רע"א 7324/10 עו"ד דוד ינובסקי נ. מורד שמואליאן

1.

מורד שמואליאן (להלן: שמואליאן ) היה הבעלים של מקרקעין המצויים באיזור יהודה ושומרון. על מנת למכור את זכויותיו במקרקעין אלה, הוא התקשר עם יורם בלק (להלן: בלק ) שעסק בתיווך במקרקעין. בלק הסתייע בעניין זה במר יואל נדב (להלן: נדב ) שהיה מעורה בתחום עסקאות המקרקעין באיו"ש. בשלב מסוים, הודיע בלק לשמואליאן כי נמצא קונה למקרקעין ושמו חאג' תאופיק (להלן: הקונה ); וכי הוא מוכן לשלם עבור המקרקעין סכום של 1,350,000 ש"ח. שמואליאן נתן את הסכמתו לעסקת המכר שנערכה במשרדו של עו"ד דוד ינובסקי (להלן:

ינובסקי ). בעסקה ייצג את שמואליאן בנו, עורך הדין אלי שמואליאן, ואת הקונה ייצג עו"ד אחמד נתשה. חוזה המכירה שנחתם ביום 21.2.2001 קבע מנגנון נאמנות לצורך העברת תמורת המקרקעין. ינובסקי מונה כנאמן. במקביל לכתב הנאמנות קיבל ינובסקי כתב הוראות מבלק, שעליו שמואליאן לא ידע. בכתב הוראות זה צוין, בין היתר, כי לאחר השלמת העסקה והעברת הסכום של 1,350,000 ש"ח לידיו של שמואליאן, תועבר "היתרה" לידי בלק. היתרה שבה מדובר היא, למעשה, ההפרש שבין הסכום אותו שילם בפועל הקונה – 1,760,000 ש"ח – לבין הסכום שעליו סוכם עם שמואליאן בהסכם, ואשר הועבר לידיו (להלן: היתרה ). יתרה זו הועברה, על-פי הוראות שהעביר ינובסקי לבנק, לנדב ובלק.

2.

על רקע האירועים המתוארים הגיש שמואליאן תביעה לבית משפט השלום בירושלים שהמשיבים לה היו ינובסקי, בלק ונדב. שמואליאן טען בתביעתו, כי ההפרש בין התמורה האמיתית לסכום שהועבר לידיו במסגרת העסקה הועלם ממנו בכוונת מכוון ורק בדיעבד נודע לו כי הקונה היה נכון לשלם – וגם שילם בפועל – סכום גבוה מזה שעליו ידע ושלו הסכים. עוד טען שמואליאן, כי הסכמתו באה לעולם בשידולו של בלק ועל רקע מעורבות של נדב וינובסקי; ומשכך, עליהם להעביר לו את הפרש התמורה האמור.

3.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן ) קיבל את התביעה וחייב את ינובסקי, בלק ונדב לשלם לשמואליאן את היתרה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי העסקה לא תוכננה ולא סוכמה עם שמואליאן כ"עסקת נטו", היינו, כי שמואליאן לא ידע ולא נאמר לו כי התמורה שישלם הקונה בפועל גבוהה מזו שתועבר לידיו; והוא גם לא הסכים כי היתרה תועבר לגורמים מתווכים. עוד נקבע, כי שמואליאן היה מעוניין לפגוש את הקונה אך נדב, בלק וינובסקי מנעו זאת ממנו; וכי אין לקבל את גרסתם של בלק ונדב לפיה הם שילמו את היתרה – או חלקה – לגורמי ביניים בעסקה. עוד נקבע, כי ינובסקי לא מילא את חובתו כנאמן משום שהוא היה מחויב לידע את שמואליאן על קיומו של פער בין התמורה ששולמה על ידי הקונה לבין הסכום שקיבל שמואליאן. בהקשר זה נדחתה טענתו של ינובסקי לפיה מלכתחילה, התייחסה הנאמנות לסכום של 1,350,000 ש"ח בלבד ונקבע כי אסור היה לינובסקי לקבל הוראות מבלק ביחס לעסקה משום שנאמנותו היתה כלפי שמואליאן, ובכך פעל בניגוד עניינים. על יסוד האמור לעיל הגיע בית משפט השלום למסקנה, כי הנתבעים כולם נהגו כלפי שמואליאן בחוסר תום לב תוך הסתרת מידע מהותי לרבות גובה הסכום ששילם הקונה. בלק ונדב, קבע בית המשפט, הסתירו משמואליאן את מלוא המידע הרלוונטי לעסקה, ובלק, שהיה מתווך בעסקה, לא פעל בנאמנות ובהגינות והסתיר את העניין האישי שהיה לו בה. עוד נקבע, כי בלק ונדב עשו עושר ולא במשפט בכך שקיבלו את יתרת התמורה עליה לא יידעו את שמואליאן; וכי ינובסקי הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי שמואליאן, בכך שלא גילה לו את מלוא הסכום ששולם ובכך סייע בידם של נדב ובלק להסתיר מידע משמואליאן. ינובסקי, נקבע בהמשך, פעל אף הוא בניגוד עניינים בשל קשריו עם בלק וקבלת הוראות ממנו ואילו שמואליאן עצמו הוטעה באשר לתמורת העסקה ולכן אין לראותו כמי שויתר עליה. בסיכומו של דבר נקבע, כאמור, כי על הנתבעים לשלם לשמואליאן את היתרה.

