רע"א 5770-23 רע"א 5770-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש׳ דותן), מיום 29.5.2023 בע"א 5008-02-22. במסגרת פסק הדין נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (השופט א' הקר), מיום 4.11.2021 בתאד"מ 35279-02-19, בו נדחתה תביעת המבקש נגד משטרת ישראל.

רקע הדברים

1.ביום 12.10.2015 אירע פיגוע דקירה בירושלים. בעקבות הפיגוע, הגיעו למקום כוחות משטרה רבים ובהתאם להוראות פיקוד המשטרה מפי נצ"מ שימי מרציאנו (להלן: הפיקוד), חלק מהכוחות נדרש לבצע סגירה של הצירים המובילים לזירת הפיגוע. כפי שהוסבר, פעולה זו נדרשת כדי למנוע פגיעה שנייה בציבור או בכוחות הביטחון וכן על מנת לאפשר הגעה ויציאה מהירה של כוחות העזר וההצלה. על כן, הורה הפיקוד לניידות המשטרה למנוע כניסה של כלי רכב דרך צמתים מסוימים לכיוון זירת הפיגוע. השוטר אמיר עבאס (להלן: השוטר עבאס), הנתבע בכתב התביעה המקורי, ביצע, עם שוטרים אחרים, חסימה שכזו.

2.המבקש הינו עיתונאי שהגיע עם רכבו בסמוך לחסימה האמורה על מנת לסקר את הפיגוע. המבקש ביקש מהשוטרים לאפשר לו לעבור ברכבו לאזור הפיגוע על מנת שיוכל לבצע את עבודתו העיתונאית, אולם השוטרים במקום לא נעתרו לבקשתו.

3.ביום 14.2.2019 הגיש המבקש לבית משפט השלום בבת ים תביעה נגד משטרת ישראל ונגד השוטר עבאס, שעניינה התנהלותו של השוטר עבאס באירוע המתואר לעיל. בתביעתו טען המבקש כי הוא הגיע לחסימה היקפית המרוחקת מן האירוע; העמיד את רכבו בנתיב החסום, יצא ממנו והציג לשוטר (שאינו השוטר עבאס), אשר עמד ליד הניידת החוסמת, תעודת עיתונאי, על מנת שזה יתיר לו לנסוע לכיוון זירת האירוע, שם כבר היו, לטענתו של המבקש, עיתונאים אחרים. השוטר סירב, והמבקש ניסה להתקשר באמצעות הטלפון שלו לדובר המחוז. משלא הצליח, ביקש מהשוטר לעלות מול הדובר בקשר.

המבקש טען כי בזמן שהוא שוחח עם השוטר, הגיח השוטר עבאס מאחוריו והחל לתקוף אותו. בשלב זה, שלף המבקש את הטלפון והחל לצלם כדי לתעד את המתרחש. לטענתו, השוטר עבאס דחף את המבקש לכיוון רכבו, פתח את הדלת, הכניס אותו בכוח לרכב, זרק לו את הטלפון על פניו כשהוא בתוך הרכב, טרק את דלת הרכב תוך פגיעה ברגלו, איים לעצור אותו, שלף גז פלפל ואיים להשתמש בו כלפיו. המבקש הוסיף וטען כי השוטר עבאס גם סירב להזדהות בפניו ולמסור את פרטיו.

4.מנגד, לגרסת משטרת ישראל (אשר הודיעה כי היא נכנסת בנעליו של השוטר עבאס מכוח סעיף 7(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), ומשכך נותרה כמשיבה היחידה בהליך), המבקש הגיע לצומת החסום והחנה את רכבו על נתיב נסיעה שלא כדין ובניגוד להנחיות הפיקוד, באופן שחסם את ציר התנועה לרכבי ביטחון והצלה. בשל כך, המבקש התבקש לפנות את הצומת מספר פעמים, אך הוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלו, המשיבה טענה כי בהתאם לסעיף 4א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה), השוטר עבאס היה רשאי להשתמש בכוח סביר כדי להניע את המבקש לפנות את הצומת, וכך עשה.

5.למען שלמות התמונה יצוין כי עובר להגשת התביעה, ביום 13.10.2015, הגיש המבקש תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש), נגד השוטר עבאס. ביום 26.11.2015 התקבלה החלטת מח"ש (תיק 4824/2015) הקובעת כי נסיבות העניין לא מצדיקות פתיחה בהליכים פליליים.

בהמשך, הגיש המבקש, ביום 21.1.2016, ערר על החלטת מח"ש. ביום 12.12.2016 מחלקת העררים בפרקליטות המדינה דחתה את הערר, אולם קבעה כי טענותיו של המבקש מתאימות להתברר אצל היחידה לתלונות הציבור (להלן: ית"צ). בהמשך לכך, זומן השוטר עבאס לבירור. ביום 5.6.2018 הודיעה ית"צ למבקש כי אף בהיבט המשמעתי לא נפל פגם בהתנהלות השוטר עבאס.

