רע"א 7606/01 ג'ולי הראל נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

המבקשים, שמֵיזם שלהם לבניית חמישה בתים בשכונת עין-כרם בירושלים נכשל, הגישו על רקע זה לבית-המשפט המחוזי בירושלים תובענה כנגד המשיבים. בתובענה נטען, כי מיזם-הבנייה נכשל עקב התנהגותו של המשיב 1 (להלן: הבנק), שאליו פנו המבקשים על-מנת שיעמיד הלוואה בסך 300,000 דולר לצורך מימון הבנייה, וכן הלוואות נוספות בסכומים קטנים יותר. לטענת המבקשים, הבנק דרש כתנאי למתן ההלוואה הנ"ל כי המבקשים ימציאו לו בטוחה הולמת לפרעון ההלוואה, והסכים כי המשיבה 2 (להלן: דסטיני), שאף היא הייתה לקוחה של הבנק, תערוב להלוואה שיקבלו המבקשים. ואולם, עם הזמן איפשר הבנק לדסטיני להקטין באורח משמעותי את ערך הבטוחות שהעמידה מצידה לפרעון חיוביה כלפי הבנק, ולבסוף העדיף שלא כדין את דסטיני על-פני המבקשים, במובן זה שבחר להעמיד לפרעון מיידי את מלוא ההלוואה שנטלו המבקשים - ובכך גרם ביודעין להתמוטטות מיזם-הבנייה - וזאת במקום לחייב את דסטיני להשלים את הפער שנוצר בהיקף הבטחונות שהיה עליה להעמיד לטובת הבנק.

מנגד, עמדת הבנק הייתה, כי אין יסוד לטענות כי העדיף את דסטיני על-פני המבקשים, או למצער כי בשלב כלשהו פחת ערך הבטוחות שהעמידה דסטיני לטובת הבנק, באופן שגרם לבנק לפנות אל המבקשים בדרישה לפרוע את ההלוואות שקיבלו. הבנק הטעים, כי תמיד ראה את דסטיני כחברה אמידה, משגשגת ויציבה. לגירסת הבנק, ההלוואה שניתנה למבקשים, וכן הלוואות נוספות בסכומים קטנים, הוגבלו כולן בזמן, ומשהגיע מועד פרעונן, פנה הבנק אל המבקשים תחילה - ולא אל הערֵבה, דסטיני - בדרישה כי המבקשים יפרעו את ההלוואות.

במסגרת ההליכים לבירור התובענה, ולאחר שהתנהל בין הצדדים הליך גילוי מסמכים כללי, הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה לגילוי ועיון במסמך ספציפי - דו"ח מטעם בנק ישראל משנת 1995, ובו הערות בנק ישראל על האופן שבו התנהל חשבונה של דסטיני בבנק בתקופה הרלוואנטית (להלן גם: הדו"ח או דו"ח הביקורת). טענת המבקשים הייתה, כי תוכנו של הדו"ח נוגע ללב המחלוקת בין הצדדים, וזאת מכיוון שההערות שבו עוסקות בשאלת ערכן של הבטוחות שהעמידה דסטיני לטובת הבנק ביחס לאשראי שניתן לה; בחריגת דסטיני ממסגרת אשראי זו; ובסיבה שבעטיה העמיד הבנק לפירעון את ההלוואות שנתן למבקשים, ובכלל זה בשאלת סטנדרט ההתנהגות של הבנק בפרשה. המבקשים טענו עוד, כי הגם שלכאורה היה הדו"ח חסוי, הבנק ויתר מכללא על החיסיון כאשר הציג במסגרת הליך גילוי המסמכים הכללי את תשובותיו והתייחסותו לטיוטת דו"ח הביקורת, וכי, על-כל-פנים אין לאפשר לבנק להסתפק בחשיפת מסמכים מסוימים באופן סלקטיבי.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שעיין בדו"ח הביקורת, דחה את הבקשה לגילוי ועיון בדו"ח. בית-המשפט קבע, כי הדו"ח כולל פרטים על חשבונה של דסטיני בבנק ועל חשבונם של לקוחות נוספים של הבנק, וכי, מחד-גיסא, חשיפת הדו"ח אינה חיונית לתובענת המבקשים, ומאידך-גיסא, חשיפת הפרטים המוזכרים בדו"ח תפגע בלקוחות הבנק. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המסמכים שנחשפו על-ידי הבנק מרצונו אינם דווקא אלו המשרתים את האינטרס של הבנק, אלא מדובר במסמכים שאין בהם כדי לפגוע בלקוחות הבנק.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי, בהדגישם, כי אין לחלוק על כי דו"ח הביקורת חיוני לתובענתם, שאילולא-כן, לא היה הבנק מתעקש שלא לחושפו. המבקשים טענו עוד, כי בניגוד לסברת בית-המשפט המחוזי, אין הם מבקשים אלא את גילויו של החלק מדו"ח הביקורת הנוגע לדסטיני, ואין להם כל עניין בגילוי חלקים אחרים של הדו"ח, העוסקים בלקוחות אחרים של הבנק. עוד נטען, כי אף דסטיני, שהיא צד להתדיינות, אינה יכולה לטעון לתחולת החיסיון, וכי גם היא ויתרה על החיסיון כאשר איפשרה לבנק להגיש מסמכים הנוגעים לחשבונותיה.

מנגד, הבנק והמשיבים 4-2 תמכו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, בהטעימם, כי בית-המשפט המחוזי, המעורה במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, סבר - לאחר שעיין בדו"ח הביקורת - כי הדו"ח אינו חיוני לתובענת המבקשים; וכי - וזהו עיקר העניין - חשיפת הדו"ח תפגע בצדדים שלישיים. לבסוף נטען, כי אף אם יתברר כי בדו"ח הביקורת נמתחה ביקורת על הבנק, נוכח עודף אמון לכאורה שנתן בדסטיני, אין בכך כדי לקדם את בירור המחלוקת בתובענת המבקשים, שכן ממילא טענת הבנק היא כי לאורך כל הדרך סבר כי הביטחונות שהעמידה דסטיני לחיוביה כלפי הבנק הם מספקים, והמחלוקת היא כיצד השקיף בפועל הבנק על הביטחונות שהעמידה דסטיני לטובתו.

בתאריך 15.7.01 הוריתי לבנק להמציא לעיוני עותק החלק מדו"ח הביקורת שגילויו נתבקש.

לאחר שעיינתי במסמך זה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

אומנם, כידוע, יש לנקוט גישה מרחיבה ככל שמדובר בגילוי ראיות במסגרת הליך שיפוטי, שמטרתו היא חשיפת האמת. לפיכך, הכלל הוא, שאין בעלי-דין רשאים להימנע מגילוי ראיות שברשותם. ואולם, כאשר יש בגילויה של ראיה מסוימת כדי לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שנתבקש לגלותה, יינתן צו שיחייבו בגילוי אך ורק ביחס לראיות שהן רלוואנטיות.

במקרה שבפניי, בית-המשפט המחוזי, שהוא שיידרש בסופו-של-דבר להכריע בתובענת המבקשים, עיין בדו"ח הביקורת וקבע כי הדו"ח אינו חיוני לתובענתם. בנסיבות אלו, ומשאף אני עיינתי בדו"ח ולא מצאתי כי יש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי, אין מקום למתן רשות ערעור.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.