רע"א 7655-23 רע"א 7655-23

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' שרעבי) בת"א 17570-09-22 מיום 26.07.2023. במסגרתה, נדחתה בקשת המבקשים בהליך דנן, הם הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל ובית הספר הריאלי העברי בחיפה (להלן בהתאמה: הטכניון; הריאלי; ויחד – המוסדות), לסילוקה על הסף של תביעת משיבה 1, היא קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל (להלן: קרן היסוד).

רקע והליכים קודמים

1.ברקע לבקשה מקרקעין המצויים בחיפה הידועים כיום כגוש 12451 חלקות 3, 4, 5, 19 ו-22 (להלן: המקרקעין), אשר היו בעבר קרקע בלתי מוסדרת ומנוהלת עבור משיבה 2, קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל), על-ידי רשות מקרקעי ישראל. קרן היסוד הייתה החוכרת הרשומה במקרקעין, בחכירה שתקופתה הסתיימה בשנת 1976. בנוסף, עד לפסק הדין בתיק ההסדר עליו יפורט להלן, קרן היסוד הייתה הבעלים הרשום של המחוברים המצויים על חלק מן המקרקעין. מדובר במספר מבני ציבור – מבני הריאלי ומבני הטכניון הישן, אשר כיום פועלים בהם מעבדות והמוזיאון הלאומי למדע (להלן: המחוברים).

לשלמות התמונה יצוין, כי הבעלות הנפרדת במחוברים התאפשרה באמצעות פרקטיקה מהתקופה העות'מאנית של רישום זכויות במחוברים בנפרד מהזכויות במקרקעין – 'אינשאאט'. אולם, במרוצת השנים בוטלה האפשרות החוקית לרישום זכויות באינשאאט, לאחר תיקון פקודת חוק הקרקעות (תיקון), 1937; ובהמשך בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), בו נקבע כי הבעלות בקרקע תחול גם על הבנוי והנטוע עליה (ראו: סעיף 12 לחוק המקרקעין).

2.בשנת 1999 החל הליך הסדר זכויות במקרקעין, במסגרתו הוגשו תביעת קרן היסוד ותביעת קק"ל לזכויות במקרקעין. פקיד ההסדר קבע שמדובר בתביעות סותרות, ולפיכך ביום 17.11.2008 העביר את ההליך לבית המשפט המחוזי בחיפה, בהתאם לסעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (ת"א 7958-11-08; להלן: תיק ההסדר).

3.בתיק ההסדר, הגישה קרן היסוד כתב הגנה, בו עתרה לפירוק השיתוף במקרקעין, וכן לכך ש"פירוק השיתוף באופן שכל צד יקבל חלק מהמקרקעין והמבונה עליהם, היא הדרך הנכונה להסדיר את [האינשאאט]". לחלופין, התבקש בית המשפט "להסדיר הנושא בדרך של רכישת זכויות קרן היסוד [במחוברים] ע"י קק"ל, בשווי שייקבע ע"י שמאי". יצוין, כי המוסדות הצטרפו לתיק ההסדר בשנת 2012, לבקשתם, ותבעו בעלות ולחלופין זכות חכירה במקרקעין.

4.ביום 02.09.2015, בתומו של תיק ההסדר, קבע בית המשפט המחוזי כי הזכויות הקנייניות במקרקעין (קרקע ומחוברים יחד), יירשמו על שם קק"ל. בכל הקשור לפיצוי קרן היסוד בגין המחוברים, התקבלה עמדת קק"ל ונקבע כי "פסיקת פיצוי בגין המחוברים אינה מהווה חלק מסמכותי במסגרת ההליך שבפניי – הכרעה בבעלות בתביעות הסותרות. לאור זאת, אינני מוצא לנכון לדון בחוות הדעת שהוגשו במסגרת ההליך".

5.יוער כי ביני לביני, ביום 14.04.2008, נמחקה תביעה שהגישה קרן היסוד שעניינה בפירוק שיתוף במקרקעין. זאת, משנקבע כי:

"מחוברים הרשומים בנפרד מן הקרקע שעליה הם יושבים אינם מקרקעין כהגדרתם בחוק המקרקעין ועל כן לא ניתן לתבוע פירוק שיתוף כאמור בסעיף 37(א) לחוק [המקרקעין] [...] אף אם היו המחוברים נכללים בהגדרת מקרקעין [...], נוכח העובדה כי [המקרקעין] מצויים בהליכי הסדר שטרם הסתיימו [וקרן היסוד] לא הציגה כל טעמי דחיפות לפירוק השיתוף הרי היה מטעם זה בלבד מקום לסלק התביעה על הסף" (בש"א 18331/07; להלן: התביעה לפירוק השיתוף).

