רע"א 7244/13 צוריאל סאלם נ. עזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.9.2013 (ע"א 48028-03-12, השופטות ש ' שטמר ו- ב '

בר-זיו והשופט ע' זרנקין ). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 29.2.2012 (ת"א 32525-04-10, השופטת מ ' צור ).

רקע והליכים קודמים

2.

שורשיו של ההליך הנוכחי נעוצים בשנות החמישים של המאה הקודמת, עת יושבו אלפי עולים במחנה צבאי בריטי לשעבר, שהפך למעברת פרדס חנה (להלן: המעברה ). הוריו של המבקש שעלו לארץ באותה תקופה שוכנו במבנה במעברה האמורה (להלן: המבנה ) ובו התגוררו עם ילדיהם. הצעיר שבהם, יליד 1958, הוא המבקש בתיק דנן. בשנות השישים המוקדמות הוחל בפינוי המעברה. לתושבי המעברה, ובכללם להורי המבקש, הוצעו פתרונות דיור חלופיים. אולם, הוריו של המבקש סרבו להצעות אלה בטענה שהם מגדלים בשטח המעברה כבשים, והדבר לא יתאפשר להם ביישובים העירוניים שאליהם הוצע להם לעבור. אם כן, ההורים המשיכו להתגורר במעברה הגם שיתר תושביה עזבו אותה. בפועל, הם החזיקו מתקופה זו ואילך בשטח של כדונם וחצי. ילדיהם המשיכו להתגורר עמם במבנה עד שבגרו ועזבו את המקום. בשנת 1986 נישא המבקש ועבר להתגורר עם אשתו. בשנת 1989, לאחר שהתגרש, חזר להתגורר במבנה עם הוריו ובו הוא מתגורר עד היום.

3.

ביום 16.11.1977 נחתם חוזה חכירה (להלן: חוזה החכירה ) בין הקרן הקיימת לישראל לבין גרשון וולכינסקי ז"ל (להלן: וולכינסקי ) במסגרתו הוחכר לו שטח בן כעשרה דונמים לתקופה של 49 שנה (אך זאת במתכונת לפיה תקופת החכירה הקבועה בו מתחילה ביום 1.9.1968, כך שהיא מסתיימת ביום 31.8.2017). השטח שחכר וולכינסקי כולל את המגרש שעליו עומד המבנה, ובהתייחס לכך נקבע בהסכם החכירה כי "הואיל וידוע... שבחלק ממגרש מספר 45 הכלול במוחכר קיים מבנה שבידי המחזיקים בזכות או שלא בזכות, מתחייב החוכר לפנות על חשבונו הוא בלבד את המחזיקים במגרש זה מספר 45 ללא כל זכות לדרוש מהמחכיר הוצאות הפינוי או כל הוצאות אחרות הקשורות בכך". יצוין כי המקרקעין שאותם חכר וולכינסקי מיועדים לחקלאות, וייעוד זה לא שונה עד היום.

4.

בשנת 1995 הגיש וולכינסקי לבית משפט השלום בחדרה תביעה כנגד אמו של המבקש, ובה עתר לפינוי המבנה וכן לתשלום דמי שימוש ראויים (ת"א 1131/95, השופט ש '

מנהיים ). ביום 5.5.2003, לאחר התדיינות ארוכה שנמשכה כשמונה שנים, דחה בית משפט השלום את התביעה וקבע כי האם היא בת רשות במבנה, שכן וולכינסקי חתם על חוזה החכירה בידיעה כי האם מחזיקה במבנה, פנה אליה והודיע לה על מעמדו כחוכר, ומעולם לא דרש ממנה לפנות את המבנה או לשלם דמי שימוש בעבורו (להלן: פסק הדין הראשון ). בית משפט השלום קבע עוד כי האם החזיקה במבנה במשך כחמישים שנה, ואף השקיעה בו השקעות ממשיות לאורך השנים, מבלי שוולכינסקי מחה כנגד כך. בית משפט השלום קבע לפיכך כי האם הייתה בת רשות, בין שמדובר במעמד מתמשך מן היום שבו יושבה במעברה (שוולכינסקי כפף עצמו אליו) ובין שמדובר ברשות עצמאית וחדשה שניתנה על-ידי וולכינסקי עצמו (והתבטאה בכך בהימנעותו מלנקטו בפעולות לפינוי או לעמוד עליו). בית משפט השלום הוסיף וקבע כי וולכינסקי עצמו הודה שלא הייתה לו התנגדות לכך שהאם תמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה, וההתנגדות האמיתית שלו הייתה לכך שהמבקש חזר להתגורר במבנה, ואף ניסה לבצע פעולות בנייה נוספות במקום. נוכח האמור הורה בית משפט השלום כי האם תוכל להמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה. בית משפט השלום ציין בהקשר זה כי המבקש לא היה צד להליך שהתנהל בפניו ולכן אין לקבוע מסמרות בנוגע לשאלת פינויו. עם זאת, הוא הוסיף כי דומה שהרשות אשר ניתנה לאם היא רשות אישית שלא ניתן להעביר או להוריש אותה למבקש ללא הסכמתו של וולכינסקי.

