רע"א 1570/22שי מאיר שלזינגר נ. ישעיהו וינד

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' לינדנשטראוס ) בהפ"ב 57053-11-18 מיום 2.1.2022 בו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסקי בוררות מיום 21.5.2018 ומיום 6.9.2018.

הרקע לבקשה

1.

ברקע לבקשה, זיכרון דברים שנחתם בין מבקש 1 (להלן : המבקש ) לבין המשיב ביום 13.12.2004 למכירה עתידית של זכויות במקרקעין במושב מירון (להלן: המגרש ). במסגרת זיכרון הדברים הצהיר המבקש כי "לפי תכנית שיפרסם מינהל מקרקעי ישראל הוא זכאי לקבל מגרש בשטח של למעלה מ-520 מ"ר במושב מירון [...], אולם הזכויות במגרש טרם הועברו על שמו" (סעיף 1 לזיכרון הדברים). עוד הוסכם כי המבקש יפעל לרישום המגרש על שמו ללא שיהוי, וימסור למשיב תוך 6 חודשים הודעה סופית הן ביחס להקצאת המגרש והן ביחס לאפשרות להעביר את הזכויות במגרש, כאשר עם הודעה סופית כאמור ורישום המגרש על שם המבקש ייחתם חוזה בין הצדדים. כמו כן ניתנה למשיב האפשרות לבטל את ההסכם אם לא יתקדם ההליך כמצופה. יוער כי בזיכרון הדברים נרשם מבקש 2, אביו של המבקש, כערב לכל חיובי המבקש.

2.

אין מחלוקת בין הצדדים כי כשלוש שנים לאחר שנחתם זיכרון הדברים, ביום 28.8.2007 אושרה בקשת המבקש להקצאת המגרש על ידי מינהל מקרקעי ישראל (לימים רשות מקרקעי ישראל; להלן: רמ"י ). בהמשך לכך, ביום 3.9.2007 נחתם הסכם פיתוח בין המבקש ואשתו לבין רמ"י; ביום 23.12.2009 ניתן אישור על ידי רמ"י לרישום הזכויות על שם המבקש ורעייתו במגרש; וביום 27.12.2010 נחתם חוזה חכירה וניתן אישור על רישום זכויות החכירה על שם המבקש ורעייתו.

3.

הצדדים נחלקו בשאלה האם לאחר רישום המגרש על שם המבקש (ורעייתו) בחלוף מספר שנים מהיום שנחתם זיכרון הדברים, עדיין עומד זיכרון הדברים בתוקף. המבקש טען שהעסקה בין הצדדים בוטלה ואין מקום "להחיות" את זיכרון הדברים שנזנח. מנגד, המשיב טען כי זיכרון הדברים עומד על תילו ועמד על אכיפת הוראותיו.

4.

הסכסוך בין הצדדים התברר בבוררות לפני "בית הדין לממונות שע"י הקדש בית העלמין צפת" במותב תלתא: הרב שי שמעון כהן; הרב יקיר משה פלד; והרב עזריה סופר. זאת לאחר שניסיונו של המשיב לקיום הליך בוררות בדין תורה ב"בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שע"י העדה החרדית" בירושלים נדחה על ידי המבקשים, אשר טענו כי סיכויי תביעתו של המשיב קלושים אולם הם מוכנים להתדיין "באונס בלבד" בדין תורה בבית הדין בצפת.

5.