6.קרן היסוד ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק ההסדר, בטענה כי שגה עת קבע שאין בסמכותו לפסוק סעד כספי בעבור הזכויות במחוברים. המוסדות הגישו על פסק הדין ערעור שכנגד, שעניינו בזכויותיהם במקרקעין (ע"א 7361/15).

7.ביום 16.03.2020, בתום הדיון השני שהתקיים בערעור ובערעור שכנגד, ניתנה החלטה ביחס לקרן היסוד (השופטים י' עמית, נ' סולברג ו-י' קרא), שתוכנה:

"עלתה הצעה שלא לפרוטוקול לתשלום סכום מסוים 'שיוציא' את קרן היסוד מהמשחק אשר ישולם על ידי הטכניון / הריאלי תוך מגמה להסדיר בהמשך את הטכניון - קק"ל. מובן כי תשלום כל סכום כאמור מותנה ב"סגירה" בין הטכניון / הריאלי לבין קק"ל. תשובה עקרונית לגבי גובה הסכום שהוצע, תינתן על ידי קרן היסוד תוך 30 יום".

בהמשך, ולאחר שניתנה לה ארכה להגשת עמדתה, ביום 05.05.2020 הודיעה קרן היסוד כי היא חוזרת בה מן הערעור, וכלשון ההודעה:

"לאחר הדיון שהתקיים בפני בית המשפט הנכבד ביום 16.03.2020, בחנה ושקלה [קרן היסוד] את הדברים שנאמרו במסגרת הדיונים בפני בית המשפט ואת הצעת בית המשפט הנכבד בתום הדיון מיום 16.03.2020, והגיעה לכלל החלטה לפיה היא מבקשת להודיע לבית המשפט הנכבד כי היא חוזרת בה מהערעור [...]. בנסיבות, בהן בהודעתה זו מקבלת למעשה קרן היסוד את עמדת בית המשפט הנכבד, לפיה אין לברר את המחלוקת הכספית במסגרת הליך זה, יתבקש בית המשפט הנכבד שלא לפסוק הוצאות לחובת [קרן היסוד]".

ביום 22.07.2020, ניתן פסק-דין חלקי בע"א 7631/15, בעניינה של קרן היסוד, במסגרתו הורה בית המשפט על מחיקת ערעורה.

8.אשר לערעור שכנגד – ביום 05.09.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין המוסדות לקק"ל, לפיו קק"ל הכירה בזכויות החכירה של המוסדות בחלקות שעליהן המחוברים; תוך שהמוסדות נתנו לקק"ל התחייבות ושיפוי, בגין כל טענה ו/או תביעה של קרן היסוד ביחס למחוברים.

9.ביום 08.09.2022 הגישה קרן היסוד את התביעה מושא ההליך דנן (ת"א 17570-09-22), במסגרתה התבקשה קק"ל לשלם לה סך של 8 מיליון ש"ח כפיצוי בגין המחוברים. בתמצית, נטען כי קק"ל התעשרה על חשבון קרן היסוד, שכן נוכח המצב החקיקתי 'נאלץ' בית המשפט בתיק ההסדר לבטל ולמחוק את זכויות הבעלות במחוברים, אך בתמורה לכך, לא קיבלה קרן היסוד דבר. המוסדות צורפו כצדדים שלישיים להליך על-ידי קק"ל, משהם המשתמשים במחוברים, היו האחראים על תחזוקתם לאורך השנים, ובשים לב לפשרה בע"א 7631/15.

10.ביום 20.04.2023 הגישו המוסדות בקשה לסילוק התביעה על הסף, אליה הצטרפה בהמשך גם קק"ל, מחמת כמה עילות, כדלהלן:

ראשית, טענו המוסדות להתיישנות עילת התביעה של קרן היסוד, משזו נולדה עת חקיקת חוק המקרקעין אשר ביטל את ה'אינשאאט'; ביום 05.08.1999, עת התפרסמה ברשומות הודעה מוקדמת בדבר תחילתו של הליך הסדר הזכויות במקרקעין; או לכל המאוחר בעת מתן פסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף, בו נקבע כי אין לקרן היסוד זכויות קנייניות במקרקעין.

