רע"א 7340/01 סיגנל טורס בע"מ נ. שלמה יובל

המשיב הגיש ערעור כנגד המבקשת (להלן: החברה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לאחר שתביעה כספית שהגיש כנגדה בבית-משפט השלום בתל-אביב, נדחתה.

בקדם-ערעור שנערך בתאריך 12.6.01, הציג בית-המשפט המחוזי לצדדים הצעת פשרה מטעמו. המשיב מצא לקבלה, ואילו בא-כח החברה, לאחר שנועץ במרשתו, הודיע כי הוא מבקש לדחותה.

לנוכח הודעתו זו של בא-כח החברה, קבע בית-המשפט המחוזי כי בתאריך 10.7.01 יתקיים דיון המשך, שבו נדרשים להתייצב המנכ"ל של החברה וכן מנהלת אחד הסניפים שלה (להלן: המנהלת), על מנת שבית-המשפט יוכל להציג בפניהם את הצעת הפשרה בשנית, באופן אישי.

לדיון ההמשך התייצבה המנהלת, אך לא התייצב מנכ"ל החברה. משכך, החליט בית-המשפט המחוזי לחייב את החברה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת המשיב, וכן בהוצאות לטובת אוצר מדינה בסך 3,000 ש"ח. על החלטה זו, הגישה החברה את בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענת החברה היא כי אי התייצבות המנכ"ל מקורה באי-הבנה של הוראת בית-המשפט בעת הדיון, ובשגיאה של מזכירות בית-המשפט, אשר בהזמנה לדיון ציינה את הדרישה להתייצבות המנהלת, אך לא ציינה את הדרישה להתייצבות המנכ"ל. כן טוענת החברה, כי המנהלת היא נציגתה המוסמכת של החברה לקבל את ההחלטה בדבר הצעת הפשרה, ומשהתייצבה היא, ניתן היה לקיים את הדיון לגופו של עניין אף ללא נוכחות המנכ"ל. כן הוסיפה, כי הצעת הפשרה החוזרת מצד בית-המשפט הייתה מלכתחילה בלתי ראויה, שכן ההצעה כבר נשקלה על-ידי המנהלת במהלך הדיון הראשון, והיא מצאה שלא לקבלה.

טענת המשיב היא כי על ההחלטה המורה על התייצבות המנכ"ל, שהתקבלה כאמור בדיון הראשון, יכולה הייתה החברה להגיש בקשה לרשות ערעור. משבחרה שלא לעשות כן, על המנכ"ל מוטלת הייתה החובה להתייצב לדיון, ומשלא עמד בחובה זו, חויב הוא בהוצאות כדין. כן טען המשיב, כי לגופו של עניין, לשופט בדיון מקדמי נתונה הסמכות להורות על התייצבות בעלי-הדין, ואף נתונה לו סמכות מפורשת לפסוק הוצאות בגין אי התייצבות כאמור.

דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. החלטתי לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

סמכותו של בית-המשפט לזמן את בעלי-הדין לדיון מקדמי, קבועה בתקנה 445(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שזו לשונה:

שופט בדיון מקדמי רשאי להורות שבעלי הדין ובאי כוחם יתייצבו בעצמם לדיון המקדמי, והוראות תקנה 147 יחולו בשינויים המחוייבים; לא התייצב בעל דין או בא כוחו כאמור, רשאי השופט, בנוסף לכל צו אחר שהוא מוסמך לתתו לפי תקנות אלה, להורות בדבר תשלום הוצאות.

תכליתה של תקנה זו להקנות לבית-המשפט את הסמכות לזמן בעל-דין לדיון, מקום בו נוכחותו האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו על-ידי בא-כוחו כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון. אולם כאשר זימונו של בעל-הדין איננו צפוי להשיג תכלית זו, מן הדין להימנע מהיזקקות לסמכות הקבועה בתקנה. עמד על כך השופט חיים כהן בעניין אחר, בגידרו הורה בית-המשפט על התייצבותו האישית של קטין לדיון מקדמי:

הסמכות הנתונה בידי בית-המשפט להורות על התייצבות אישית של בעל-דין, נתונה לו אך לצורך ולמטרה של ממש; והסמכות הנתונה לו במיוחד על-פי תקנה 147, נתונה לו אך לצורך ולמטרה של קדם-משפט, כפי האמור בתקנה 143. קטין כבן עשר שנים אינו מסוגל לעזור לבית-המשפט אף באחד הענינים המנויים בתקנה 143; והצגתו בתורת "מוצג" אינה בין הענינים שלשמם מותר לו לבית-המשפט להורות על התייצבותו האישית.

[ע"א 274/74 רוזנברג נ' פריימן, פ"ד כח(2), 733]

זאת ועוד: לבא-כוחו של בעל-דין נתונה ככלל הסמכות לפעול בשם מרשו, כל עוד אין הוא חורג מהרשאתו. סמכות זו עומדת לו בכל שלב משלבי ההליך, ובפרט כאשר מתבקש הוא להגיב להצעת פשרה מטעם בית-המשפט. סירובו של בעל-דין להצעת פשרה כאמור, שהודעה עליו נמסרה לבית-המשפט באמצעות בא-כוחו, כמוהו כסירוב אישי של בעל-הדין לו נכח באולם בית-המשפט.

במקרה שלפניי, לנוכח הודעת החברה כי אין היא נענית להצעת הפשרה מטעם בית-המשפט, לא היה בזימונם האישי של בעלי-הדין כדי לתרום תרומה של ממש לניהולו היעיל וההוגן של ההליך. בנסיבות אלה, מן הדין היה להסתפק בהודעתו של בא-כח החברה, כי מרשתו מבקשת לדחות את הצעת בית-המשפט. עם זאת, משניתנה החלטה כאמור, פשיטא כי בעלי-הדין מחוייבים היו לציית לה, או לבקש להשתחרר מחובת ההתייצבות. משלא עשו כן, והביאו לידי ביטול זמנם של המשיב ושל בית-המשפט, בדין חייב אותם בית-המשפט המחוזי בהוצאות.

לנוכח מכלול הנסיבות, החלטתי איפוא להפחית את סכום ההוצאות שהושת על המערער ל1000- ש"ח. סכום זה נפסק לטובת המשיב.

בנסיבות עניין, אין צו להוצאות נשוא הליך זה.