לאחר קיום מספר דיונים, במסגרתם נשמעו טענות הצדדים ועדויות שונות, ביום 21.5.2018 ניתן פסק בוררות המקבל את תביעת המשיב. תחילה הבהיר בית הדין כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הסכמתם להתדיין לפניו נחשבת כאילו ניתנה "באינוס". זאת הן מהטעם שטענה זו כלל לא הועלתה לפני בית הדין ונודע לו עליה רק מעיון בתכתובות בין הצדדים; והן מהטעם שאין בה כל ממש, שכן היא נועדה רק לשמש למבקשים פתח מילוט למקרה שירצו לתקוף את פסק הבוררות. עוד ציין בית הדין, בין היתר, כי הועלתה הסברה על ידי אחד הדיינים שמדובר בעסקה לגבי "דבר שלא בא לעולם" שאין לה תוקף לפי דין תורה, שכן בעת חתימת זיכרון הדברים לא הייתה למבקש זכות קניינית במגרש. עם זאת, נקבע כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אין מקום לבטלה, זאת גם לאחר התייעצות עם "עורך דין ניטרלי" אשר הבהיר לדיינים כי על פי הדין הישראלי לעסקה שכזו יש תוקף. לפיכך נקבע כי העסקה שרירה וקיימת ואינה ניתנת לביטול, ועל המבקשים להעביר את הזכויות במגרש למשיב תמורת התשלום המוסכם. בצד האמור, נוכח העובדה שבמשך השנים נבנה במגרש נכס על ידי המבקשים, נקבע כי אלו יוכלו לבחור אם לקבל מהמשיב את שוויו או את עלות בנייתו. במענה לטענות שהועלו מצד המבקשים לזכויות של אשת המבקש במגרש, הבוררים ציינו היא לא לקחה חלק בהליך, אולם לכאורה אין בפסק הבוררות כדי לחייב אותה משאינה חתומה על שטר הבוררות. בשולי פסק הבוררות ניתנה לצדדים האפשרות להציג את השגותיהם עליו כאשר נקבע כי "אם ייראה לבית הדין, פסק הדין יוקפא לצורך תיקונו". הצדדים אכן הגישו את טיעוניהם, וביום 6.9.2018 ניתן "פסק דין משלים" אשר התייחס לטענות המבקשים ודחה אותן בשנית.

6.

ביום 25.11.2018 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי, מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בבקשה נטען בין היתר, כי אשתו של המבקש לא הייתה צד לזיכרון הדברים כמו גם להליכי הבוררות. על כן הכרעת הבוררים כי המגרש על בית המגורים שעליו יועברו למשיב עולה כדי חריגה מסמכות; כי הבוררים חרגו מסמכותם בכך שהוציאו פסק בוררות המנוגד לדין תורה ולא היה מקום שהם יתייעצו עם עורך דין עלום משלא הוצגה לפניהם חוות דעת בכתב מטעם אותו עורך דין ולא ניתנה להם הזדמנות לחקור ולטעון בעניין זה; כי פסק הבוררות נגוע במשוא פנים לטובת המשיב; כי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור בהינתן שאכיפת זיכרון הדברים מנוגדת להחלטות רמ"י האוסרות על "סחר" בזכות המלצה של "בן ממשיך"; כי סעד האכיפה שניתן למשיב נוגד את תקנת הציבור נוכח העובדה שהוא מורה על רישום המגרש על שם המשיב לפני ששולמה עבורו התמורה; ועוד.

7.

ביום 2.1.2022 נדחתה בקשת הביטול ופסק הבוררות אושר. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שעניינם נמנה על אותם מקרים המצדיקים ביטולו של פסק בוררות כאשר חלק ניכר מטענותיהם הן טענות "ערעוריות" באופיין. הודגש כי מדובר בפסק בוררות שניתן לאחר הליך מעמיק שכלל קיום דיונים ושמיעת עדויות והתייחס באופן יסודי לשאלות שעמדו במחלוקת, תוך שניתנה לצדדים אפשרות "להשיג" עליו ולאחריו ניתן פסק בוררות משלים שגם הוא נומק כדבעי.

8.

על אף שהמבקשים לא פירטו בצורה מסודרת איזו עילת פסלות משויכת לכל אחת מטענותיהם, בית המשפט פרט ושייך כל טענה לעילה המתאימה לה. בין היתר ניתנה הדעת לטענת המבקשים כי פסק הבוררות ניתן שלא על פי דין תורה ובניגוד להסכמת הצדדים לגבי הדין שיחול. נקבע כי בפסק הבוררות הובהר כי יש מקום להתחשב בחוקי המדינה וזאת גם לפי דין תורה עצמו, וטענת המבקשים כי בית הדין שגה ביישום דין תורה, לא הוכחה. באשר לטענת המבקשים כי פסק הבוררות אינו יכול לחייב את אשת המבקש אשר לא חתמה על זיכרון הדברים ולא הייתה צד להליך הבוררות, הובהר כי טענה זו שמורה לאשת המבקש אשר לא העלתה אותה מצדה, כאשר גם הבוררים הדגישו כי הם אינם מכריעים בזכויותיה בפסק הבוררות. כמו כן הובהר כי המבקשים אינם רשאים להעלות טענה זו בשם אשתו של המבקש, וכי טענה זו כלל לא הועלתה במסגרת הליכי הבוררות. מה גם, המבקשים מושתקים מלטעון בעניין זכויותיה במגרש שעה שבמסגרת זיכרון הדברים (עליו היא לא הייתה חתומה) התחייב המבקש לדאוג להעברת מלוא הזכויות במגרש למשיב ולהחתים את אשתו על זיכרון הדברים.