5.

בשנת 2005 לערך, לאחר שניתן פסק הדין הראשון, חיסלה אמו המנוחה של המבקש את עסק גידול הכבשים שלה. ביום 7.4.2009 היא נפטרה. כשנה לאחר מכן הגיש וולכינסקי לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפינויים של ארבעת ילדיה מן המבנה (להלן יחד: ילדי המנוחה ), בטענה שהם מנסים להשתלט עליו. תביעה זו היא שהובילה לפסקי הדין אשר עליהם נסבה הבקשה דנן.

6.

בית משפט השלום קיבל את תביעתו של וולכינסקי. בית משפט השלום קבע כי אין להתייחס לילדי המנוחה ולהוריהם כמקשה אחת. ההורים אכן קיבלו מהמדינה רשות להחזיק ולהתגורר במבנה, ורישיון זה כלל מכללא גם זכות כי ילדיהם יתגורר עמם כל עוד הם מתגוררים במקום. אולם, רישיון זה, כך נקבע, אינו מעניק לילדי המנוחה זכות להתגורר במקום לאחר שהוריהם אינם מתגוררים בו עוד, מכל סיבה שהיא, לרבות פטירתם. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי ילדי המנוחה כולם עזבו את המבנה במהלך השנים (אחד מהם עוד בשנת 1965) וכי וולכינסקי העניק להוריהם רישיון להתגורר במבנה, אך שמדובר היה ברישיון אישי ובלתי עביר. בית משפט השלום קבע עוד בהקשר זה כי מחומר הראיות עולה באופן ברור כי וולכינסקי התנגד לכך שהמבקש חזר להתגורר במבנה לאחר גירושיו, ומכאן שלא ניתן לומר כי העניק לו בשלב כלשהו רישיון להתגורר במקום. נוכח האמור, דחה בית משפט השלום את התביעה, וקבע כי כלל אין צורך לדון בטענותיהם של ילדי המנוחה לפיהן הרישיון שניתן להם הוא בלתי הדיר, שכן הם כלל לא קיבלו רישיון כזה.

7.

ילדי המנוחה ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. וולכינסקי עצמו נפטר לאחר שהוגש הערעור, ויורשיו הופיעו בהליך כמשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שהעולים שוכנו במעברה בפרדס חנה, כמו במעברות אחרות, באופן זמני, וכי מפוני המעברה האמורה קיבלו זכויות בדירות קטנות, אשר לא הוברר האם שילמו בעבורן. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי ילדי המנוחה לא הוכיחו שתמורת ויתורם של ההורים על דירה ניתן רישיון שמשמעותו היא המשך החזקה במבנה גם למשך כל ימי חייהם של ילדיהם, וכי לא הוצגה כל ראיה גם לטענה הנוספת כי נציג הסוכנות היהודית (שלא היה בחיים כאשר החלה ההתדיינות) הבטיח לילדי המנוחה כי המבנה יהיה שלהם לכל ימי חייהם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין לפרש את חוזה החכירה ככולל הכרה בכך שלאם היו זכויות במקרקעין, אלא רק כי הקרן הקיימת לישראל לא התכוונה לשאת בעלויות פינויה מן המקום. בית המשפט המחוזי קבע גם כי המדינה אמנם נמנעה מלפנות את האם, מטעמיה שלה, אך אין משמעות הדבר כי זכותה של האם הפכה להיות זכות קניינית הניתנת להורשה.

8.

בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם קיימות גישות שונות בכל הנוגע לברירת המחדל ביחס לעבירותו של רישיון במקרקעין – גישה הגורסת כי הינו עביר (אלא אם כן צוין אחרת) וגישה הגורסת כי אינו עביר (אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם). אולם, בנסיבות העניין, הרישיון ניתן לאם לכל ימי חייה בלבד ולכן פג עם פטירתה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי כאשר עזבו ילדי המנוחה את המבנה פג רישיונם להתגורר בו. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי אכן המבקש התגורר במבנה במהלך מרבית חייו, אולם הוא חזר להתגורר בו כאשר המקרקעין כבר הוחכרו לוולכינסקי והאחרון התנגד למגוריו במקום. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אפילו הסכים וולכינסקי, בשתיקה, למגוריו של המבקש במבנה, מדובר ברישיון שניתן לביטול בכל עת, והוא בוטל עת לכל המאוחר עם הגשת תביעתו של וולכינסקי לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע עוד, למעלה מן הצורך, כי לא ניתן לומר שילדי המנוחה או הוריהם קופחו על ידי המדינה, שכן הם סרבו לקבל את הדיור החליפי שהוצע להם ומנגד זכו לנהל את דיר הכבשים שלהם במשך כשישים שנה מבלי לשלם דבר למדינה או לוולכינסקי.

9.

בית המשפט המחוזי ציין כי ילדי המנוחה טענו שהשקיעו כספים רבים במבנה ויש לפצותם בגינם, אך הוסיף כי הם לא הוכיחו טענה זו, וכי ממילא מדובר בקרקע חקלאית כך שספק אם יורשיו של וולכינסקי יוכלו להשתמש במבנה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש יהיה פטור מלשלם דמי שכירות ראויים בגין השימוש במבנה עד ליום 1.11.2013, הוא מועד הפינוי שקבע בית המשפט המחוזי, וזאת בין השאר מטעמים של צדק. מנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להעניק למבקש פיצויים בגין ביטול הרישיון שניתן לו לטענתו להתגורר במבנה.

10.

ביום 27.10.2013 התקבלה בבית המשפט המחוזי, באופן חלקי, הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי הורה כי המבקש יהיה רשאי להמשיך ולהתגורר במבנה עד להכרעתו של בית משפט זה בבקשת רשות הערעור דנן, בכפוף להפקדת ערובה בסך של 24,000 שקל לתשלום בגין הנזקים שייגרמו למשיבים 4-1, יורשיו של וולכינסקי (להלן: המשיבים ), ככל שתידחה בקשת רשות הערעור, ובכלל זאת בגין דמי שימוש במבנה מיום 1.11.2013 ואילך.

תמצית טיעוני המבקש

11.

הבקשה דנן הוגשה על-ידי המבקש בלבד (שלושת אחיו, שערערו יחד איתו לבית המשפט המחוזי, לא הצטרפו לבקשה). לטענתו, הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית, הנוגעת לזכויותיהם של מי שנולדו לעולים ששוכנו בידי המדינה במקומות שונים, מבלי שזכויותיהם הוסדרו, והתגוררו בהם במשך עשרות שנים. המבקש טוען בהקשר זה כי ניתנו תשובות סותרות לשאלת זכויותיהם של מי שיושבים על קרקע בנסיבות מסוג זה (בהפניה לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א (ת"א) 19399/06 מדינת ישראל נ ' שרעבי

(15.8.2014) (להלן: עניין שרעבי ) שבו נדחתה תביעה לפינוי ללא פיצוי של תושבת כפר שלם מביתה). המבקש מוסיף וטוען כי בקשתו מעוררת שאלות הנוגעות לשוויון ולצדק חלוקתי, מאחר שיתר תושבי המעברה – למעשה, כולם מלבד הוריו – פונו וקיבלו פיצוי או דיור חלופי. כן טוען המבקש כי יש להחיל בעניינו, על דרך היקש, את חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה-1965, כפי שנעשה בעניין שרעבי , ומכאן שעל המשיבים לספק לו דיור חלוף.

12.

