פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7543/08 - א'
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
ישראל דנציגר
נ ג ד
המשיבה:
מעלה עמוס אגודה שיתופית קהילתית
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.6.08 בה.פ. 5337/06 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא,
השופט י' עדיאל.
בשם המבקש:
עו"ד ב' בן-יוסף
החלטה
1.
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.6.08 בה.פ. 5337/06 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט י' עדיאל, אשר אישר את פסק הבוררות של הבורר הרב משה חיים געלדצהאלר "בבית דין צדק לדיני ממונות" בשכונת הר נוף בירושלים מיום כ"ז באדר תשס"ו (27.3.06) ומיום י"א בניסן תשס"ו (להלן בהתאמה – בית דין צדק , פסק הבוררות הראשון
ופסק הבוררות השני ).
העובדות
2.
המשיבה היא אגודה שיתופית קהילתית המאגדת ישוב קהילתי חרדי באזור מזרח גוש עציון ואשר רשומה כאגודה שיתופית אצל רשם האגודות השיתופיות. המבקש הינו חבר במשיבה.
3.
מן הבקשה שלפניי עולה כי בשנת 2000 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, לפיו השכירה המשיבה למבקש שני תאים במבנה תעשייתי באיזור התעשייה של הישוב מעלה עמוס (להלן – התאים ). משהתגלעו בין הצדדים מחלוקות בקשר להסכם השכירות, הם חתמו על שטר בוררות בו הסכימו להעביר כל מחלוקת או סכסוך להכרעתו של בית דין צדק. ההסכם האמור לא צורף לבקשה.
בנוסף, מן הבקשה עולה כי המבקש נדרש לסלק את ידיו מן התאים, והמשיבה אף הגישה תביעה לרשם האגודות השיתופיות, מכוח תקנה 4 לתקנת האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב – 1972. המבקש התנגד לבירור הסכסוך בפני רשם האגודות השיתופיות, והמשיבה נעתרה לבירורו בפני בית דין צדק.
4.
לאחר שהתקיים הליך בוררות בפני בית דין צדק, ניתן פסק הבוררות הראשון, אשר קבע כדלקמן:
"1.
לאחר הקיזוז נשאר חוב של בערך 20,000 ₪... שועד הישוב מעלה עמוס צריך לשלם עבור חוב ארנונה של מר ישראל דנציגר. חישוב סופי ומדויק בית הדין ייתן בעתיד.
2.
על מר דנציגר לפנות את כל חפציו מן התאים באזור התעשייה מיד.
3.
כיון שהועלתה טענה שלפי החוק ומנהג המדינה קרקע שהחזיק בה אדם לעשר שנים אי אפשר להוציאה ממנו – בינתיים לא הכריע ביה"ד לגבי בעלותו של המחסן שליד התאים.
4.
בינתיים יכול מר דנציגר לפנות חפציו לתוך המחסן שליד התאים או להציב קונטיינר בשטח הבור שליד אזור התעשייה ולפנות לשם את חפציו.
5.
אסור למר דנציגר להסתובב באזור התעשייה ואם יש לו צורך להיות שם כדי לפנות את חפציו עליו לתאם מראש עם הבי"ד.
6.
מר דנציגר פטור מלשלם מסי יישוב מכאן ולהבא.
7.
אזור לועד הישוב מעלה עמוס לערב את הרשויות ואת המועצה בסכסוך בכל צורה שהיא – הן לגבי התאים, מחסן, ביתו וחצרו של מר דנציגר – ואם יש טענות ותביעות, עליהם להביא אתם לפני הבי"ד."
כשבועיים ימים לאחר שניתן פסק הבוררות הראשון, ניתן פסק הבוררות השני אשר קבע כדלקמן:
"לאור פסק בית הדין... שעל מר ישראל דנציגר לפנות את כל חפציו מן התאים באיזור התעשייה והיות וכבר עבר זמן רב מאז, ניתנת בזה ארכה אחרונה לפינוי שני התאים עד לתאיך ד' אייר תשס"ו.
