רע"א 7282/12עיזבון המנוח יבגני גולובין נ. חברת דפרון בע"מ

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' צ'רניאק ) בע"ר 31123-07-12 מיום 5.9.2012, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסיקתא שניתנה על ידי כבוד הרשמת השופטת א' נחליאלי-חיאט מיום 6.6.2012 לבקשת המשיבים.

2.

הליך זה מקורו בתביעה שהגישו המבקשים כנגד המשיבים לפיצויים בגין מותו של יבגני גולובין (להלן המנוח ), פועל במפעל המשיבים אשר טעה לראות במתנול (אלכוהול תעשייתי האסור לשתיה) כנוזל אלכוהולי שניתן לשתותו ונפטר כתוצאה מכך מהרעלה. בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל ) קיבל את התביעה במלואה, אך ערעור שהגישו המשיבים לבית משפט זה התקבל בחלקו, כך שנקבע כי המנוח נושא באשם תורם לנזק בשיעור של 25%. כך נכתב בחלקו האופרטיבי של פסק הדין:

"אנו נעתרים לערעור, כך שיחושב אשם תורם בסך 25%. הצדדים יחשבו את הנדרש בהסכמה ביניהם או על-ידי אקטואר מוסכם. איננו נעתרים לערעור המשיבים. בנסיבות המיוחדות לא נשית צו להוצאות בערכאה זו, אך שכר הטרחה שהושת בבית המשפט קמא יופחת פרופורציונית לפי ההפחתה בעקבות קבלת הערעור" [ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' המנוח גולובין

(15.4.2012), פסקה מט לפסק הדין].

3.

בעקבות פסק דינו של בית משפט זה, פנו המשיבים אל בית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתא שתבהיר את החיוב האופרטיבי העולה מפסק הדין. בית המשפט המחוזי (השופטת א' נחליאלי-חיאט בתפקידה כרשמת) דחה את הבקשה, וציין כי בהתחשב במחלוקת בין הצדדים, עליהם לפנות למותב שנתן את פסק הדין. בעקבות כך פנו המשיבים בבקשה למתן החלטה בפסיקתא לסגנית הנשיאה פלפל , שציינה כי אין היא רואה מניעה למתן פסיקתא על ידי הרשמת השופטת נחליאלי-חיאט . בנקודה זו יוער כי המבקשים טוענים שלא ניתנה להם הזדמנות להגיב לבקשה זו בטרם ניתנה ההחלטה על ידי סגנית הנשיאה פלפל . מכל מקום, בהתאם להחלטה הנ"ל, שבה הרשמת השופטת נחליאלי-חיאט לדון בתיק, וקיבלה את הפסיקתא שהוצעה על ידי המשיבים חרף התנגדות המבקשים, בציינה כי זו משקפת את הוראות פסק דינו של בית המשפט העליון ואת הדין.

4.

ערעור שהגישו המבקשים על הפסיקתא לבית המשפט המחוזי – נדחה. במסגרת הערעור העלו המבקשים מיני טענות בדבר החישוב, השגוי לטענתם, שערכו המשיבים והתקבל כפסיקתא, על אף קביעתו המפורשת של בית המשפט העליון בפסק דינו כי בהינתן מחלוקת בין הצדדים ימונה אקטואר. לגופו של עניין התמקדו המבקשים בערעור בדברים שנאמרו במסגרת הדיון בבית המשפט העליון על ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין . כך נאמר שם: "לאור העובדה שלא קבעו אשם תורם, אנו מציעים הצעה שרירותית שלא מעידה על שום דבר, שיישאר המצב כפי שהוא, מה ששולם שולם, ומה שלא לא ובדרך זו נקבע בדיעבד אשם תורם של 20%". הדברים נאמרו בשים לב לכך שחלק מן הסכום שהיה על המשיבים לשלם למבקשים טרם שולם במועד הדיון. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי במהלך הדיון לפניו הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לשאלה אחת בלבד, והיא האם דבריו של המשנה לנשיאה ריבלין הינם בגדר קביעה מחייבת, דהיינו: האם יש לראות בסכום שטרם הועבר לידי המבקשים 20% מסכום הפיצוי הכולל, או שמא אין לראות בנאמר משום קביעה מחייבת, כפי שסברו המשיבים. או אז הפנה בית המשפט לאמור בפרוטוקול הדיון לפני בית המשפט העליון, וקבע כי מלשון הדברים ברי כי כלל לא מדובר בקביעה מחייבת כי אם ב"הצעה שרירותית" שנועדה להביא לסיום המחלוקת באופן מוסכם. בא כוח המבקשים סירב לקבל את ההצעה, והודיע כי לטעמו אין לייחס למנוח אשם תורם כלל. בית המשפט המחוזי ציין כי בא כוח המבקשים הסכים שאם ייקבע שדבריו של המשנה לנשיאה ריבלין אינם מחייבים, ואם לא תתקבל עמדתו לגבי ההסכמה והאקטואר – כי אז ייקבע שהחישוב שהגישו המשיבים ואשר אושר על ידי הרשמת כפסיקתא הוא החישוב הנכון. לפיכך קבע בית המשפט, כי גם אם צודקים המבקשים בכך שהיה על בית המשפט לאפשר להם להגיב לבקשה למתן החלטה, הרי שלנוכח קביעותיו המהותיות, ממילא אין עוד מקום להחזיר את התיק לדיון לפני הרשמת.