לגופו של עניין, טוען המבקש כי הערכאות הקודמות שגו שדנו בעניינו כאשר קבעו כי אינו בעל רישיון בלתי הדיר להחזיק במבנה. הוא מוסיף וגורס כי וולכינסקי ידע כי הוא מתגורר במקום והסכים לכך, כפי שניתן ללמוד מכך שרק בשנת 2010 תבע את פינויו מן המקום. המבקש מוסיף וטוען כי הוא מתגורר במבנה למעלה מחמישים שנה וכי הושקעו בו מאות אלפי שקלים. כן טוען המבקש כי הרישיון שבו הוא מחזיק השתכלל בטרם החתימה על הסכם החכירה, ועל כן וולכינסקי כלל לא יכול היה לבטלו. המבקש טוען עוד כי שגה בית משפט המחוזי כאשר לא החיל על עניינו את הקביעות הכלולות בפסק הדין הראשון, אף שלא היה צד פורמאלי לו. לשיטתו, יש לגזור גזירה שווה בינו לבין האם, ולקבוע כי גם הוא זכאי להתגורר בנכס עד אחרית ימיו. לבסוף, טוען המבקש כי הערכאות הקודמות שגו שדנו בעניינו כאשר לא העניקו משקל לנסיבותיו האישיות הקשות, ובכלל זאת לעובדה כי הוא מתפרנס מהבטחת הכנסה בלבד, ופינויו מהמבנה יגרום לכך שהוא ייוותר ללא קורת גג.

דיון והכרעה

13.

לאחר שבחנתי את הדברים עמדתי היא שאין מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה

(ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ '

מצת אור בע"מ , פ ' ' ד לו(3) 123 (1982)). המקרה דנן אינו מעורר שאלה כללית, וכן לא התרשמתי כי למבקש נגרם עיוות דין (אם כי אין לכחד כי תוצאת ההליך אינה פשוטה מבחינתו).

14.

פסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נטועים בנסיבותיו הקונקרטיות והמיוחדות של המקרה דנן. למעשה, המבקש מנסה לקעקע את התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית משפט השלום, הגם שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים כאלה, ולא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ ' עידה , בפסקה 8 (11.3.2012)). לא מצאתי מקום לחרוג מכך בענייננו. בשונה מן הנטען על-ידי המבקש פסקי הדין שניתנו בעניינו נדרשו לנסיבות הספציפיות של ישיבת הוריו במקום, כמו גם מגוריו שלו בו. בית משפט השלום, ובהמשך לכך בית המשפט המחוזי, התרשמו כי הנסיבות שבהן הותר להוריו להוסיף ולשבת במקום מלמדות כי קיבלו רשות לכך, וכי רשות זו הוגבלה להם בלבד. כן קבעו הערכאות הקודמות שדנו בתיק כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית כלשהי לטענתו לפיה נציג הסוכנות היהודית הבטיח לו ולאחיו כי יוכלו להתגורר במבנה כל ימי חייהם. לא ראיתי טעם להתערב בקביעות עובדתיות אלה. למעלה מן הצורך, ניתן לומר שבמסקנה לפיה הרישיון שניתן לאם הוגבל לימי חייה בלבד תומכת לכאורה העובדה שהמעברה שבה התגוררו פונתה כולה, מה שמלמד על תכנון כללי לפינוי המקום מיושביו, להבדיל מהנצחת מגורים במקום.

15.

יתר על כן: גישתו של בית משפט השלום בפסק הדין הראשון לבחינת עניינם של הורי המבקש מלמדת על כך ששיקולים של התחשבות בהסתמכות ובסיפור חייהם של הגרים במקום היו נגד עיניו. שיקולים אלה הובילו לכך שבפסק הדין הראשון ניתנה הגנה חזקה יחסית לזכותה של האם להוסיף ולשבת במקום.

16.

רישיון הוא מוסד משפטי שתוכנו עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות (יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 488 (2005) (להלן: ויסמן )). הגם שרישיון ללא תמורה הוא ברגיל הדיר וניתן לביטול ישנם מקרים שבהם הצדק דורש למנוע מנותן הרישיון לבטלו ( ויסמן , בעמ ' 484-480; וכן מיגל דויטש קניין כרך ב 415-414 (1999)). בית המשפט הדן בבקשה לפינויו של בר-רשות ממקרקעין שבהם הוא מחזיק יכול לעשות שימוש בקשת רחבה של סעדים. בית המשפט יכול לקבוע כי פינויו של בר-הרשות צריך להיות מותנה בפיצוי, ואף ייתכנו מקרים נדירים שבהם הרשות תהפוך לבלתי הדירה, לתקופה מוגבלת או אף לצמיתות (ראו: נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57-56 (1995);

נינה זלצמן " ' רשות חינם ' במקרקעין כ ' השאלת מקרקעין ' "

עיוני משפט לה 265, 272-271 (2012); ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ ' חיטמן , בפסקה כ"ד (9.1.2014)).

