רע"א 7425/12 שלמה נרקיס נ. יעל קאופמן

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק ), בע"א 4360-12-10 שניתן ביום 6.9.12.

1.

המבקש, מלווה בריבית בעיסוקו, הגיש לבית משפט השלום בתל אביב – יפו תביעה להשבת חוב נגד המשיבים, שהם בני זוג שנפרדו. התביעה התייחסה לשתי הלוואות: האחת על סך של 250,000 דולר, והשנייה על סך של 150,000 דולר. בית משפט השלום בחן את הראיות שבתיק וקיבל בסופו של יום את תביעת המבקש באופן חלקי, תוך שהוא מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, להשיב למבקש את סכום ההלוואה הראשונה. המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) והמבקש הגישו ערעור וערעור שכנגד, בהתאמה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורו של המבקש, בקבעו כי קביעותיו של בית משפט השלום באשר לחבותה של המשיבה אינן מבוססות, וכי עצם הפקדת סכום ההלוואה בחשבונם המשותף של המשיבים אינה מקימה חבות כאמור. על-פי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ההלוואה הראשונה ניתנה על-ידי המבקש למשיב 2 באופן אישי ואין לחייב את המשיבה בהשבתה. עוד נקבע כי עצם העובדה שבהליך דנא עשו המבקש והמשיב 2 יד אחת נגד המשיבה מלמדת על אי מהימנות גרסתם, וכי העדים שהעידו לפני בית משפט השלום ותמכו בגרסת המבקש הינם "עושי דברו" של המבקש ואינם מהימנים אף הם.

מכאן הבקשה שלפניי.

2.

בפתח הבקשה מטעים המבקש כי בתקופה שקדמה למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי כרתו הצדדים הסכם פשרה שרשם לשכת ההוצאה לפועל נתן לו תוקף של החלטה. לטענת המבקש, הסכם פשרה זה מייתר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן גלום בהסכם, כך נטען, ויתור מפורש של הצדדים על טענותיהם הנוגעות למחלוקת. מבלי להתייחס לגופם של דברים, אומר כי דינה של טענה זו של המבקש להתברר בהליך אזרחי מתאים ולא במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי".

3.

לגופה של בקשת רשות הערעור, מעלה המבקש טענות רבות נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ובפרט טוען כי הוכח לפני בית משפט השלום שהמשיבה עשתה שימוש בחשבון המשותף אליו הופקדה ההלוואה הראשונה, נהנתה ממנה בדרכים שונות ואף התעשרה ממנה, לפי הנטען, שלא כדין. עוד עמד המבקש על אי מהימנותה של המשיבה כפי שעולה, לטענתו, מקביעותיו של בית משפט השלום. לטענת המבקש, התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום הייתה שגויה והיא מצדיקה, כך לטענתו, מתן רשות ערעור לבית משפט זה. עוד מעלה המבקש טענות עובדתיות בנוגע להלוואה השנייה, אשר תביעתו בגינה נדחתה בבית משפט השלום ואשר ערעורו שכנגד המתייחס אליה נדחה בבית המשפט המחוזי. יצוין כי המשיב 2 תומך, בתגובה שהגיש, בבקשת רשות הערעור שלפניי ומעלה לעניין זה טענות עובדתיות המפרטות את חלקה של המשיבה בנטילת שתי ההלוואות.

4.

המשיבה בתגובתה מתנגדת למתן רשות הערעור ומאששת את המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום אלא הסיק מאותם ממצאים מסקנות שונות. באשר לטענות המבקש המתייחסות להלוואה השנייה, מעלה המשיבה טענות הנוגעות לצורך להגיש ערעור עצמאי במקרה כגון דא, להבדיל מערעור שכנגד אותו הגיש המבקש, וכן שוללת היא את טענותיו של המבקש לגופן.

5.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. המקרה דנן, והמבקש אף לא טען אחרת, תחום בעובדותיו הספציפיות, וההכרעה בו אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, כדרישת הפסיקה למתן רשות ערעור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהקשר זה, יש לדחות את טענת המבקש, לפיה יש מקום להיעתר לבקשה מאחר שבית המשפט המחוזי התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. הלכה פסוקה היא כי אפילו אם ערכאת הערעור הראשונה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (31.10.05)). לבסוף, אטעים כי גם אם נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואיני קובעת מסמרות בדבר, אין אף בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ((רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

(18.6.2006); רע"א 4123/11 ששון נ' תמר (1.6.2011))).

הבקשה, איפוא, נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 6,000 ₪.