רע"א 7553/21תעשיות חרט הגליל בע"מ נ. ניסים גיגי

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט

ע' טאהא ) מיום 11.10.2021 בת"א 44745-05-21 ובת"א 35071-06-21, בו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן על ידי השופטת בדימ' נ' מוניץ (להלן: הבוררת ) בהליך שהתנהל בין הצדדים, והתקבלה בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות.

1.

מבקש 1 (להלן: המבקש ) והמשיב הם אחים המחזיקים בחלקים שווים במלוא מניותיה של חברת ד.נ. נכסי חצור הגלילית בע"מ (להלן: החברה ), שהיא חברת "גוש-חלקה" שבבעלותה שני מגרשים בחצור הגלילית (להלן: המגרשים ). המגרשים הושכרו למבקשת 2 (להלן: המבקשת ), חברה המצויה כיום בבעלותו המלאה של המבקש, בהתאם להסכמי שכירות שנחתמו בשלהי שנת 1999. על פי אותם הסכמים, המשיב השכיר למבקש את חלקו במגרשים (מכוח אחזקותיו בחברה) עבור המבקשת, וזאת בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,500 דולר ארה"ב. הצדדים פעלו בהתאם להסכמי השכירות משך כשני עשורים, עד לחודש מרץ 2019 בו הפסיקו המבקשים לשלם את דמי השכירות למשיב. משפניות המשיב למבקשים בעניין לא צלחו, הוא הגיש תביעה לפינויים לבית משפט השלום בעפולה (ת"א 33498-06-19). כמו כן, ובעקבות הסכסוך שהתגלע בין השניים, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לפירוק החברה (פר"ק 55323-01-20). שני ההליכים הועברו להכרעת הבוררת, נוכח תניית בוררות שנכללה באחד מהסכמי השכירות שבין הצדדים.

2.

ביום 2.5.2021 ניתן פסק הבוררות. הבוררת קבעה תחילה כי הדרך המתאימה ביותר לביצוע היפרדות בין המבקש למשיב בכל הנוגע לאחזקותיהם בחברה, היא באופן שבו המשיב, לו אין זיקה ממשית והדוקה למגרשים, ישלח למבקש הצעה לרכישת כלל אחזקותיו בחברה במחיר שיראה בו כמחיר הוגן; והמבקש יודיע האם הוא מוכן למכור את חלקו תמורת הסכום שנקב המשיב, או שמא הוא בוחר לרכוש את חלקו של המשיב תמורת אותו סכום. באשר לדמי השכירות נקבע כי משעה שהמשיב העמיד את המגרשים לרשות המבקשים במשך שנים רבות בהתאם להסכמי השכירות, ומשעה שהמבקשים שילמו את דמי השכירות במשך אותן שנים, על האחרונים למלא אחר התחייבויותיהם ולהמשיך לשלם את דמי השכירות בסך של 1,500 דולר. בהקשר זה קבעה הבוררת כי הגם שחוות דעת השמאי שמונה מטעמה בהליך (להלן: השמאי ) כללה התייחסות לדמי השכירות הראויים, היא סבורה כי יש להעדיף את הסכום שנקבע על ידי הצדדים בפועל בהסכמי השכירות ואשר על פיו נהגו שנים רבות. לבסוף קבעה הבוררת כי על המבקשים להוסיף לדמי השכירות גם תשלום בעבור שימוש שעשו בגג המבנה באמצעות הקמת מערכות סולאריות עליו. תשלום זה הועמד על מחצית מדמי השימוש השנתיים הראויים לגג המבנה שנקבעו על ידי השמאי בסך של 8,800 ש"ח, היינו 4,400 ש"ח לשנה. ולבסוף חייבה הבוררת את המבקשים בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ש"ח.

3.

המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק הבוררות, והמבקשים מצדם הגישו בקשה לביטולו בהתבסס על מספר עילות ביטול הקבועות בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ). ראשית, לטענת המבקשים הבוררת חרגה מסמכותה בכך שהורתה על פירוק החברה באמצעות מנגנון שלא הוסכם בין הצדדים. הצדדים הסמיכו אותה להורות על פירוק החברה על סמך שוויה בהתאם להערכת השמאי, אולם היא פנתה למנגנון אחר מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בעניין. משכך, קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק שעניינה בחריגת הבורר מסמכותו, וכן העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק שעניינה בכך שלא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו. בתוך כך נטען כי מנגנון ההיפרדות שקבעה הבוררת אף הביא לעיוות דין, שכן באמצעותו המשיב יכול להתעשר על חשבון המבקשים. שנית, על הבוררת היה לקבוע את "המחיר ההוגן" לרכישת החברה על יסוד חוות דעת השמאי, ולא היה מקום להשאיר זאת בידי המשיב. משלא עשתה כן, קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק, שעניינה בכך שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו וכן זו הקבועה בסעיף 24(4) לחוק. לבסוף, חיוב המבקשים בהוצאות לטובת המשיב היה בלתי מידתי ונעשה ללא נימוק, באופן המקים הן את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק, והן את העילה הקבועה בסעיף 24(6) לחוק שעניינה באי-הנמקת הבורר.

4.