9.

באשר להיוועצות הבוררים עם עורך דין "ניטרלי", צוין כי בעניין זה יש בטענת המבקשים ממש, אולם לא נמצא כי יש בה כדי להצדיק את ביטול הפסק. זאת, משום שהבוררים לא השתיתו את פסק הבוררות על היוועצות זו אלא ניתחו את סוגיית תוקפו של ההסכם לפי דין תורה ובסופו של דבר הכריעו בעניין על בסיס נימוקים רבים; כי קשה להלום טענה מצד המבקשים כי ההסכם עליו חתמו איננו חוקי לשיטתם; וכי בית הדין אִפשר לצדדים להגיש חוות דעת משפטיות ביחס לסוגיה זו והמבקשים בחרו שלא לעשות כן. בנסיבות אלה, גם לא נגרם למבקשים עיוות דין בשל כך.

10.

עוד נדחו טענות המבקשים לפיהן סעד האכיפה של זיכרון הדברים נוגד את תקנת הציבור. נקבע כי גם אם היו מוכחות טענות אלה, ודאי אין בהן כדי להוות פגיעה בתקנת הציבור. כך למשל נדחתה הטענה כי זיכרון הדברים איננו חוקי בהיותו מנוגד להחלטות רמ"י. נקבע כי לא רק שטענה זו כלל לא הועלתה לפני הבוררים שעה שהמבקשים לא תקפו את ההסכם עצמו אלא רק טענו כי משך הזמן שחלף הביא לזניחתו, אלא שאין בטענה זו כדי להצביע על פגיעה בתקנת הציבור. כך גם למשל נדחתה טענה בנוגע לפער בין שווי המגרש במועד עריכת זיכרון הדברים לבין שוויו כיום. נקבע כי העובדה שערך המקרקעין עלה ברבות השנים ומשכך נגרם למבקשים הפסד כספי ניכר אין בה כשלעצמה כדי להוות פגיעה בתקנת הציבור, והיא קשורה לכדאיות העסקה.

11.

מכאן לבקשה שלפנַי. בבקשה נטען כי סעד האכיפה שניתן בפסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בהינתן העובדה שעל פיו המשיב זכאי לקבל תמורה זעומה עבור מקרקעין ששווים עצום; נוכח הקביעה שהמבקשים מושתקים מלטעון בעניין זכויות אשת המבקש; ובהינתן שעצם ההסכם מנוגד להחלטות רמ"י. כמו כן, שגה בית המשפט משלא דן בשאלה האם נאלצו המבקשים להסכים להתדיין בבוררות מתוך איום וכפייה, שעה שלא יכלו להעלות טענה זו בזמן ניהול הליך הבוררות עצמו. עוד נטען כי מקרה זה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, והיא האם מוסמך בורר לקבוע החלטה החותרת תחת יסודות דיני המקרקעין בישראל באופן המפריד את הקרקע מהבנוי עליה.

12.

בתשובה מטעם המשיב נטען כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, כאשר טענת המבקשים כי פסק הדין חותר תחת יסודות דיני המקרקעין היא חסרת כל בסיס. לטענת המשיב, המבקשים בבקשתם מנסים לשנות מן הקביעות העובדתיות שנקבעו בהליך הבוררות. כמו כן, עיקר טענת המבקשים נסוב על זכותם להפר את ההסכם שנחתם עם המשיב, הפרה אשר עם חלוף הזמן הפכה לרווחית עבורם, וזאת אין להלום. טענות המבקשים הן חסרות תום לב, סותרות טענות שהועלו בזמן אמת ומהוות ניסיון נוסף מצד המבקשים להתנער מהתחייבויות שלקחו על עצמם. אין גם כל בסיס לטענה בדבר הפרת תקנת הציבור או לעיוות דין כאשר הבוררים במידה רבה אף עשו חסד עם המבקשים. בנוסף צוין כי המבקשים ממשיכים להחזיק במקרקעין שלא כדין וחרף פסק הבוררות שניתן נגדם, מבלי שהוגשה כל בקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

