רע"א 7838/21משה שלום זלצמן נ. בית מדרש גבוה לתורה באר אברהם

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר ) מיום 13.9.2021 בהפ"ב 1513-08-19, בו התקבלה בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות שניתן בהליך שהתנהל בין הצדדים.

הרקע לבקשה

1.

בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע להלוואות שנטלו המשיבים מהמבקש החל משנת 1994, פנו הצדדים בשנת 2006 להליך בוררות לפני הרב צבי ברוורמן (להלן: הבורר ברוורמן ). ביום 28.12.2006 ניתן על ידי הבורר ברוורמן פסק ביניים בו נקבע כי הצדדים מסכימים על גובה קרן החוב שחייבים המשיבים למבקש, וכי בהמשך תוכרע סוגיה נוספת הנוגעת להפסדים שנגרמו למבקש עקב אי-השבת ההלוואות במועדן. בהמשך לכך, במהלך שנת 2009 מסר הבורר לצדדים מכתב בו ציין כי לצורך עריכת ההתחשבנות ביניהם ומתן פסק סופי, העביר את החומר שהתקבל אצלו ל"איש מקצוע" אשר ערך על בסיסו מסמך התחשבנות (להלן: מסמך ההתחשבנות ). הבורר ציין כי יתכן שנפלה טעות במסמך ולכן התבקשו הצדדים לבדוק את נתוניו היטב. המשיבים, אשר סברו כי מסמך ההתחשבנות אינו מתאר את הדברים כהווייתם, פנו לבורר וביקשו לקבל את פרטי איש המקצוע שערך את המסמך ואת המסמכים שהעביר לו המבקש לצורך עריכתו. אחר דברים אלה הסתיים הליך הבוררות.

2.

בחלוף מספר שנים, לאחר שהמשיבים שילמו למבקש חלק מקרן החוב, הסמיכו הצדדים את הרב צבי גרטנר (להלן: הבורר גרטנר ) להכריע בחילוקי הדעות שנותרו ביניהם. ב"פסק דין (חלקי)" שניתן על ידו ביום 26.5.2015 ציין הבורר גרטנר כי בבואו להכריע בתביעות הוא נתקל בקושי הנובע מהזמן הרב שחלף מאז ההתקשרויות בין הצדדים, וכי הדרך הנכונה להתמודד עמו היא "החייאת" הבוררות מנקודת עצירתה אצל הבורר ברוורמן, לרבות אימוץ קביעותיו לעניין גובה קרן החוב. בכל הנוגע לחישוב ההפסדים שנגרמו למבקש צוין כי לא ניתן לבחון את הממצאים שהעלה איש המקצוע במסמך ההתחשבנות, ועל כן "אין מנוס מלקבלם כמות שהם". המשיבים הלינו על קביעות אלה וטענו כי מסמך ההתחשבנות מבוסס על נייר עבודה שערך המבקש והגיש לבורר ברוורמן, מבלי שנערכה בחינה של נכונות הפרטים שצוינו בו. הבורר גרטנר דחה טענות אלה בהחלטתו מיום 6.10.2015 בקבעו כי ככל שאיש המקצוע מצא את הנתונים שהגיש המבקש נכונים, אין פסול בכך שבחר להציג את מסקנותיו בצורה של העתקת נייר עבודה שהוגש לו. בצד האמור נקבע כי הואיל ונבצר מהמשיבים לבחון את ממצאי מסמך ההתחשבנות, יש לאפשר להם לעשות כן. משכך הורה למבקש להמציא מסמכים להוכחת החיובים שהופיעו במסמך ההתחשבנות, ובמקביל הורה למשיבים להמציא אסמכתאות והוכחות לכך שלדבריהם האמון שהוענק למבקש היה בלתי מוצדק.

3.

בהמשך לכך התקיימו דיונים נוספים והוגשו סיכומים, ולאחריהם ניתן על ידי הבורר גרטנר ביום 22.2.2017 "פסק דין – 2". נקבע בין היתר כי המבקש הצליח להרים את הנטל ולהוכיח את סכומי ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מאי-החזרת ההלוואות, ואילו המשיבים לא הצליחו לערער באופן משמעותי את האמון שהוענק למבקש. בהסתמך על כך נקבע כי על המשיבים לשלם למבקש גם את סכומי ההפסדים שהוכחו, התואמים את הסכומים שצוינו במסמך ההתחשבנות. בפסק נוסף מיום 29.12.2017 שכותרתו "פסק דין – 3", שניתן לאחר שניתנה לצדדים האפשרות להעיר הערותיהם על "פסק דין – 2", הותיר הבורר גרטנר את עיקר הקביעות בו על כנן. בתוך כך ציין הבורר כי בחינת הפרטים שצוינו במסמך ההתחשבנות לעומק היא צעד "כמעט ובלתי מציאותי לאור הזמן הממושך והתלאות הרבות שעברו על התובע [המבקש] מאז". לבסוף, ביום 23.6.2019 ניתן על ידי הבורר גרטנר "פסק דין" (להלן: פסק הבוררות ) במסגרתו בין היתר ציין את הסכום שעל המשיבים לשלם למבקש בהתאם לקביעות ב"פסק דין – 2" וב-"פסק דין – 3".