כל מה שישאר בתאים לאחר התאריך הנ"ל יהיה ברשותו של ועד הישוב מעלה עמוס להוציא אותם להיכן שירצו ולצורך כך יוכלו להיעזר בסיוע משטרתי.
מר דנציגר יהיה רשאי להעביר חפציו לחצר ביתו בישוב. אחזקת החפצים בחצר לא תהווה שום ראייה על בעלותו של מר דנציגר על שטחים השנויים במחלוקת.
מובן מאליו שאין רשות בזה למר דנציגר לעשות בית מלאכה במקום שנועד למגורים.
כמו כן עד לתאריך הנ"ל, מחוייב מר דנציגר לפרק את תוספת המחסן שבנה בזמן האחרון ולפנות את מה שנמצא שם."
ההליכים בבית המשפט קמא
5.
לאחר קבלת פסקי הבוררות, הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לביטולם הואיל ולטענתו, הבורר [ בית דין צדק – י.ד. ] לא הכריע בכל הנושאים שנמסרו להכרעתו; כי הבורר אינו רשאי להכריע בשאלות הנוגעות לזכויות קניין במקרקעין; כי הבורר לא היה מוסמך לאסור עליו להסתובב באיזור התעשייה שהוא מקום ציבורי; כי הבורר לא היה מוסמך להתיר למשיבה להוציא את חפציו מן המושכר; כי פסיקתו של הבורר בניגוד לחוקים מסוימים מנוגדת לתקנת הציבור ומהווה עילה לביטול פסקי הבוררות מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ); כי פסק הבוררות ניתן בניגוד לכללי הצדק הטבעי וכי יש לבטל את פסק הבוררות גם מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, הואיל ופסק הבוררות מבוסס על הסכם בוררות שהוא "למראית עין בלבד". עוד טען המבקש כי מדובר בפסק ביניים וכן העלה טענות הנוגעות להתנהגותה של המשיבה.
6.
בית המשפט קמא קבע כי רובן המכריע של טענות המבקש נטענו באופן "סתמי" בלא כל פירוט או הוכחה, לרבות טענותיו באשר לחריגת הבורר מסמכותו; באשר לפסיקה בניגוד לחוקים; באשר לפסיקת הבורר הנוגעת לזכויות קניין ובאשר להיותו של הסכם הבוררות למראית עין בלבד. כן קבע בית המשפט קמא כי המבקש לא ציין מדוע מנוגדים פסקי הבוררות לתקנת הציבור. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי סעיף 7 לפסק הבוררות הראשון, האוסר על ועד הישוב במעלה עמוס לפנות לרשויות ולמועצה בקשר לסכסוך, הינו מנוגד לתקנת הציבור הואיל ומדובר בגופים בעלי סמכויות סטטוטוריות ובית הדין אינו מוסמך להעניק לעצמו בלעדיות בבירור הסכסוך בין הצדדים. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי גם האיסור שנקבע בסעיף 5 לפסק הבוררות הראשון, לפיו נאסר על המבקש להסתובב באיזור התעשייה של המשיבה, מנוגד לתקנת הציבור.
בית המשפט קמא דחה את טענתו של המבקש לפיה פסק הבוררות הראשון הינו פסק ביניים, למעט סעיף 1 לפסק הבוררות הראשון, הקובע את חוב הארנונה, כאשר עיקרו של פסק הבוררות הראשון עוסק בפינוי חפציו של המבקש מן התאים ומהווה הכרעה סופית.
7.
לפיכך, קיבל בית המשפט קמא את בקשת הביטול באופן חלקי, במובן זה שביטל את סעיפים 5 ו-7 לפסק הבוררות הראשון והורה על החזרת המחלוקת לבירור בפני בית דין צדק בנוגע לסכום המדויק של החוב הנזכר בסעיף 1 לפסק הבוררות הראשון. יתר חלקיו של פסק הבוררות הראשון ופסק הבוררות השני אושרו.
נימוקי הבקשה
8.
