רע"א 7264/17 סימי בטיטו נ. שאול פרץ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.6.2017 (ע"א 18762-10-16, השופטת ת'

נסים שי ). בית המשפט המחוזי דחה על הסף בקשת רשות ערעור שנסבה על החלטתו של בית משפט השלום בצפת מיום 11.7.2016 (ת"א 12625-01-09, השופטת ר' איזנברג ).

2.

הצדדים הם בעלי משקים סמוכים במושב אביבים. זה מספר שנים הם מנהלים הליכים משפטיים שמקורם, בין היתר, בטענות לפיהן המשיבים ביצעו בניה שלא כדין באופן שמונע מהמבקשים שימוש בשביל גישה המוביל מביתם ללול שבבעלותם (להלן: שביל הגישה או השביל ), וכי המשיבים יוצרים בשטחם רעש בלתי סביר שעולה כדי מטרד, במסגרת פעילותם במפעל הכולל מערך תעשייתי של מיון, אריזה וקירור של תוצרת חקלאית

(להלן: המפעל ).

3.

לצורך ההליך שבפני אין צורך להידרש לכל פרטי ההליכים שהתקיימו עד כה. די יהיה בכך שאציין כי ביום 21.6.2012 הורה בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי לא תתקיים כל פעילות במפעל במהלך הלילה, בין השעות 22:00 ל-06:00, וכי בשעות היום לא תותר כניסה של יותר משתי משאיות לשטח המפעל. בנוסף, הורה בית המשפט המחוזי על השבת המצב לקדמותו בכל הנוגע לבניה שביצעו המשיבים על שביל הגישה תוך 90 ימים מיום מתן פסק הדין וכן הותיר את החיובים הכספיים בהם חויבו המשיבים בבית משפט השלום על כנם (ע"א 57550-11-11, סגן הנשיא א' אברהם והשופטים י' אברהם ו - ד' צרפתי ) (להלן: פסק הדין המוסכם ).

4.

ביום 15.2.2015, בעקבות בקשה שהגישו המבקשים על פי פקודת בזיון בית המשפט, הורה בית משפט השלום כי המשיבים יחויבו בקנס בסך 500 שקל לטובת אוצר המדינה בגין כל יום שבו לא יקיימו את האיסור שקבע בית המשפט המחוזי לעניין כניסת משאיות למפעל החל מאותו יום. כמו כן, הוא קבע כי המשיבים יחויבו בקנס בסך 500 שקל לטובת אוצר המדינה בגין כל יום שבו ימשיכו לא לקיים את הוראת בית המשפט המחוזי בעניין השבת מצבו של שביל הגישה לקדמותו, החל מחלוף 20 ימים מאותו יום.

5.

ביום 6.9.2015 קבע בית משפט השלום כי המשיבים לא מילאו אחר הצו להשבת מצב השביל לקדמותו בין התאריכים 16.6.2015 ו-12.7.2015, וחייב אותם, בהתאם לכך, בקנס על סך 12,500 שקל לטובת אוצר המדינה, בנוסף להוצאות בסך 2,500 שקל.

6.

בהמשך, ביום 8.2.2016 המבקשים הגישו בקשה נוספת שבה נטען כי המשיבים ממשיכים שלא לקיים את פסק הדין, הן בכך שמצב השביל לא הושב לקדמותו והן בכך שממשיכות לפקוד את שטח המפעל מעל לשתי משאיות ביום. על כן, הם טענו כי יש לחייב את המשיבים בקנס של כרבע מיליון שקל.

7.

ביום 11.6.2016 דחה בית משפט השלום את הבקשה ברובה, בקבעו כי העבודה טרם הושלמה מאחר שהמבקשים מנעו מהמשיבים לעשות כן, והורה על חיוב המשיבים בקנס של 1,500 שקל בלבד. בית משפט השלום הורה למשיבים להשלים את העבודה, ולמבקשים להימנע מהפרעה לביצוע העבודה הנדרשת. טעות סופר שנפלה בהחלטה זו תוקנה בהחלטה מיום 11.7.2016, שהיא העומדת ביסוד ההליך שבפני.

8.

ביום 13.10.2016 הגישו המבקשים ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ואילו המשיבים הגישו בקשה לסילוקו על הסף. לטענת המשיבים, למבקשים לא עמדה זכות לערער על החלטת בית משפט השלום, אלא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור. כמו כן, המשיבים טענו כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף בעת שהוגש הערעור על-ידי המבקשים. המבקשים לא חלקו על כך שנפלה שגגה באופן הגשת ההליך, אך ביקשו לתקן את כותרת ההליך וכן להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. לעניין הארכת המועד טענו המשיבים כי מדובר באיחור קל; כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור גבוהים; וכי מתן הארכת מועד לא יסב נזק של ממש למבקשים.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד ובהמשך לכך גם את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על הסף. עיקר המחלוקת נסבה על משך האיחור בהגשת הבקשה, ולעניין זה קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבים. בהתאם לכך, נקבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור של חמישה עשר ימים, וכי המבקשים לא סיפקו טעם מיוחד שיצדיק איחור זה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד

גם מבחינת סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור, שאותם העריך כקלושים נוכח העובדה שטענותיהם של המבקשים מכוונות בעיקרן כלפי קביעות עובדתיות של בית משפט השלום.

10.

הבקשה שבפני מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור להתקבל גבוהים, מאחר שלשיטתם הפעולות שביצעו המשיבים חורגות מההנחיות הברורות שניתנו בפסק הדין המוסכם באשר להשבת המצב לקדמותו. כמו כן, טוענים המבקשים שדחיית הבקשה תוביל להנצחתה של בניה לא חוקית – מצב שאין להשלים עמו. לבסוף, טוענים המבקשים כי האיחור שנפל בהגשת הבקשה אינו צריך להטות את הכף נגדם באופן שיוביל למצב בו "יצא החוטא נשכר".

11.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12.

הלכה ידועה היא שעל בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" יחולו אמות מידה מצמצמות, והיא תתקבל רק אם היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים, או לחלופין אם דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא נעלם מעיניי כי סוגיית הסילוק על הסף של בקשת רשות הערעור נדונה לראשונה על-ידי בית המשפט המחוזי, אולם אני סבורה כי גם החלה מרוככת של אמות המידה שתוארו לעיל מובילה לדחייתה, וזאת בהתחשב גם בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית ביחס לסוגיות של ניהול ההליך, ובכללן השאלה של הארכת מועד (ראו: רע"א 8860/09 חסון נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (18.1.2010); רע"א 9142/10 עובד נ' יהלומי אל אנד אן בע"מ , פסקה 10 (6.3.2011)). הבקשה אינה מעוררת סוגיה עקרונית, ולא ברור על מה נשענות טענותיהם של המבקשים

כי לדיון בעניינם השלכות רחבות היקף, טענות שהועלו בלשון כוללנית, בעוד שלמעשה הבקשה נטועה כולה בנסיבות המקרה הקונקרטיות. בנוסף, לא התרשמתי שדחיית הבקשה תוביל לעיוות דין.

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.