13.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 8625/21 רבינוביץ נ' אברהם , פסקה 6 (22.12.2021); רע"א 7838/21 זלצמן נ' בית מדרש גבוה לתורה באר אברהם , פסקה 8 (8.12.2021)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים המצדיקים התערבות. חרף ניסיונם לעטות על בקשתם מעטה עקרוני, טענות המבקשים נסובות כולן על נסיבותיו הפרטניות של המקרה.

14.

למעלה מן הצורך, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים בנוגע להתקיימותן של עילות שונות המצדיקות ביטול פסק בוררות. כך למשל לא הובהר כיצד לטענת המבקשים, עצם העובדה שפסק הבוררות מחייב את המשיב בתשלום הבנוי על הקרקע, נוגד את תקנת הציבור. טענת המבקשים כי נגרם להם עיוות דין בשל העובדה שעל פי תוצאת פסק הבוררות המשיב זכאי לקבל נכס ששוויו עומד על כ-10,000,000 ש"ח, ללא ששילם עבור כך תמורה הולמת, נטענה ללא כל אסמכתא וללא כל ביסוס בקשר להערכת שווי זו.

15.

באותו אופן אין מקום לטענת המבקשים כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בשל השלכותיו על זכויותיה של אשת המבקש. מעבר לבעייתיות שבטענה זו, בהינתן העובדה שהמבקש הוא זה שהתקשר בהסכם מבלי שראה לנכון לצרף את אשתו כצד לו, הרי שטרוניית המבקש בעניין זה כלל לא ברורה. הבוררים ציינו כי פסק הבוררות אינו מתיימר לחייב את אשת המבקש שעה שהיא לא הייתה צד לו, ובית המשפט פסק כי לצורך הדיון בבקשת האישור, ניתן לקבוע כי פסק הבוררות אינו מחייב את אשת המבקש בנוגע לזכויותיה במגרש. מכאן כי הטענה לביטול פסק הבוררות בשל זכויותיה של אשת המבקש אשר כל שנקבע לגביהן הוא כי לא אלה לא נדונו והוכרעו, אינה יכולה לעמוד.

16.

על כל אלה, בצדק גם קבע בית המשפט המחוזי כי קשה להלום את טענת המבקש המנסה להתנער מהסכם עליו חתם, ולאחר מעשה טוען כי מדובר בהסכם בלתי חוקי. טענת אי-החוקיות נטענה בעלמא בלבד, ואין להלום ניסיון להתנער מחיובים חוזיים בטענה שההתחייבות הייתה בלתי חוקית: "לא זו בלבד שמי ששם עצמו רשע אינו נאמן על דיבורו, אלא שום רשע לא יורשה להיבנות מחטאיו" (ע"א 804/79 ברגמן נ' קלמן , פ"ד לה(2) 338, 340 (1981)). גם לא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין, כטענתו.

17.

עוד אוסיף כי בצדק רב לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להידרש לטענת המבקשים כי כפו עליהם להתדיין בהליך הבוררות. זאת בנסיבות שבהן המבקשים הם אלה שביקשו להעביר את הליך הבוררות לבית הדין בצפת וכלל לא העלו לפני הבוררים את הטענה כי ההליך מתנהל בכפייה. המבקשים לא הציגו כל טעם של ממש לכך שמצאו לנכון למלא פיהם מים בזמן הליך הבוררות, ולא העלו בו בדל טענה בקשר ל"כפייה" שלטענתם הביאה אותם להתדיין במסגרתו. טענת המבקשים כי "לא ניתן לזקוף את אי העמידה על טענת האונס" לחובתם, אך בשל כך ש"גם בזמן ניהול הבוררות" הם היו "אנוסים" ורק משהסתיים הליך הבוררות הסתיימה הכפייה, אינה יכולה להתקבל. ניתן להניח כי אם היה בטענה זו ממש, הם היו נותנים לה מקום משמעותי בטיעוניהם לפני הבוררים.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.