6.ביום 4.11.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' הקר), במסגרתו נדחתה תביעת המבקש. בית משפט השלום קיבל את טענת משטרת ישראל כי השוטר עבאס ביצע את הפעולה המוטלת עליו בהתאם להוראות הפיקוד, לבודד את זירת הפיגוע ולמנוע מעבר של אזרחים ורכבים לעבר מקום הפיגוע; וכי לצורך מילוי משימה זו, השוטר עבאס היה רשאי לעשות שימוש בכוח סביר בהתאם לסעיף 4א לפקודת המשטרה. בתוך כך, בית משפט השלום דחה את טענת המבקש כי השוטר עבאס כלל לא דרש ממנו לפנות את הצומת (והעדיף לעניין זה את גרסתו של השוטר עבאס), וכן את טענותיו כי האופן בו העמיד את רכבו כלל לא חסם את הצומת וכי במועד בו הגיע לצומת האירוע כבר הסתיים.

מכאן עבר בית משפט השלום לבחון את טענות המבקש כי השוטר עבאס הפעיל כנגדו כוח בלתי סביר. כך, ביחס להכנסת המבקש לרכבו, בית משפט השלום קבע כי שעה שהמבקש המשיך להעמיד את רכבו מבלי לפנות את הצומת והתווכח עם השוטרים, תוך הפרעה למילוי תפקידם, השטר עבאס היה רשאי לעשות שימוש בכוח סביר על מנת לפנותו מהצומת. בית משפט השלום הוסיף כי מצפייה בסרטון שצירף המבקש לתביעתו, עולה כי השוטר עבאס לא היכה את המבקש ואף לא הפעיל נגדו כוח בלתי סביר, אלא לכל היותר עשה שימוש בכוח ברף המינימלי לשם ביצוע משימתו.

אשר לטענת המבקש בנוגע לזריקת הטלפון הנייד שלו, בית משפט השלום קבע כי מהסרטון הנ"ל עולה כי הפלת הטלפון הנייד של המבקש נגרמה כתוצאה מפעולה נדרשת של הכנסת המבקש לרכבו וללא כוונה להפילו, וכי מצפייה בסרטון לא ניתן להתרשם שהמבקש קיבל מכה מנפילת הטלפון הנייד.

כמו כן, בית משפט השלום מצא לקבל את גרסת משטרת ישראל גם ביחס לאירוע סגירת דלת הרכב של המבקש. בית משפט השלום ציין כי בסרטון ניתן לשמוע את השוטר עבאס מבקש מהמבקש להכניס את רגלו לתוך הרכב קודם לסגירתה, כך שגם אם המבקש קיבל מכה קלה כתוצאה מסגירת דלת המכונית, אין המדובר בהפעלת כוח בלתי סביר – עובדה הנלמדת גם מכך שהמבקש לא פנה לקבלת טיפול רפואי.

מנגד, בית משפט השלום מצא לקבל את טענת המבקש ביחס לשליפת תכשיר הפלפל והאיום להפעילו. בית משפט השלום ציין כי בנסיבות העניין לא ניתן להניח כי השוטר עבאס חש מאוים מהתנהגותו של המבקש, באופן שיש בו כדי להצדיק את שליפת התכשיר. בנוסף לכך, בית משפט השלום מצא לקבל את טענת המבקש כי השוטר עבאס לא הזדהה בפניו כפי חובתו לפי סעיף 5א לפקודת המשטרה.

עם זאת, בית משפט השלום קבע כי בנסיבות העניין המבקש אינו זכאי לפיצוי כספי. בית משפט השלום עמד על כך שבעוד שהמבקש תבע פיצויים בסך 30,000 ש"ח, הוא לא הוכיח, ואף לא טען, כי נגרם לו נזק ממוני או נזק פיזי, והוסיף כי אף טענותיו לנזק בלתי ממוני לא הוכחו. על רקע זה, בית משפט השלום ציין כי דומה שעיקר טענתו של המבקש היא כי יש לחייב את המשיבה בפיצוי עונשי, שירתיע את משטרת ישראל ושוטריה מלפעול בדרך בה פעל השוטר עבאס. בית משפט השלום קבע כי הוא אינו סבור כי המקרה דנן מתאים לפסיקת פיצויים עונשיים. זאת, בשים לב להתנהלותו של המבקש עצמו ולכך שאף שהתנהלותו של השוטר עבאס לא הייתה חפה מקשיים, כמתואר לעיל, קשיים אלו מצויים ברף הנמוך אשר אינו מצדיק הדרשות לסעד יוצא דופן כדוגמת פסיקת פיצויים עונשיים.