17.

מורכבות זו של דיני הרישיון באה לידי ביטוי בפסק הדין הראשון, שקבע כי הרשות שניתנה לאם היא בלתי הדירה למשך כל ימי חייה. סעד זה שניתן לאם הוא – כפי שהוסבר – סעד שאינו ניתן כעניין שבשגרה. הוא נתן ביטוי, ובדין, לנסיבות המיוחדות של המקרה. יחד עם זאת, אין לגזור מכך כי הרשות שניתנה לאם משתרעת גם למשך כל חייו של המבקש ומקנה לו זכות לפיצוי במקרה של פינוי. יצוין בהקשר זה כי טענתו של המבקש לפיה יש להחיל עליו את שנקבע בפסק הדין הראשון, למרות שלא היה צד לו, פועלת לכאורה לרעתו. קריאת פסק הדין הראשון בכללותו מלמדת כי בית משפט השלום חיווה בו דעתו שלכאורה הרישיון להתגורר במבנה הוא זכות אישית של האם אשר אינה ניתנה להעברה או להורשה, אם כי הוא נמנע מלהכריע בשאלה זו נוכח כך שהמבקש לא היה צד לאותו הליך. לא למותר לציין, בהקשר זה, שהמבקש התגורר בבית אמו בתקופה שבה התנהל ההליך, ולא ביקש להצטרף אליו (לאפשרות להחיל את כללי מעשה בית דין גם על מי שלא היה באופן פורמאלי צד להליך, ראו: נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 504-491 (1991)).

18.

גם טענותיו של המבקש בדבר הפגיעה במשפחתו – בהשוואה לתושבי המעברה האחרים – הן טענות עובדתיות שלא הונח להן בסיס על-ידי עדויות חיצוניות (ולו, למשל, עדויות של מי ממכרי המשפחה שהתגוררו בעבר במקום וזכו ליחס עדיף מצד המדינה, על שלוחותיה). לא למותר לציין כי משפחתו של המבקש גם קיבלה טובת הנאה מכך שהותר לה להוסיף ולקיים משק קטן במקום ולהחזיק בשטח של כדונם וחצי, מה שלא התאפשר לשאר התושבים שפונו – וזאת במשך מספר עשרות שנים. כמו כן, בניגוד לנטען לא הוברר כלל האם שאר תושבי המעברה זכו לדיור חלופי ללא תשלום – אפשר כי שאר התושבים נדרשו לשלם בעבור הדירות שקיבלו, ואפשר כי חלקם עברו להתגורר בדיור ציבורי, קרי לא קיבלו זכויות קנייניות לכל דבר ועניין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקש לא הביא ראיות בנוגע לשאלות עובדתיות אלה. איני סבורה אפוא כי המבקש הניח בסיס, ולו ראשוני, לטענה כי משפחתו הופלתה לרעה.

19.

כשלעצמי, אני סבורה כי יש מקום להטות אוזן לטענות שעניינן רשות למגורים שגררה הסתמכות והשפיעה על מהלך חייהם של אנשים, וברי כי לטענות אלה יש משקל של ממש כאשר מתבקש ביטול של רישיון ישיבה במקרקעין. אולם, אינני סבורה כי עמדה זו משליכה על עניינו של המבקש, בשים לב למכלול נסיבות העניין.

20.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקש יפנה את המבנה עד ליום 1.6.2014. כאמור, בית המשפט המחוזי התנה את עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה לצורך הבטחת נזקיהם של המשיבים, ואין בכוונתי להתערב בסעדים הנתונים לשיקול דעתו. יחד עם זאת, מוצע כי המשיבים ישקלו, לפנים משורת הדין, הסדר לפיו המבקש יתפנה מרצונו עד לתאריך האמור ובתמורה לכך לא יידרש לשלם דמי שימוש בגין התקופה שעד אותו מועד, וזאת על מנת להביא לסיום הסכסוך בדרכי שלום. זאת, הגם שאינם מחויבים לכך.

21.

סוף דבר: הבקשה נדחית, כאמור בפסקה 20 לעיל. בנסיבות העניין משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.