג, א' שטיין ו-ח' כבוב), במסגרתו התקבלה בחלקה בקשת רשות הערעור תוך שנקבע כי המבקש, לבדו, הוא שיישא בתשלום דמי השימוש.

7.ביום 30.6.2022 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים תביעה לביטול פסק הדין בתביעת דמי השימוש, ובמרכזה שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי פסק הדין הנ"ל ניתן במרמה, נוכח העובדה שלתביעת דמי השימוש של המשיב צורפו כנתבעים בני משפחתו של המבקש, אשר נקבע לגביהם, בסיכומו של דבר, כי אין הם חייבים בתשלום דמי השימוש. השנייה, כי משעה שלא היה מקום לצירוף בני משפחתו של המבקש להליך, פסק הדין בתביעת דמי השימוש ניתן בחוסר סמכות, שכן מדובר בסכסוך בין אחים אשר מקומו להתברר בבית משפט לענייני משפחה.

8.ביום 22.2.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' פרסקי), בת"א 65753-06-22, בו נדחתה על הסף תביעת המבקש לביטול פסק הדין בתביעת דמי השימוש. אשר לטענה הראשונה שנטענה על ידי המבקש (ראה סעיף 7 לעיל), בית משפט השלום קבע כי העובדה שטענה שהועלתה על ידי אחד מהצדדים נדחתה, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על מרמה מצד מי שהעלה אותה. אשר לטענה השנייה, בית משפט השלום עמד על כך שתביעת דמי השימוש הוגשה גם נגד בני משפחתו של המבקש, כך שאין המדובר בתביעה בין בני משפחה כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה). בית משפט השלום הוסיף כי אף אם בהמשך ההליך נקבעה קביעה ממנה ניתן ללמוד, בדיעבד, כי למעשה מדובר בסכסוך בין אחים בלבד, בית המשפט קונה סמכות עניינית במועד הגשת כתב התביעה, ושינוי שנוצר במהלך ניהול ההליך אינו מפקיע מבית המשפט סמכות שנרכשה על ידו.

9.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 9.8.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים א' דראל (ס"נ), ע' זינגר ו-פ' נויבירט), בע"א 38247-04-23, במסגרתו נדחה ערעור המבקש. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי סמך ידיו על קביעות בית משפט השלום. כמו כן, בית המשפט המחוזי הוסיף, ביחס לטענה הראשונה (ראה סעיף 7 לעיל), כי לצורך ביטול פסק דין מחמת תרמית, על התובע להסביר כיצד התרמית הנטענת השפיעה על תוצאת פסק הדין – חובה שהמבקש לא עמד בה. כמו כן, ביחס לטענה השנייה, בית המשפט המחוזי ציין כי אף אם היה בטענת חוסר הסמכות של המבקש ממש (ולשיטת בית המשפט המחוזי, לא כך הוא), משלא הועלתה טענה זו בהליכים הקודמים, ספק אם ניתן להעלותה בשלב כה מאוחר. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש אשר ביקשה לערער על ההוצאות שנפסקו לחובתו בפסק דינו של בית משפט השלום (בסך של 10,000 ש"ח), תוך שציין ביחס לכך כי אין המדובר בסכום חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

10.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בפני הערכאות קמא: כי דינו של פסק הדין בתביעת דמי השימוש להתבטל משום שבבסיסו עומדת תרמית, ומשום שהוא ניתן בחוסר סמכות.

11.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (רע"א 5770/23 דורון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 והאסמכתאות שם (15.12.2023)). אינני סבור כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים, ומקריאת בקשתו ניכר כי המבקש אף אינו טוען אחרת, אלא שב וחוזר על טענותיו בפני הערכאות קמא.

12.אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בפסקי הדין של הערכאות קמא. ראשית, אשר לטענת התרמית, מקריאת בקשתו עולה כי המבקש מוצא קשר בין שתי טענותיו המפורטות לעיל. כך, לשיטתו, התרמית שביצע המשיב נעוצה בהגשת תביעת דמי השימוש גם כנגד בני משפחתו של המבקש, אשר הובילה לכך שהתביעה התנהלה בבית משפט השלום ולא בבית המשפט לענייני משפחה. ואולם, כפי שציין בית משפט השלום, דחיית טענה אינה מלמדת על מרמה שבוצעה כביכול על ידי הצד שהעלה אותה. הוא הדין אף כאשר יש בדחיית הטענה כדי ללמד, בדיעבד, כי היה מקום להגיש את התביעה לערכאה אחרת.

יתרה מכך, צדק בית המשפט המחוזי בציינו כי לצורך ביטול פסק דין מחמת תרמית, על התובע להסביר כיצד התרמית הנטענת השפיעה על תוצאת פסק הדין (ע"א 7108/22 אלישיב נ' זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ, פסקה 32 לפסק דיני (7.7.2022)). בענייננו, אין בפי המבקש הסבר של ממש כיצד הגשת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה הייתה מובילה לקביעה כי המבקש לא הסיג את גבולו של המשיב בקומת המסד בנכס. כל שנטען בהקשר זה היא טענה סתמית לפיה: "אין ספק שדיונים בבית משפט למשפחה, ע"י שופט המכיר את כל סוגיות הסכסוך בין האחים, היה מביא לתוצאה שונה ומסיים את כל המחלוקות בין האחים".

שנית, אשר לטענת חוסר הסמכות, הלכה היא כי: "משרכש בית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה מסויימת, נמשכת סמכות זו עד להכרעה בהליך. זאת, אפילו חלו התפתחויות במהלך ניהול התובענה שעשויה להיות להן השלכה על נושא הסמכות" (רע"א 1657/11 לוי נ' ארגון בעלי יחידות הנופש בע"מ, פסקה 1 והאמסכתאות שם (2.8.2011)). לפיכך, אף אם ניתן היה לראות בקביעות ערכאות הערעור על פסק הדין בתביעת דמי השימוש כמוציאות את הסכסוך מתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום (ובמאמר מוסגר אציין כי לדעתי ספק אם כך הוא, שכן דחיית טענה נגד נתבע אינה שקולה לקביעה שלא היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעה נגדו), אין בכך כדי להשפיע על סמכותו של בית משפט השלום.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.