רע"א 7226/08 עירית קרית אתא נ. יעקב יצחק

השופט א' רובינשטיין:

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון וקיסרי) מיום 17.7.08 בתיק ע"א 4482/07 בו התקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום קריות (השופט נוה) מיום 25.3.07 בתיק א' 5305/03.

רקע והליכים

ב.

חלקות 106 ו-105 בגוש 10232 (להלן המקרקעין ) הופקעו לטובת המבקשת בשנים 1985 ו-1997 בהתאמה, והמבקשת היא הבעלים הרשומים בהן. המשיבים התגוררו במקרקעין מזה זמן רב והקימו במקום חוות סוסים ומבנים נוספים ללא היתר. המבקשת ידעה על מגוריהם במקום, ואף הזמינה אצלם פעילויות שונות במקרקעין. ביום 28.12.03 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבים לבית משפט השלום קריות לפינוי המקרקעין, ותביעתה התקבלה, בכפוף לתשלום פיצויים למשיבים. נאמר, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח קיומה של זכות כלשהי במקרקעין, אך כי מחדלי המבקשת במשך שנים לנקוט בצעדים כלפי המשיבים יצרו אצלם ציפיות, והביאו להשקעות מצידם, הראויות לפיצוי. ביצוע הפינוי עוכב למשך שבעה חודשים, על מנת שהצדדים יוכלו להגיע להסדר בדבר מינוי שמאי מוסכם שיעריך את הפיצוי הראוי. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי.

ג.

בדעת הרוב בפסק הדין (סגן הנשיא גריל והשופט גרשון) נאמר, כי הימנעות המבקשת מנקיטה בהליכים כלפי המשיבים, למרות שידעה על מגוריהם רבי השנים במקום, יש בה כדי ליצור רשיון מכללא לישיבה במקום. נאמר, כי הגשת התביעה לפינוי כמוה כהודעה על ביטול הרשיון מכללא, ועל כן השאלה שיש לבחון היא התקופה הסבירה לפינוי. מאחר שעד ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי טרם פונו המקרקעין נקבע, כי התקופה שחלפה זה מכבר היא סבירה ומספיקה. לעניין הפיצוי נאמר, כי ראוי היה שהפיצוי יקבע על ידי בית המשפט ולא על ידי שמאי, בכל הנוגע להשקעות שהשקיעו המשיבים בקרקע, ככל שהשקיעו. עוד נקבע, כי היה מקום להתנות את הפינוי בתשלום הפיצוי. משכך, נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שידון בפיצוי המגיע למשיבים בגין השקעותיהם, וכי ביצוע הפינוי יותנה בתשלום הפיצוי. השופט קיסרי בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את ערעור המבקשת ולדחות את ערעור המשיבים. נאמר, כי לא היה מקום לפסוק פיצוי לטובת המשיבים, הן משום שעניין הפיצויים חרג מן המסגרת הדיונית בה התנהל הדיון בבית משפט השלום, והן מכיוון שמהותית אין לפסוק פיצוים במסגרת תביעה לסילוק יד. כן נאמר, כי קביעת בית המשפט השלום כי המשיבים נעדרים כל זכות במקרקעין אינה מתיישבת עם פסיקת הפיצויים לטובתם. לאחר זמן, הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בחיפה כנגד המבקשת לתשלום הפיצוי בהתאם לפסק הדין.

הבקשה

ד.

בבקשה הנוכחית מתבקשת הפיכת תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וקבלת דעת המיעוט של השופט קיסרי. נאמר, כי לא היה מקום להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי, וכי המשיבים לא תבעו פיצוי – הם לא הגישו מתחילה תביעה נגדית בבית משפט השלום, ואף לא תביעה עצמאית כנגד המשיבה; וממילא שאלת הפיצוי לא נכללה בתביעה מטעם המבקשת, אשר עסקה בפינוי בלבד. נוכח קביעת בית משפט השלום כי אין למשיבים זכות במקרקעין, נטען כי אין להם זכות לפיצוי, ואף אם עמדה להם זכות כזו, אין לפסוק פיצוי שעה שסעד זה לא נתבקש. עוד נטען, כי שעה שהמשיבים לא טענו לרשיון מכללא בקרקע, לא היה מקום לקבוע כי רשיון שכזה התקיים. כן נטען, כי המשיבים לא ישבו בקרקע במשך זמן רב כנטען, וכי כיום אינם מתגוררים בה עוד.

ה.

בתגובת המשיבים מיום 29.10.08 נאמר, כי הם מתגוררים במקרקעין מזה כחמישים שנה, וכי המקום מהוה מרכז חייהם ועיסוקם. נאמר, כי המשיבים עודם מתגוררים במקרקעין כיום, בניגוד לטענת המבקשת, וכי בשל כך מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לעניין מנגנון הפיצוי נטען, כי עליו להיקבע על ידי בית משפט, ולא על ידי שמאי, אך על אף זאת עשו המשיבים מאמצים למצוא שמאי מוסכם בהתאם להוראת בית משפט השלום.

ו.

בדיון בפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. בא כוח המבקשת הדגיש את זכויותיה הקנייניות במקרקעין, ואת העובדה שהשטח שבו נטען למגורים הוא חלק קטן מן השטח כולו. עוד ציין, כי למבקשת תביעת דמי שימוש כלפי המשיבים, שתהא גדולה מאוד.

הכרעה

ז.

לאחר שמיעת הצדדים החלטנו שאין בידינו ליתן רשות ערעור, שכן לא שוכנענו כי מתקיימים הכללים המשמשים לכך, קרי, נושא בעל חשיבות משפטית או ציבורית החורג ממחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). עניין לנו ביישום הלכות קיימות. ועם זאת, מבקשים אנו להוסיף את אלה: ניתן היה גם להכריע כפי שהציעה דעת המיעוט של השופט קיסרי, ואין ספק כי פלישה מעין זו הגיעה זמנה להסתיים, ויפה שעה אחת קודם. חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי

פ"ד נז(3) 949, 953 (השופט טירקל)); אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא – כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור – אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר, "מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי ... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט" (רע"א 10342/06 ארז נ' משרד הביטחון (לא פורסם)). ואולם, המחלוקת מצטמצמת עתה לשאלה אם יעוכב הפינוי עד לקביעת הפיצוי. כאמור, כיון שהמדובר ביישום הלכות קיימות ולא בחידוש, לא ראינו מקום ליתן רשות ערעור; אך אין פירוש הדבר כי הנושא

- ושהות המשיבים בקרקע – יכולים להימשך עד אין קץ. בנסיבות אין מנוס מפעולה מהירה ככל הניתן של בית משפט השלום על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ויפה שעה אחת קודם. איננו נותנים איפוא רשות ערעור, ואף איננו עושים צו להוצאות.