במסגרת בקשת רשות הערעור, חוזר המבקש במידה רבה על הטענות שאותן העלה בפני בית המשפט קמא. לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא כשאישר את פסק הבוררות השני שתוכנו סותר בעליל את תוכנו של פסק הבוררות הראשון, ואשר ניתן מבלי שבית דין צדק יקיים דיון בעניין ו/או ינמק את השינוי בהחלטתו ו/או יסביר מאין מקור הסמכות לשנות את פסק הבוררות הראשון. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשאישר את פסק הבוררות הראשון למרות שקבע כי חלק נכבד מתוכנו מנוגד לתקנת הציבור, כאשר לא היה מקום להפריד בין הסעיפים השונים של פסק הבוררות הראשון והיה צורך לראות בו מכלול הנוגד את תקנת הציבור. מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט קמא כשאישר את פסק הבוררות השני אשר הכריע בזכויות
במקרקעין בניגוד לדין המהותי, תוך חריגה מסמכות הבורר ומבלי לקיים דיון בעניין. טענה נוספת בפי המבקש היא, כי שגה בית המשפט קמא כשלא קיבל את טענות המבקש באשר לסיכול אפשרות הביצוע של פסק הבוררות הראשון על ידי המשיבה באמצעות ניתוק ביתו ממערכת החשמל, מחיקת שם משפחתו מרשימת מורשי הכניסה לישוב ועוד, פעולות מהן עולה כי לא היה בכוונתה של המשיבה לכבד את פסקי הבוררות וכי נפגעו "עיקרי הצדק הטבעי".
9.
לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, החריגות מסמכות הבורר ו"הזלזול" בזכות הטיעון, מצדיקות את ביטול פסקי הבוררות מכוח העילות הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות.
10.
בד בבד עם הגשתה של בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב הביצוע של הליכי פינוי התאים באמצעות ההוצאה לפועל, בהם נקטה המבקשת לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. יצויין כי על פי ההודעה שנשלחה למבקש מלשכת ההוצאה לפועל בירושלים מיום 20.8.08, נקבע מועד הפינוי ליום 18.9.08.
דיון והכרעה
11.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, לרבות פסק דינו של בית המשפט קמא ושני פסקי הבוררות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה.
12.
כידוע, רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים
המעוררים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003), רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08), רע"א 8095/07
קרימברג נ' חן
(לא פורסם, 28.1.08); רע"א 9119/07
א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל
(לא פורסם, 11.2.08)] . יתר על כן, רשות ערעור על פסק דין שעניינו בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות אינה ניתנת, אלא רק במקרים חריגים ויוצאי דופן [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00)].
13.
לא שוכנעתי כי בקשת רשות הערעור שבפניי מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, וסבורני כי עניינו של המבקש אינו נופל בגדר אותם מקרים יוצאי דופן אשר מצדיקים מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לביטול פסק בוררות.
למעלה מן הצורך, סבורני כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופו של עניין.
14.
ראשית, באשר לביטולם של סעיפים 5 ו-7 בפסק הבוררות הראשון, סבורני כי צדק בית המשפט קמא משהחליט כפי שהחליט. כאשר ניתן להפריד בין חלקיו של פסק הבוררות ולבטל רק חלק מהם, באמצעות "כלל העיפרון הכחול", הרי שרצוי לעשות כן [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (כרך ב', 2005), 1191 והאסמכתאות המופיעות שם].
בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי שני הסעיפים שבוטלו אינם משפיעים על קביעתו של בית דין צדק לפיה על המבקש לפנות את התאים ואין מניעה כי יתר פסק הבוררות הראשון יישאר על כנו.
15.
שנית, באשר ליתר טענותיו של המבקש בדבר עילות הביטול השונות, הרי שטענות אלה נטענו בעלמא והמבקש לא תמך אותן באסמכתאות כלשהן. לפיכך, לא שוכנעתי כי מתקיימת איזו מבין עילות הביטול האמורות וכי הדבר מצדיק את ביטולו של פסק הבוררות.
16.
אשר על כן הבקשה נדחית, ועמה נדחית ממילא הבקשה לעיכוב הביצוע. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באלול התשס"ח (2.9.08).
ש ו פ ט