4.

הצדדים כולם ערערו של פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' ענבר , נ' בן אור ו י' מרזל ) כי חלק גדול מטענות המערערים נסבו על ממצאי עובדה ומהימנות בהם לא נמצאה לו, בנסיבות העניין, עילה להתערב. בהמשך נקבע, בין היתר, כי בחינת התנהגותם של הצדדים והתחקות אחר מהותה האמיתית של העסקה הנדונה, מובילות למסקנה כי בין בלק לשמואליאן נקשר הסכם תיווך ובנסיבות העניין – בין מכוחו של חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 ובין מכוחה כל חובת תום הלב – היתה מוטלת על בלק חובה לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת כלפי שמואליאן, וכן חלה עליו החובה למסור לשמואליאן כל מידע מהותי שנגע לעסקה. לא כך נהג בלק, שכן הוא גרם לשמואליאן לחשוב כי לא יוכל להתקשר בחוזה עם הקונה תמורת סכום גבוה יותר על אף שידע שזה איננו מצב הדברים. עוד נקבע, כי לבלק היה עניין אישי בעסקה, וגם בהיבט זה היה צריך לעדכן את שמואליאן. ערעורו של בלק נדחה, אפוא. כך עלה גם בגורל ערעורו של ינובסקי. באשר לינובסקי נקבע, כי יש לראותו כנאמן על מלוא הסכום שהפקיד בידיו הקונה; וכי זהו נכס הנאמנות אשר היה על ינובסקי, כנאמן, להחזיק בו ולפעול בו לטובת המוכר-הנהנה (עמ' 13 לפסק הדין). עוד נקבע, כי ינובסקי לא מילא את חובת נאמנותו ביחס לסכום הכסף כולו כפי שהיה עליו לעשות. מטעמים אלה ומטעמים אחרים בהם לא ראיתי להרחיב כאן, נדחה גם ערעורו של ינובסקי. באשר לנדב נקבע, כי על אף המגע השולי יחסית שהיה לו עם שמואליאן, "מארג הראיות הנסיבתיות שבא לפני בית המשפט קמא ואף לפנינו, מצביע על קיומה של תשתית מספקת למסקנה לפיה נדב אכן ידע כי הסכום שעליו דובר עם שמואליאן היה נמוך מן הסכום ששולם על ידי הקונה ואף ידע ששמואליאן לא ידע על ההפרש" (עמ' 17 לפסק הדין) ובנסיבות אלה קמה לו חבות להשיב את הסכום שקיבל לידיו מינובסקי, מטעמים של עשיית עושר ולא במשפט. יחד עם זאת, הוגבל סכום החבות של נדב ולא ארחיב כאן בעניין זה. ערעורו של שמואליאן – אשר נסב על אי-פסיקת שכר טרחת עורך-דין בהחלטת ביניים בתיק ועל שיעור הריבית שנפסק לו על סכום ההשבה – נדחה אף הוא.

5.

מכאן הבקשה שלפניי אשר הוגשה על-ידי ינובסקי. המשיב לבקשה הוא שמואליאן, ומי שצויינו כמשיבים פורמליים בלבד הם נדב ובלק. בגדרי הבקשה נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לכך שבפני ינובסקי הוצגה העסקה כ"עסקת נטו"; כי לא היה מקום לחייב את ינובסקי בסכום התביעה ובוודאי שלא לחייבו בתשלום הסכום שנמצא בידיהם של נדב ובלק; כי הפרשנות שהעניק בית המשפט לכתב הנאמנות ולמהותה של העסקה – היתה שגויה; וכי פסק דינו בית משפט השלום – כמו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי – מבוססים על הנחות גרידא.