4.

ביום 1.8.2019 הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק הבוררות, וזאת בהתבסס על מספר עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ). ביום 5.1.2021 הוגשה בקשה מתוקנת באישור בית המשפט. המשיבים טענו כי הבורר לא נתן לצדדים אפשרות להעלות טענותיהם או לחקור עדים שיעידו על המסמכים עליהם הסתמך הבורר בקביעת גובה החוב. המשיבים ביקשו לקבל את פרטי איש המקצוע שערך את החישוב ואת המסמכים שהוא נסמך עליהם, אולם הבורר לא נענה לכך וחלף זאת ניתן פסק הבוררות. משכך, יש להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק שעניינה בכך שלא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. כן הוסיפו המשיבים כי הבורר חרג מסמכותו; כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור; וכי התקיימו יחסים קרובים בין בא-כוח המבקש לבין הבורר גרטנר אשר פגעו באובייקטיביות שלו. משכך, נטען כי יש להורות על ביטול פסק הבוררות גם מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3) ו-24(9) לחוק הבוררות.

5.

המבקש מצדו התנגד לבקשה. נטען כי יש לדחות את טענות המשיבים לפיהן הבורר גרטנר הסתמך בפסק דינו על איש מקצוע עלום שערך את מסמך ההתחשבנות עוד בתקופת הבורר ברוורמן. הבורר גרטנר דן מחדש בסכומי ההפסדים שכן הוא דרש מהמבקש להציג מחדש את ראיותיהם והעניק לצדדים הזדמנות לסכם את טענותיהם. המשיבים הגישו את הראיות המבוקשות ובהמשך לכל אלה קבע הבורר כי הכרעתו ניתנת על בסיס המסמכים שהוגשו. במילים אחרות, רק לאחר שעיין בראיות המבקש ונתן הזדמנות למשיבים להשיב על טענות אלו, קבע בפסק הבוררות כי הוא דוחה את טענות המשיבים ומאשרר את "פסק דין – 2" ו-"פסק דין – 3". בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי לא ניתנה למשיבים הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם. כן נטען כי גם ביתר טענות המשיבים אין כל ממש ועל כן יש להורות על אישור פסק הבוררות.

6.

ביום 13.9.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו, בו הורה על ביטול פסק הבוררות. נקבע כי הבורר גרטנר אימץ את הסכומים שננקבו במסמך ההתחשבנות, שעורכו אינו ידוע, מבלי שהפעיל שיקול דעת עצמי ומבלי שניתנה לצדדים אפשרות לחקור את עורך המסמך ולעמת אותו עם הנתונים שעמדו בבסיסו. התנהלות זו יש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי, והיא מהווה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. בתוך כך דחה בית המשפט את טענות המבקש כי הבורר גרטנר קיים דיונים נרחבים בטענות הצדדים ודרש מהמבקש להביא את ראיותיו מחדש. נקבע כי בחינת הראיות ועיון בפסקי הבורר ובהחלטותיו מלמדים כי נקודת המוצא לדיונו הייתה מסמך ההתחשבנות, ולא נעשתה כל בחינה אמיתית של הנתונים שעמדו בבסיסו. אף אם נדמה כי בשלב מסוים במהלך הבוררות היה נכון הבורר גרטנר לבחון את הנתונים מיסודם, דברי הבורר במסגרת "פסק דין – 3" מעידים כי הדבר לא נעשה בפועל.

7.

מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מביא לעיוות דין חמור המחייב את התערבות בית משפט זה. אי-מתן רשות ערעור יגרום למבקש לפתוח הליך משפטי נוסף בבית המשפט, אשר ייארך שנים רבות ויביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר. זאת לאחר שנים ארוכות של ניהול הליכי בוררות שתכליתם השבת כספים שהולוו למשיבים בשנת 1994. לגישת המבקש, שגה בית המשפט בכך שביטל את פסק הבוררות, שכן המשיבים כלל לא העלו טענה עצמאית שעניינה בכך שהבורר לא הפעיל את שיקול דעתו לעניין סכומי החיוב ואימץ את מסקנות הבורר ברוורמן. משכך, מדובר בביטול פסק בוררות על יסוד טענה שהועלתה על ידי בית המשפט עצמו. כן שגה בית המשפט לגופו של עניין. מסמך ההתחשבנות אינו חוות דעת מומחה הטעונה מומחיות, אלא מסמך שנערך על בסיס טענות המבקש, כאשר הבורר ברוורמן רק נעזר בצד ג' מאחר שאינו עושה שימוש במחשב. כמו כן, הבורר גרטנר אִפשר למשיבים לבחון את כל התחשיבים והממצאים, ואף חייב את המבקש להגיש את כל הראיות והמסמכים הנדרשים להוכחת החוב. המבקש עמד בדרישה זו והבורר נתן למשיבים הזדמנות לקעקע את טענות המבקש. אלא שלא עלה בידם לעשות כן, ומשכך קבע הבורר גרטנר את החוב בהתאם לטענות המבקש. הבורר לא הסתמך אפוא על מסמך ההתחשבנות אלא דן בעצמו בדברים. לחלופין נטען כי אף אם הבורר גרטנר אכן הסתמך על מסמך ההתחשבנות, לא נפל בכך כל פגם, שכן אין מניעה כי בורר ייעזר בצדדים שלישיים. הצדדים הסמיכו את הבורר בשטר הבוררות להכריע לפי שיקול דעתו, וכך הוא פעל.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיבים. רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"א 6617/21 עיני נ' עמותת בית שלמה , פסקה 5 (30.11.2021); רע"א 7553/21 תעשיות חרט הגליל בע"מ נ' גיגי , פסקה 7 (11.11.2021)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שבקשת רשות הערעור נסובה על החלטה שעניינה אישור או ביטול פסק בוררות (וראו: רע"א 6437/21 זהבי, בלאו ושות', עורכי דין נ' אלפרד , פסקה 10 (7.11.2021); רע"א 3979/21 אמסלם נ' אלון , פסקה 7 (1.7.2021)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים המצדיקים התערבות. טענות המבקש נסובות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה, ולא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

9.

למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אין בידי לקבל את הטענה כי המשיבים לא טענו כי הבורר לא הפעיל שיקול דעת עצמאי לעניין סכומי החיוב ואימץ את מסקנות הבורר ברוורמן. במסגרת סעיף 6 לבקשה המקורית מטעם המשיבים צוין כי "כב' הבורר חייב להבהיר כיצד הינו סומך על נתונים של איש מקצוע, שמעולם לא זומן לדיון, מעולם לא נחקר...". בסעיף 7 הוסיפו המשיבים כי "הבורר לא קיים כל דיון בעניין החובות להם טוען המשיב [המבקש דהכא] כי המבקש חב לו". בהמשך הדברים, בסעיפים 11.ג-ה לבקשתם טענו המשיבים כי החלטת הבורר גרטנר בדבר הסכומים שהם נדרשו לשלם מעבר לקרן ההלוואות ניתנה ללא כל הסבר או עיגון במסמכים, וכי חלף מתן שמו של "איש המקצוע" שערך את מסמך ההתחשבנות והמסמכים עליהם הוא נסמך, פסק הבוררות ניתן ללא מתן אפשרות למשיבים לטעון טענותיהם. דברים דומים צוינו גם בבקשה המתוקנת לביטול פסק הבוררות (סעיפים 8-7 ו-12.ג-ה שם). על כן, אף אם טענות אלה של המשיבים לא נכללו בפרק הבקשה שעסק בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק, מהקשר הדברים ברי כי לטענתם יש להורות על ביטול פסק הבוררות מחמת היותו מבוסס על הנתונים שצוינו במסמך ההתחשבנות שנערך בתקופת הבורר ברוורמן. למותר לציין כי מסקנה זו אף נתמכת בתשובת המבקש עצמו לבקשת הביטול, בה התייחס באריכות לטענות לפיהן פסק הבוררות הסתמך על מסמך ההתחשבנות (וראו שם, בסעיפים 41-37).

10.

אף לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק לגופה. בית המשפט פרט באריכות את המסמכים שהובילו אותו למסקנה זו, ובכלל זה המכתב ששלח הבורר ברוורמן לצדדים, מסמך ההתחשבנות, פסקי הבוררות שניתנו הן על ידי הבורר ברוורמן והן על ידי הבורר גרטנר, החלטות שונות שניתנו על ידי הבוררים לאורך השנים, פרוטוקולי ישיבות, תצהירי הצדדים ועוד. כעולה מאותם מסמכים, חרף העובדה שהבורר גרטנר אִפשר למשיבים ביום 6.10.2015 לבחון את ממצאי מסמך ההתחשבנות, גם לאחר מתן "פסק דין – 3" הוא המשיך להחזיק בפועל בעמדתו כי בחינת הנתונים המצויים במסמך אינה מציאותית לנוכח חלוף הזמן וחייב את המשיבים בסכומים המבוססים על מסמך ההתחשבנות. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי הבורר גרטנר לא הפעיל את שיקול דעתו העצמאי אלא אימץ את הנתונים שפורטו במסמך ההתחשבנות, אשר נעשה על ידי גורם בלתי מזוהה ומבלי שניתנה למשיבים האפשרות לטעון כנגד האמור בו.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.