רע"א 7394/07 עו"ד אמיר גאנם נ. רדא פאעור

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא) מיום 3.7.07 בע"א 3106/06, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופטת פיינסוד-כהן) מיום 28.12.05 בת"א 1422/05, שבו חוייב המבקש להשיב את שכר הטרחה שנגבה מן המשיבים, בסך 21,500 ש"ח.

ב.

המבקש, עורך דין, ייצג את המשיבים בהליך תביעה בגין נזקי רכוש (בראשית ההליך – שנת 1995 – ייצגם עורך הדין פרג' המנוח, ולאחר פטירתו הועבר הטיפול לידי המבקש, בשנת 1997). הצדדים כרתו הסכם שכר טרחה ביום 19.10.97 (להלן – ההסכם ), בו צויין (תחת השורה - "מהות העניין תביעה כספית "): "שכר הטרחה המוסכם בסך 20% מכל סכום שייפסק בנוסף לשכ'ט שייפסק, במלים 20% מכל סכום בנוסף לשכ'ט שייפסק " (החלקים המודגשים נכתבו בכתב יד על גבי טופס מודפס – א"ר). ביום 9.8.98 ניתן פסק דין בתביעה לטובת המשיבים – ומוסכם על הצדדים, כי מתוך סכום הזכייה קיזז המבקש לטובתו על חשבון שכר טרחתו סך של 21,500 ש"ח. לקראת הליך ערעור שהגישה הנתבעת שם, נכרת הסכם שכר טרחה נוסף (להלן – ההסכם הנוסף ), ביום 27.8.99, בו נכתב (תחת השורה: "מהות העניין ערעור למחוזי "): "שכר הטרחה המוסכם בסך 5000 ש"ח + מע"מ

במלים חמשת אלפים + מע"מ " (החלקים המודגשים, בשני הציטוטים, הושלמו בכתב יד על גבי טופס מודפס – א"ר). בהליך הערעור נהפך פסק הדין, והמשיבים נדרשו להשיב את הסכום שקיבלו.

ג.

(1) בשנת 2005 פנו המשיבים לבית משפט השלום בעכו, בתביעה לחייב את המבקש בהשבת שכר טרחתו ששולם על ידיהם בהליך בערכאה הדיונית. בית המשפט התייחס למחלוקות עובדתיות, שאינן עוד מענייננו בהליך זה, וביחס אליהן דחה את תביעת המשיבים. באשר למחלוקת שהתעוררה לגבי התנאי בהסכם, שלפיו הותנה את תשלום שכר הטרחה בתוצאות פסק הדין, קיבל בית המשפט את התביעה. בית המשפט קבע, כי לא נקבע בהסכם סכום כספי שישולם בכל מקרה, אלא התנאי הנזכר בלבד, וכן לא נקבעה תניה מסייגת לפיה לא יושב שכר הטרחה אם ייהפך פסק הדין בערעור. עוד נקבע, כי הנסיבות מראות שהמבקש הבטיח – בהסכם הנוסף – שכר טרחה נפרד לייצוג בבית המשפט המחוזי. נקבע איפוא, כי על בסיס פרשנות ההסכם, בהתחשב בלשונו ובנסיבותיו, על המבקש להשיב את שכר הטרחה שנגבה על ידיו, וזאת לאחר שערכאת הערעור הפכה את פסק דינו של בית משפט השלום, וקביעותיה החליפו את קביעותיו – ובכללן גם בעלות השלכה על שכר הטרחה.

(2) המבקש עירער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, בית המשפט אישר את פסק דינו של בית משפט השלום על דרך תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בית המשפט הוסיף, כי יש לראות את פסק הדין שנהפך בערכאת הערעור כאילו מלכתחילה דחה את התביעה, וכי תוצאת פסק הדין מסתברת – משנתלה, בגדרי ההסכם, שכר הטרחה בתוצאות המשפט. מכאן הבקשה הנוכחית.

ד.

בבקשה נטען כי טעה בית משפט השלום בהגדירו את השאלה שבמחלוקת כפי שהגדיר – ולאמיתם של דברים, השאלה היא אם קמה חובת השבתו של תשלום שכר הטרחה לנוכח ההסכם. עיקר הבקשה נסב על פרשנות ההסכם מיום 19.10.97. לטענת המבקש, התייחס ההסכם אך ורק לייצוג המשיבים בערכאה הראשונה, ועל כן גם קבע את שכר הטרחה כתלוי בתוצאות המשפט שם. כן נטען, כי פרשנות זו מעוגנת בלשונו המפורשת של ההסכם, והיא המתיישבת עם ההיגיון, שכן אילולא כן יוצא, שעורך הדין נוטל על שכמו את כל הסיכונים של ניהול התיק בכל הערכאות. תימוכין לפרשנות זו מוצא המבקש בעריכת הסכם נפרד לייצוג המשיבים בבית המשפט המחוזי, וכן בכוונתם הראשונית של המשיבים כי המבקש ייצגם גם בגלגול שלישי בפני בית משפט זה – לפי הסכם שנערך ובוטל ולאחר שהמשיבים חזרו בהם מכוונה זו. נוסף על כך נטען, כי המדובר בסוגיה עקרונית וכללית הנוגעת לעיצוב מערכת היחסים בין עורכי דין ללקוחותיהם, ביחס לייצוג ולשכר-טרחה בערכאות ערעור לאחר שנחתם הסכם לייצוג בערכאה ראשונה.

