רע"א 7516-22 רע"א 7516-22

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 1.8.2022, בע"א 21215-07-22 (הרשם י' שקד), שבגדרו נמחק ערעור המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 27.3.2022, בת"א 59802-01-21 (השופטת ה' אסיף).

2.ביום 31.1.2021, הגישה המשיבה – עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר) – לבית משפט השלום בהרצליה, תביעה נגד המבקשים. בכתב התביעה נטען, כי המבקשים פלשו לדירה לא להם (להלן: הדירה), ומשכך, יש להורות על פינויים מן הדירה, וכן על חיובם בתשלום דמי שימוש ראויים, עבור חודשי המגורים שמהם נהנו עד כה. התביעה – התקבלה. נקבע, כי המבקשים 4-3, שמתגוררים זה מכבר בדירת דיור ציבורי, אינם זכאים לקבל דירת דיור ציבורי נוספת; וכי המבקשים 2-1 – הם אשר התגוררו בדירה בפועל – אינם זכאי דיור ציבורי, בפרט מאחר שהמבקש 1 אינו בא בגדר "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, התשנ"ח-1998. עוד נקבע, כי המבקשים הפרו את החוזה שנחתם בינם לבין עמידר הפרה יסודית, בכך שלא שילמו את דמי השכירות המוסכמים במועדם, וכי "גם מטעם זה לבדו רשאית [עמידר] לפנות את [המבקשים] מ[הדירה]". על בסיס קביעות אלה, הורה בית משפט השלום על פינוי המבקשים מהדירה, ועל חיובם, יחד ולחוד, בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 6,000 ₪, עבור כל אחד מחודשי המגורים, החל ממועד תפיסת החזקה בדירה.

3.ביום 6.6.2022, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק הדין. ביום 8.6.2022, הורה המזכיר המשפטי (עו"ד א' קירשנר) – בהתאם לסמכותו שלפי תקנה 33 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) – על אי-קבלת הודעת הערעור לרישום, מאחר שמצא כי "המסמך אינו עומד ב[תקנות]". כעבור למעלה מחודש-ימים, ביום 11.7.2022, שבו המבקשים והגישו ערעור מתוקן. בשלב זה, התקבל כתב הערעור למרשם, והתיק הועבר לדיון. ביום המחרת, הגישה עמידר "בקשה למחיקת הערעור מהמרשם והבעת מחאה", שבגדרה נטען כי מועד הגשת כתב הערעור המתוקן חלף עבר, ומשכך – לא היה מקום לקבלת הערעור למרשם. נטען אפוא, כי עתה יש לתקן את המעוות, ולמחוק את הערעור.

4.בקשת עמידר – התקבלה. כבסיס לדברים, הובאה הוראת תקנה 33(ב) לתקנות, כנוסחה אז, במסגרת הוראת השעה שהיתה בתוקף: "הוגש [...] ערעור ולא קובל על ידי המזכיר המשפטי, יהיה ניתן לתקן את הפגם בתוך שבעה ימים מהמועד שלא קובל או עד היום האחרון להגשתו, לפי המאוחר" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). בהתאם לאמור בתקנה, נקבע, כי בהינתן שאי-הקבלה ארעה ביום 8.6.2022 – הוא המועד הקובע – הרי שלא ניתן היה להגיש את הערעור ביום 11.7.2022. עוד הובהר, כי על-מנת להגיש את הערעור במועד זה, היה על המבקשים להגיש בקשה להארכת מועד, אולם בקשה כאמור – לא הוגשה; מה גם, שממילא, אף אם ניתן היה לראות את תשובת המבקשים לבקשת המחיקה כבקשה להארכת מועד, הרי שהתנאים הנדרשים לשם כך, אינם מתמלאים. זאת, בין היתר, בשים לב למשך האיחור הארוך; ובהתחשב בכך שטענות המבקשים לגבי סיבת האיחור – אי קבלת הודעת הדחיה, ורשלנות מצד בא-כוחם – לא הוכחו כדבעי.

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר שבחנתי את הבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובת עמידר. המבקשים אינם טוענים כי עניינם מעורר שאלה משפטית כללית, אלא תולים יהבם בטענה שלפיה נגרם להם עיוות דין. טענה זו – אין בידי לקבל. אכן, מטבעם של דברים, למחיקת ערעור השלכות דרמטיות על יכולתו של בעל דין להעלות טענותיו, ולקבל את יומו בבית המשפט. ואולם, אין להסיק מכך כי מחיקת הערעור גורמת, בהכרח, לעיוות דין. פשיטא, כי על המבקש להביא את עניינו לפני בית המשפט, לעשות זאת בהתאם לסדרי הדין הקבועים בתקנות. בתוך כך, קובעות התקנות מגבלות של זמן ואופן לגבי הדרך שבה רשאי בעל דין להעלות טענותיו, ובכלל זאת, הוראות לגבי מועדי הגשתם של כתבי טענות. הגבלת בעל דין מלהעלות טענותיו באופן שאינו הולם את הכללים המעוגנים בתקנות, איננה עיוות דין, אלא בדיוק להפך – מדובר בשורת הדין (לעניין זה ראו, בפרט: תקנה 147(ב)(1) לתקנות).

6.אשר על כן, משמקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה המועד לתיקון כתב הערעור חלף-עבר, בהתאם להוראותיה המפורשות של תקנה 33 לתקנות; ומשלא מצאתי טעם טוב לחרוג מהכלל שבתקנה זו, או להתערב בקביעותיו הנלוות של בית המשפט המחוזי, לא בשל טענת המבקשים כי הוגשה בקשה להארכת מועד, כחלק מנספחי הערעור, ולא בשל ההפרדה שהם סבורים כי יש לבצע, בין ידיעה ואחריות בא-כוחם לגבי דחיית הערעור מן המרשם, לבין ידיעתם ואחריותם-הם – הרי שאין הצדקה ליתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; ממילא, נדחית גם בקשת עיכוב הביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.