5.

המבקשים לא השלימו עם פסק דין והגישו את הבקשה הנוכחית, במסגרתה הם חוזרים על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי. בין היתר טוענים המבקשים כי הפסיקתא מושא הדיון ניתנה בהיעדר סמכות עניינית, בהתחשב בכך שרשמת בית המשפט המחוזי הבהירה ופירשה פסק דין של בית המשפט העליון, ולא רק שיקפה את האמור בו [המבקשים מפנים בעניין זה לע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רוזנבלום (24.2.2002), פסקה 8 להחלטתו של הרשם ע' שחם ]. כן מעלים המבקשים טענות שונות בדבר החישוב השגוי שנערך לטענתם בפסיקתא. המשיבים מצידם מצדדים בתגובתם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו.

6.

לאחר שעיינתי היטב בבקשה על צרופותיה, כמו גם בתגובת המשיבים ובתשובת המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה. הבקשה אינה עומדת באמות המידה שהותוו בפסיקה לשם מתן רשות ערעור בנסיבות דנן [ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק פועלים למשכנתאות , פ"ד נא(3) 789 (1997); רע"א 707/12 מולא נ' קדמני (21.3.2012), פסקה 10 להחלטתי. לעניין אמות המידה כאמור, קיימות בפסיקה דעות שונות. לסקירה ממצה, ראו מן העת האחרונה את החלטתה של השופטת ע' ארבל ברע"א 7984/12 אלפרוביץ נ' שכטמן (7.1.2013)].

7.

אכן, למקרא החלק הרלבנטי בפסק דינו של בית משפט זה, עולה כי עם מתן פסק הדין ניצבו לפני הצדדים לדיון שתי אפשרויות בלבד. האחת, לחשב את הנדרש בהסכמה ביניהם. השניה, לחשב את ההפחתה על-ידי אקטואר מוסכם. מעיון בטענות הצדדים ניכר וברור כי הם לא הגיעו לכלל הסכמה. לפיכך, היה על בית המשפט המחוזי להורות על מינוי אקטואר מוסכם שיכריע במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת, בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שסבר, ובצדק, כי אין כל טעם במינוי אקטואר בנסיבות המקרה. ראשית, טענת המבקשים לפיה משולמים להם קצבאות השלמת הכנסה (שמהן אין לנכות את תגמולי המל"ל) היא טענה בעלמא, מה גם שבמסגרת הדיון לפני בית המשפט המחוזי נראה כי המבקשים זנחו את הטענה (בא כוח המבקשים טען כי "העילה של הערעור לא מתייחסת בכלל לנושא של החישוב לפני מל"ל או אחרי"). שנית וחשוב מכך, על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בא כוח המבקשים הסכים להצעת בית המשפט, לפיה באם תידחה עמדתו לגבי אופן החישוב של הפחתת שיעור האשם התורם שיסודה בהצעת המשנה לנשיא ריבלין , כי אז החישוב שהגישו המשיבים לשופטת הרשמת נחליאלי-חיאט – ואשר אושר על ידיה – הוא החישוב הנכון. כפי שפורט, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, בציינו כי הצעתו של המשנה לנשיא הייתה הצעת פשרה שרירותית שבינה לבין החישוב הנכון אין דבר וחצי דבר. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי לחלוטין, ואוסיף, כי מוטב היה לו הטענה לא הייתה נטענת מלכתחילה.

8.

באשר לטענה במישור הסמכות העניינית, לא מצאתי כי יש בה ממש בנסיבות העניין; תחילה, פסק דינו של בית משפט זה למעשה "תיקן" את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, באמצעות הפחתת הסכום שנפסק לטובת המבקשים בשל אשם תורם. על פי לשון פסק הדין, חישוב ההפחתה ייעשה בהסכמת הצדדים או באמצעות מינוי אקטואר. מלשון זו נראה מתבקש שבית המשפט המחוזי רכש סמכות לדון בתיק, בכל הקשור לעניינים הכרוכים בהמשך הטיפול בו, ככל שהדבר יידרש. על כך יש להוסיף, כי טענת המבקשים בדבר היעדר סמכות עניינית כאמור, לא נטענה לפני הערכאות קמא (יוזכר כי הכלל העקרוני לפיו בית המשפט שלערעור יידרש לטענה מסוג זה גם אם לא נטענה לפני הערכאה הראשונה, כפוף לחריגים מעטים. ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 18-17 (מהדורה עשירית, 2009)). אם לא די בכך, הרי שעל פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עם דחיית טענת המבקשים בדבר מעמדה של אמרתו של המשנה לנשיא, החישוב שהוגש לאישורה של השופטת הרשמת הינו, למעשה, מוסכם, וכל שעשתה השופטת הרשמת הוא להעניק לו תוקף מחייב (כפסיקתא). משכך, סבורני כי טענת המבקשים לפיה הפסיקתא משנה את תוכנו של פסק הדין, זאת להבדיל מפסיקתא "משקפת" בלבד, הינה משוללת יסוד.

9.

בשולי הדברים, אבקש להביע מורת רוח מכך שהבקשה שבנדון לא כללה, בעת הגשתה, את כל המסמכים הרלבנטיים להכרעה בה. לא ניתן לצפות מבית משפט זה לעשות עבור המבקשים את מלאכתם.

10.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך כולל של 3,000 ש"ח.