7.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 29.5.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת העמיתה ש' דותן), בע"א 5008-02-22, ובו נדחה ערעור המבקש. בתמצית, בית המשפט המחוזי קבע כי פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על קביעות עובדתיות, וכי לאחר שקרא את עדויות הצדדים וצפה בסרטון הנ"ל, לא מצא כי נפל בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום כל פגם המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהן. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי ציין כי אף שנפל פגם בהתנהלות השוטר עבאס כאשר שלף את תכשיר הפלפל וכאשר סירב להזדהות בפני המבקש, משלא נגרם למבקש נזק בעטיין של התנהגויות אלו, אזי שבדין נדחתה תביעתו. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור ועל חיובו של המבקש בהוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה הבקשה שבפניי.

בקשת רשות הערעור

8.בפתח הדברים יצוין כי המבקש אינו מיוצג ואף לא היה מיוצג בכלל ההליכים המשפטיים המתוארים בהחלטה זו.

בבקשת רשות הערעור שהגיש, בעיקרו של דבר, חוזר המבקש על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט השלום. בתוך כך, מרבית טענותיו של המבקש נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום והמשקל שייחס להן בפסק דינו.

מעבר לכך, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא התחשב בכך שהוא אינו מיוצג על ידי עורך דין, ולא נתן לו את האפשרות להציג את טענותיו בצורה מספקת.

עוד טוען המערער, טענה שאפשר לראותה כמבקשת להציג שאלת רוחב החורגת מעניינם של הצדדים, והיא כי פסקי הדין של הערכאות קמא משדרות מסר שלילי בקבען, מחד גיסא, כי השוטר עבאס הפר את חובותיו; ומאידך גיסא כי המבקש אינו זכאי לכל פיצוי בשל כך.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

10.הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (ראו, מיני רבים: רע"א 375/23 מקס מצברים בע"מ (מקסים קוברין) נ' לדיקו בע"מ, פסקה 5 (16.1.2023); רע"א 4980/22 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.9.2022); בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (1.9.2022)). אינני סבור כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים.

11.תחילה, אשר לטענת המבקש בדבר "המסר השלילי" העולה מפסקי הדין של בית המשפט קמא – איני סבור כי ניתן לקרוא את פסקי הדין של הערכאות קמא כמקלות ראש בפגמים שנפלו בהתנהלותו של השוטר עבאס. כך, ביחס לשליפת תכשיר הפלפל והאיום בשימוש בו, ציין בית משפט השלום כי:

"גם אם התובע הרגיז את השוטר בכך שהתווכח עמו בעת מילוי תפקידו בזמן אירוע חמור, אינני סבור שיש בכך להצדיק פעולה זו. אינני מקל ראש בלחץ בו היה מצוי השוטר עבאס באותה עת, ומובן כי יש לקחת גם נתון זה בחשבון בבוא בית המשפט לשקול האם השוטר התרשל במילוי תפקידו או חרג מההוראות. עם זאת, אין באמור כדי להתיר לשוטר לנקוט בכל פעולה במצב לחץ בו הוא נדרש לקבל החלטות במהירות, אלא אך להוות נתון נוסף אותו יש לקחת בחשבון בבחינת סבירות הפעולה שננקטה על ידי השוטר ויתכנו מקרים שפעולה תחשב בלתי סבירה גם במצב לחץ. שוטרים מקצועיים נדרשים, גם בעת פיגוע, לנהוג באיפוק בשימוש בכוח נגד אזרחים ודומה כי שליפת תכשיר הפלפל במקרה זה לא הייתה נדרשת בנסיבות העניין" (שם, בפסקאות 76-75; ההפניות הוסרו – י' כ').

עם זאת, בית משפט השלום הוסיף וציין כי:

"כאמור, לא מצאתי שהשוטר עבאס היה מצוי בלחץ כה רב או כי חש מאוים מהתובע באופן שהצדיק את שליפת התכשיר. עם זאת איני סבור כי עסקינן בפעולה אלימה אלא באזהרה בלבד. אין מחלוקת כי השוטר לא עשה שימוש בתכשיר ואף לא מצאתי כי בזמן אמת התובע חש מאוים משליפת התכשיר או כי היה לאירוע זה משמעות מיוחדת עבורו (וראו להלן). השוטר עבאס רק הזהיר את התובע כי בכוונתו להשתמש בתרסיס ולעצרו אם לא ייכנס לרכבו. בחירתו של התובע להעצים אירוע זה לאחר מעשה ואף לטעון כי הותקף אינה מתאימה לסרטון ואף אינה ראויה. די היה בטענתו כי השוטר לא היה צריך לשלוף לעברו את התכשיר" (שם, בפסקה 77).