ביום 11.10.2021, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות וקיבל את בקשת המשיב לאישורו. נקבע כי טענות המבקשים הן טענות ערעוריות שתכליתן להשיג על שיקול דעתה של הבוררת ואינן מהוות עילה לביטול הפסק. כן נקבע כי אין בסיס לטענה כי הבוררת הייתה מוגבלת לבחור באחת השיטות שטען לה צד זה או אחר, ושיקול הדעת שלה בעניין המתווה הנכון להיפרדות הוא רחב. גם הטענה כי הבוררת התעלמה מחוות דעת השמאי היא חסרת בסיס, ואף אם היא נכונה אין בה כדי להוות עילה לביטול הפסק ולכל היותר מדובר בטעות בשיקול דעת. גם יתר טענות המבקשים כגון הטענות לעניין פסיקת ההוצאות אינן מקימות עילה לביטול הפסק. נקבע עוד כי עיוות דין אינו מהווה עילה לביטול פסק בוררות, ומכל מקום לא נגרם למבקשים עיוות דין. המתווה שנבחר העניק למבקשים את הכוח לרכוש את חלקו של המשיב ולא להיפך, כך שבמובן זה באה הבוררת לקראת המבקשים.

5.

מכאן הבקשה שלפנַי. בתמצית, לטענת המבקשים, שגה בית המשפט עת קבע כי הבוררת לא התעלמה מחוות דעת השמאי בכל הנוגע למנגנון ההיפרדות, שכן לא יכולה להיות מחלוקת על כך. כן שגה בית המשפט בכך שקבע כי אם הבוררת התעלמה מחוות הדעת הרי שמדובר לכל היותר בטעות בשיקול דעת. מדובר בטעות היורדת לשורשו של ההליך תוך חריגה מסמכות ותוך פגיעה בזכות הטיעון. מכל מקום, עצם התעלמות הבוררת מראיה שהונחה לפניה מהווה עילה לביטול הפסק. כן שגה בית המשפט בכך שכלל לא התייחס לטענות המבקשים לעניין "המחיר ההוגן" ושלא ניתנו הוראות משלימות בהקשר זה. לגישת המבקשים, בקשתם מעלה שאלות ציבוריות החורגות מעניינם של הצדדים, שעניינן בהתעלמות בורר מחוות דעת שמאי שמונה על ידו ובהיעדר הגנה של הבורר על זכויותיו של בעל דין "חלש" בהליך. כמו כן, פסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי גורם עיוות דין, שכן הוא מאפשר למשיב לנהוג בסחטנות ומפקיד את גורלן של למעלה ממאה משפחות עובדי המפעל שהקימו המבקשים במגרשים, בידיו של המשיב. נוסף על כך הועלו טענות לעניין גופן של קביעות הבוררת.

6.

בצד הבקשה הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כן הגישו המבקשים בקשה להוספת ראיה, היא הצעת המשיב לרכישת זכויות המבקש בחברה בהתאם להוראות הבוררות, אשר הועמדה על סך של 6,500,000 ש"ח. המבקשים טענו בתמצית כי הצעה זו, העומדת על כ-150% משוויים האובייקטיבי והריאלי של המגרשים כפי שנקבע על ידי השמאי, מוכיחה את טענותיהם כי המשיב ינצל את אי-הפיקוח על הליך ההיפרדות על מנת להתעשר שלא כדין.

7.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 6437/21 זהבי, בלאו ושות', עורכי דין נ' אלפרד , פסקה 10 (7.11.2021); רע"א 6922/21 פרימנגר נ' גרוס , פסקה 4 (26.10.2021)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה הנסובה על החלטות שעניינן אישור או ביטול פסק בוררות (ראו: רע"א 5308/21 מזרחי נ' דובר , פסקה 6 (7.10.2021); רע"א 6423/21 מצרי נ' אדלר , פסקה 5 (6.10.2021)).

8.

חרף ניסיון המבקשים לעטות על בקשתם כסות עקרונית, עיון בטענותיהם מעלה כי הבקשה נטועה כולה בנסיבותיו הפרטניות של הסכסוך ואינה מעוררות שאלה עקרונית כלשהי. אף לא השתכנעתי כי נגרם למבקשים עיוות דין כלשהו. בהקשר זה, אין לקבל את טענת המבקשים כי פסק הבוררות מביא לעיוות דין בכך שהוא מפקיד את גורלם של עובדי המפעל בידי המשיב. זאת, שכן במסגרת סיכומי התשובה שהגיש המשיב לפני הבוררת הובהר כי אף אם יחליטו המבקשים למכור לו את חלקם, לא יהיה בכך כדי לפגוע בפעילות המפעל וכי המבקשת תוכל להמשיך לעשות שימוש במבנים הניצבים במגרשים תמורת דמי שכירות (סעיף 5). אף אין לקבל את טענת המבקשים כי נגרם להם עיוות דין כתוצאה מכך שהבוררת אפשרה למשיב להעביר למבקש הצעה לרכישת אחזקותיו בחברה במחיר שיראה בו כ"מחיר הוגן", שכן זכות הבחירה נתונה בידיהם אם למכור את חלקם או לרכוש את חלקו של המשיב.

9.

למעלה מן הצורך אעיר, כי מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשים הן טענות בעלות אופי ערעורי שאין מקומן בבקשה לביטול פסק בוררות. כך הם פני הדברים באשר לטענות לעניין מנגנון ההיפרדות שנבחר על ידי הבוררת, כך הם פני הדברים באשר להעדפת הבוררת מנגנון זה על פני קביעת שווי המגרשים על ידי השמאי ובוודאי שכך הם פני הדברים באשר להוצאות שהושתו על המבקשים.

הבקשה נדחית אפוא, ועמה גם בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין ובקשתם להוספת ראיה. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.