ביום 28.10.2010 הוגשה הודעה בה הביע שמואליאן את הסכמתו למתן רשות ערעור בבקשה. בהודעה צוין בנוסף, כי הענקת רשות הערעור תאפשר לצדדים להגיש הסכם פשרה בתיק; וכי לאחר שתינתן רשות ערעור כאמור יגישו הצדדים את הסכם הפשרה על מנת שיקבל תוקף של פסק דין. בהחלטתי מיום 15.11.2010 הוריתי למבקש להמציא בתוך 21 ימים את הסכם הפשרה שאליו התייחס בהודעתו. כן הוריתי לו להמציא למשיבים הפורמאליים עותק מהסכם הפשרה האמור, וציינתי כי אלה יהיו רשאים להגיב עליו בתוך 30 ימים מן המועד שיומצא להם. ביום 20.12.2010 ובהתאם להחלטתי, הגיש המבקש את נוסח הסכם הפשרה שאליו התייחס בהודעתו הקודמת. הסכם הפשרה קובע, בין היתר, כי "מחויבותו של המבקש הינה חובה הנובעת מנזיקין בעילת הרשלנות והיא תתקיים לאחר חיובי המשיבים הפורמאליים החייבים כאמור בהחזרת הכספים"; כי "החיוב שנקבע לכלל הנתבעים (המבקש והמשיבים הפורמאליים) במאוחד ובמיוחד יבוטל ובמקומו יקבע כי ככל שהמשיבים הפורמאליים לא יחזירו את הכספים שקיבלו תחול על המבקש החובה להחזירם והוא יהיה זכאי להשבה של כל סכום שישולם במקום המשיבים הפורמאליים"; וכן כי "בכל מקרה לא יהיה המשיב זכאי לקבל מהמבקש סכומים שכבר שילם".

6.

נדב מתנגד לקבלת הבקשה. בתגובה שהוגשה מטעמו הוא טוען, בין היתר, כי מטרתו היחידה של הסכם הפשרה היא לבטל את חבותו של המבקש כלפי המשיב, ולהטיל את החבות כולה על כתפיהם של המשיבים הפורמאליים. עוד נטען, כי השימוש במונח "משיבים פורמאליים" בגדרי הבקשה הנוכחית נעשה שלא בתום לב, ומתוך רצון לבטל את פסק הדין וליתן תוקף להסכם הפשרה מבלי שהדבר יובא כלל לידיעתם של נדב ובלק. בלק הודיע, בתגובה שהוגשה מטעמו, כי אין לו התנגדות להסכם הפשרה.

7.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור תינתן מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

הבקשה שלפני נסבה כולה על עניינם הפרטני של הצדדים להליך: על פרשנותו הראויה של כתב הנאמנות, על הסכמות שנרקמו בין הצדדים ועל השאלה מה ידע כל אחד מן המעורבים על אופייה של עסקת המכר. מדובר בטענות הצמודות לעובדותיו של הסכסוך שנתגלע בין הצדדים ואין להן מימד עקרוני המצדיק את הידרשותו של בית משפט זה לסכסוך שבין הצדדים פעם נוספת. אכן, המבקש ושניים מן המשיבים מסכימים להסכם הפשרה; אולם הסכמה זו, כשלעצמה, איננה מצדיקה היעתרות לבקשת רשות הערעור בהתחשב בכך שכאמור, בנסיבות העניין לא מתעוררת שאלה כללית המצדיקה בירור בגלגול שלישי ואף אין מדובר בהסכמה בין כל הצדדים להליך. אוסיף ואומר, כי צירופם של נדב ובלק כמשיבים פורמאליים לבקשה היה בלתי תקין. ראשית, תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי " כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". תקנה זו ישימה גם ביחס לבקשות רשות ערעור אזרחיות (ראו, למשל, בהקשר זה: רע"א 1687/10 עמרם נ' המועצה המקומית בנימינה-גבעת

שדה (לא פורסם, 22.3.2010); רע"א 2466/00 בוטח נ' בוטח (לא פורסם, 19.11.2000)). בענייננו, היו נדב ובלק צדדים להליך המקורי, שהכריע, בין היתר, בשאלת חבותם כלפי שמואליאן, ובנוסף, הסכם הפשרה שהוגש על-ידי המשיב מתייחס אף הוא לשאלה זו תוך שינוי מקביעותיהן של ערכאות קמא. בנסיבות אלה, היה על המבקש לצרפם כמשיבים לכל דבר ועניין. העובדה שלא כך נעשה – במיוחד על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה אומרת דרשני.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. בהעדר בקשה לפסיקת הוצאות מצידו של נדב, אין אני עושה צו להוצאות.