רע"א 7607/16 ציון שלום נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.7.2016 (ע"א 34361-04-16, סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ והשופטים י' מרזל ו- א' רומנוב ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום

14.2.2016 (ת"א 3299-02-12, השופט ד' גדעוני ).

2.מקורה של הבקשה במחלוקת בין הצדדים שנסבה על מקרקעין המצויים בשכונת קטמון בירושלים ומשתרעים על פני שלוש חלקות הצמודות זו לזו: חלקה 37, חלקה 49 וחלקה 151 (להלן: המקרקעין ). בשנת 1979 רכש המבקש 1 (להלן: המבקש ) זכויות חכירה בחנות הנמצאת בחלקה 37 מבעליה. חלקות 49 ו-151 מצויות בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלות על ידי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל (ובשמו דהיום, רשות מקרקעי ישראל).

3.הצדדים ניהלו מספר הליכים משפטיים בקשר למקרקעין במשך תקופה ארוכה. בתמצית ייאמר כי בשנת 1996 הגיש המשיב תביעה לסילוק ידו של המבקש מחלקה 49, לאחר שזה הקים בה מבנה ששימש אותו לעסקיו כמסגר ומבצע עבודות אלומיניום. בשנת 2004 ניתן בבית משפט השלום פסק הדין שהורה על סילוקו של המבקש מהחלקה (ת"א 9983/96, להלן: פסק הדין הקודם ). בהמשך לכך נקטו המבקש ואשתו, המבקשת 2, במספר הליכים משפטיים שנועדו למנוע את הפינוי, אך טענותיהם נדחו, ובסופו של יום, בשלהי שנת 2009 הם פינו את החלקה האמורה.

4.בשנת 2012 הגיש המשיב את התביעה מושא הבקשה דנן לסילוק ידם של המבקשים מחלקות 49 וחלקה 151. בתביעה נטען כי בשלב מסוים לאחר פינוייה של חלקה 49 בהתאם לפסק הדין הקודם התברר למשיב כי המבקשים פלשו גם לחלקה 151 והציבו בה מבנה לשימושם, וכן פלשו לחלק אחר של חלקה 49 שלא היה במוקד ההליך המשפטי הקודם. המבקשים מצדם הגישו תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם בעת פינויים מחלקה 49.

5.ביום 8.12.2014 ניתן, בהסכמה, פסק דין חלקי בבית משפט השלום שהורה למבקשים לפנות את החלקים הרלוונטיים בחלקה 49, כך שהמחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לפינוי מחלקה 151 בלבד.

6.ביום 14.2.2016 נתן בית משפט השלום פסק דין משלים שבו קיבל את התביעה בכללותה והורה למבקשים לפנות את חלקה 151. כמו כן, בית משפט השלום חייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש למשיב בגין השימוש בחלקות 49 ו-151 במשך תקופה של שבע שנים. בית משפט השלום דן בהרחבה בטענות ההגנה של המבקשים, וקבע כי הם לא עמדו בנטל להראות שיש להם זכות כלשהי ביחס לחלקה 151. בית משפט השלום קבע כי עדותם של המבקשים, ובפרט זו של המבקש, היא בלתי מהימנה ונגועה בסתירות. בית משפט השלום אף דחה את טענת המבקשים לפיה הם בעלי מעמד של בני רשות בחלקה 151 נוכח שיהוי המשיב מנקיטת הליכים לפינויים. בית משפט השלום הדגיש כי מדובר במקרקעי ציבור וציין כי המבקשים ידעו משנת 2000 לכל הפחות (ואף לפני כן) כי הם בבחינת פולשים בחלקה 151 וכי עליהם לפנותה. לבסוף, בית משפט השלום דחה את התביעה שכנגד שהגישו המבקשים, בקבעו כי לא הוכח שבעת פינויה של חלקה 49 נגרם נזק למבנים או לציוד.

7.המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 7.7.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור באמצו את הממצאים וההנמקות של בית משפט השלום בתוקף סמכותו לעשות כן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

8.הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיא מכוונת בעיקרו של דבר נגד קביעתו של בית משפט השלום לפיה המבקשים לא הוכיחו את זכותם בחלקה 151. המבקשים תוקפים הן את הממצאים העובדתיים שעליהם התבססה קביעה זו, והן את החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בכך. המבקשים טוענים כי עד למועד הגשתה של התביעה הם סברו כי הם בעלי הזכויות בחלקה 151, ומוסיפים כי לאורך כל השנים שבהם החזיקו בחלקה זו המשיב לא דרש את פינויים, חרף העובדה שידע על המצב בשטח. בנסיבות אלה, המבקשים טוענים כי עמידתו של המשיב על פינויים עולה כדי קיום זכות בחוסר תום לב. לבסוף, טוענים המבקשים כי עניינם מעורר שאלה כללית ביחס לדין שחל במקרה שבו אדם מחזיק במקרקעין שנים ארוכות בתום לב, בידיעת הרשות המוסמכת ומבלי שננקטות כלפיו אי אלו סנקציות.

9.לאחר שעיינתי בטענות המבקשים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצמצמות שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)), בשים לב לכך שהיא ממוקדת בשאלות עובדתיות הנעוצות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. לאמיתו של דבר, לא התרשמתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בית משפט זה עסק בעבר בנסיבות החריגות שבהן עשויים מסיגי גבול לקנות לעצמם מעמד של בני רשות במקרקעין שאליו פלשו, ובפרט כאשר מדובר במקרקעי ציבור (ראו: ע"א 3846/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (21.7.2015); ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח

(19.8.2015)). בית משפט השלום בחן את המקרה דנן בהתאם לכך, וקבע כי בהתחשב בנסיבותיו ובעובדות שהוכחו בפניו, אין מקום לקבוע כי למבקשים עומדת זכות כלשהי ביחס למקרקעין. איני רואה מקום להתערב בקביעה זו, לא כל שכן במסגרת דיון בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 6782/15 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (25.10.2015)).

10.אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.