ה.

(1) לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. אכן המבקש העטה על הבקשה מלבוש עקרוני. כאמור, אך בפועל המדובר בפרשנות ספציפית של מקרה פרטני בהסכם שכר טרחה, כפי שגם יפורט להלן; ועל כן אין המדובר בשאלה החורגת מיחסי הצדדים, אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי. כדברי המלומד ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד ס' 185 בעמ' 179: "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערער בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי..." (זאת להבדיל מטופס המקובל בציבור, ששאלת פרשנותו מעסיקה תדיר את בתי המשפט). בנסיבות אלה, אפילו אמרנו – ואיננו אומרים – כי נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לא היה זה מקרה בו תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. לא כל שכן, משבסופו של יום נראה כי לא נפלה טעות.

(2) לעיצומם של דברים, בית משפט השלום בהליכים הנוכחיים בחן את ההסכם בו מדובר – ואנו נידרש לעניין זה להסכם הראשון, מיום 19.10.97, שעליו משליך המבקש את יהבו. נאמר בו כנזכר מעלה, כי שכר הטרחה המוסכם הוא "20% מכל סכום שייפסק בנוסף לשכ"ט שייפסק", ואופן התשלום הוא "עם קבלת הכסף לפי פס"ד". רוצה לומר, שכר הטרחה מותנה כל כולו בתוצאות, ואילו היתה התביעה המקורית נדחית, לא היה המבקש זכאי לשכר טרחה, כפי שציין בית משפט השלום. ברי גם, כי אילולא שולם סכום פסק הדין המקורי בטרם הערעור, ובבוא יום ערעור היה פסק הדין נהפך כפי שאירע בפועל – והרי נאמר כי שכר הטרחה ישולם עם קבלת הכסף – לא היה משולם שכר טרחה כל עיקר. בית משפט השלום חיזק את מסקנתו הנובעת מכך באשר לאומד דעת הצדדים, אשר נלמד מלשון החוזה, ובהיעדר תשובה מתוכו נלמד הוא מן הנסיבות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973) – גם מן העובדה שנקבע שכר טרחה מיוחד (בהסכם מ-27.8.99) לערעור המקורי בבית המשפט המחוזי. אין בהסכם מ-19.10.97 הוראות אחרות, שהיו משנות את התמונה – ובית המשפט המחוזי בהליכים הנוכחיים, כמותו כבית משפט השלום, ראה את התמונה הכוללת של ההליכים המקוריים ככרוכה ב"שורה התחתונה", קרי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באותם הליכים, שבו בוטל החיוב שהוטל על חברת הביטוח על ידי בית משפט השלום. אם כן מצויים אנו במצב היסודי של "יחסי שכר הטרחה" בין הצדדים, המותנים בפסיקת שכר טרחה, ומשבטלה פסיקה זו – קמה חובת ההשבה. זהו לוז הפרשה.

(3) הטענות המועלות בבקשה הן לאמיתן אלה שהועלו בערעור בהליכים הנוכחיים בבית המשפט המחוזי. קשה להלום על פי ההסכם מ-19.10.97 את טענת המבקש, כי משנפסק לזכותו סכום בערכאה הראשונה, נתגבשה זכותו לשכר טרחה בגין עבודתו בערכאה הראשונה, יהיו התוצאות בהמשך כאשר יהיו. אכן, המבקש מעלה את שאלת הסיכונים בהליכי הערעור, כגון אילולא נשכרו שירותיו שלו, מה היתה התוצאה לעניין שכר הטרחה. הטענה בה נאחז המבקש, כי עצם הסיכום על שכר טרחה נפרד בערכאת ערעור בהליכים המקוריים מוכיח כי הצדדים סברו ששכר הטרחה מן הערכאה הראשונה מגיע למבקש בכל מקרה, אין להלמה; ההסכם לשכר טרחה בעניין הערעור מ-27.8.99 אינו מאיין את ההסכם הראשון מ-19.10.97. עלינו לחזור אליו: כל כולו אחוזים ללא כל תוספת. זו היתה בחירת הצדדים, והמבקש נטל סיכון, ועם כל אי הנחת מכך שעבודתו ירדה לטמיון, כך הכריע מראש. משנפל הפור כפי שנפל, אבד שכר הטרחה בעניין רע, כדברי המקרא. בשעתו נזדמן לי לומר, כי ראוי שעורך דין יערוך הסכם כתוב בעניין שכר טרחה עם לקוחו (רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש (לא פורסם)). בנידון דידן מסתבר כי הסכם אין בו די, אלא צריך שיהא ברור וחד משמעי ככל הניתן.

(4) אם יש לקח מפרשה זו, הריהו שעורך דין המעצב הסכם שכר טרחה עם לקוחו צריך לחזות אחרית מראשית, להחליט אם כדאי לו ייצוג המותנה כולו בתוצאות, או שמא עליו לדרוש גם שכר טרחה מסוים המנותק מן התוצאות, להסביר בהגינות את משאלתו ללקוח ולהגיע – או לא להגיע – להסכם. ואם החליט, כבמקרה דנא, ליטול סיכון, נושא הוא בתוצאות.

(5) נוכח כל האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.