כמו כן, ביחס לקביעה כי השוטר עבאס לא מילא את חובתו להזדהות בפני המבקש, בית משפט השלום עמד על חשיבותה של חובה זו בציינו כי:

"אין מדובר בהוראה פרוצדוראלית שולית. למשטרה סמכויות רבות ומגוונות בכל הנוגע לאכיפת החוק. כנגד זכות היתר רבת העוצמה הזו, עומדות חובות לא מעטות. מטרתן של חובות אלו, בין היתר, היא להקטין ככל הניתן את הסיכון לשימוש לרעה בכוח. החובה להציג תעודת שוטר, בדומה לחובות נוספות שבדין, היא אחת מחובות אלה. בין היתר, נועדה חובה זו להרתיע שוטרים מפני שימוש לרעה בסמכותם. היא נועדה על פי טיבה, לעודד תרבות, לפיה יש דין ויש דיין, גם כאשר מדובר בסטייה מן השורה על ידי שוטר. בהתאם לכך, אף התפרשה הוראה זו, כקובעת תנאי לעצם הפעלתן של סמכויות שוטר" (שם, בפסקה 87).

12.הנה כי כן, סבורני כי מהאמור לעיל ניתן להתרשם כי בית משפט השלום לא הקל ראש כלל וכלל ביחס לפגמים שנפלו בהתנהלותו של השוטר עבאס. עם זאת, בהינתן שמדובר בתביעה נזיקית, עצם הכרה בהפרת החובה אינה מקימה, כשלעצמה, זכות לפיצויים. כפי שנזדמן לי להעיר בעבר:

"כאשר מוגשת תביעה נזיקית בה מתבקש סעד כספי (להבדיל מסעד של ציווי), שומה על התובע להוכיח את היקף הנזק הנתבע על ידו. זאת, שהרי 'הלכה היא כי על התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק, אלא גם להוכיח במידת ודאות סבירה את גובה הנזק'. כך ככלל, וכך בפרט כאשר עילת התביעה הינה עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קיומו של "נזק" מהווה אחד מיסודותיה" (רע"א 220/23 חזן נ' כהן, פסקה 22 והאסמכות שם (30.4.2023); ההפניות הוסרו – י' כ').

אשר על כן, משלא עלה בידיי המבקש להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהפגמים שנפלו בהתנהלותו של השוטר עבאס ולעמוד על שיעורו, לא נפל כל פגם בפסקי הדין של הערכאות קמא אשר מצאו שלא לפסוק לטובת המבקש פיצויים.

בהקשר זה אציין כי מקובלת עליי גם מסקנתו של בית משפט השלום כי אין מקום לפסוק בנסיבות העניין דנן פיצויים עונשיים. כידוע, הלכה היא כי: "פיצויים עונשיים יושתו במקרים חריגים, כאשר אחריות המזיק היא חמורה במיוחד, ובעיקר במקרים שבהם העוולה בוצעה מתוך כוונה או זדון" (ע"א 8828/20 הרשות הפלסטינית נ' פלונית, פסקה 16 לפסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות שם (6.6.2022)). המקרה דנן רחוק מלהיכלל בגדר אותם מקרים חריגים. זאת, גם בשל הפסול שנפל בהתנהלות המבקש עצמו אשר הקשה על השוטרים שנכחו במקום הפיגוע לבצע את עבודתם.

ואותם הדברים, אחרת. המבקש זועק, בקול גדול, כנגד התוצאה לפיה הגם שנקבע שנפלו פגמים בהתנהגותו של השוטר עבאס, לא נפסקו בעקבות כך פיצויים לטובתו. התשובה הפשוטה לכך היא שזוהי התוצאה הטבעית, בדיני הנזיקין הנוהגים בישראל, כאשר בית המשפט קובע, עובדתית, כי התובע נכשל מלהוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו. החריג לכך, במישור דיני הנזיקין – פסיקת פיצויים עונשיים – הוא נדיר ביותר, ובית המשפט קבע, ובצדק, שנסיבות העניין אף אינן מתקרבות לנסיבות המתאימות לפסיקת סעד זה.

לפיכך, אינני סבור כי מתעוררת בדנן כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

13.אשר לטענת המבקש כי בבית המשפט המחוזי נשללה ממנו האפשרות להציג את טענותיו כדבעי – אכן, כאשר מדובר בבעל דין אשר אינו מיוצג על ידי בא כוח, שומה על בית המשפט להתחשב בכך. עם זאת, בעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי נשללה מהמבקש האפשרות לשטוח את טענותיו במלואן. אשר על כן, אינני סבור כי בענייננו נגרם למבקש עיוות דין.

14.כאמור לעיל, יתר טענות המבקש הן טענות המבקשות להשיג אחר קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, או לטעון כי בית משפט השלום לא ייחס משקל מספק לעובדה זו או אחרת, וככאלו, בהגדרה, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 6240-22 חיות נ' עטר, פסקה 24 (10.11.2022)).

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.