שנית, נטען לקיומו של השתק עילה, נוכח תיק ההסדר. זאת, משבית המשפט בהליך זה היה מוסמך לקבוע לעניין הפיצוי ושגה עת קבע אחרת, ולפיכך היה על קרן היסוד לעמוד על ערעורה, על מנת לקבל הכרעה הנוגעת לסמכות לפסוק את הסעד הכספי.

שלישית, ובהמשך לטענה הקודמת נטען, כי לא התבקש, וממילא לא ניתן, היתר לפיצול סעדים.

רביעית, המוסדות טענו להיעדר יריבות, מקום בו קרן היסוד נרשמה בטאבו כבעלת המחוברים בנאמנות עבור ההסתדרות הציונית. קרי, משהפכו המחוברים לחלק בלתי נפרד מהמקרקעין, פקעה נאמנותה של קרן היסוד, וכפועל יוצא, כך נטען, אין לה זכות עמידה בהליך זה משמבקשת כספים לעצמה. את טענה זו, ביססו המוסדות בין היתר, על קביעות בית המשפט בתיק ההסדר.

11.ביום 26.01.2023, נדחתה בקשת המוסדות לסילוק התביעה על הסף. ביחס לטענת ההתיישנות נקבע, כי כוח התביעה הקונקרטי התגבש רק ביום מתן פסק הדין בתיק ההסדר. שכן קודם לכן, מדובר היה בזכות תביעה מושגית בלבד, שעה שהמחוברים עדיין היו רשומים על שמה של קרן היסוד. בחישוב המועדים הרלבנטיים נקבע, כי עילת התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

בנוסף, נדחתה הטענה לקיומו של מעשה בית דין, משהסעד הכספי לא נדון בהליך ההסדר וממילא לא הוכרע. בתוך כך נקבע, כי אין צורך לקבלת היתר לפיצול סעדים עת נקבע שמדובר בסעד שבית המשפט לא מוסמך לדון בו; וכך או כך, הוטעם כי בית המשפט בתיק ההסדר 'פתח' את דרכה של קרן היסוד להגיש את תביעתה הכספית בפני ערכאה אחרת – כך שניתן היתר לפיצול סעדים.

לבסוף נקבע, כי טענת היעדר היריבות דורשת בירור עובדתי שאין מקומו להתבצע במסגרת שלב מקדמי זה.

12.מכאן הבקשה שלפניי.

טענות המוסדות בהליך דנן

13.לעמדת המוסדות, הותרת החלטת בית משפט קמא על כנה "תביא לבירור חוזר של תובענה שכבר נדונה באריכות על פני 12 שנים [...] לפגיעה בסופיות הדיון, ותגרום לעיוות דין ולעוול לקק"ל ולמוסדות, תוך הוצאת הוצאות חריגות". בעיקרו של דבר, שבים המוסדות וטוענים את שטענו ביחס להתקיימות העילות לסילוק התביעה על הסף.

וביתר פירוט, ביחס להתיישנות נטען כי זכות התביעה הקונקרטית נולדה כאמור בחקיקת חוק המקרקעין או בתחילתו של הליך ההסדר. משלב זה ואילך, כך נטען, זכותה של קרן היסוד במחוברים פקעה, ולפיכך יכולה הייתה לזכות בסעד כספי בלבד במסגרת הליך משפטי. הוברר, כי טענה זו מתחזקת, בין היתר, בשים לב לכך שכבר בהליך ההסדר עתרה קרן היסוד לקבלת פיצוי כספי. וכן, נוכח העובדה שפסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף, קבע, חרף היותה רשומה כבעלים של המחוברים בטאבו, כי אין לקרן היסוד זכויות במקרקעין.

אשר לטענה לפיה חל מעשה בית דין מסוג השתק עילה, טענו המוסדות כי קרן היסוד הגישה את תביעתה בגין אותה עילה מתיק ההסדר; וכי שגה בית המשפט בתיק ההסדר בקביעתו לפיה היה נטול סמכות לדון בסעד הכספי, משסעיפי החקיקה הרלוונטיים מלמדים על כך שאחז בסמכות ייחודית לדון בכך. לפיכך, הוטעם שאין לקרן היסוד להלין, אלא על עצמה, שעה שבחרה לחזור בה מערעורה על קביעה זו, וכי מדובר בעילה שנדונה, מוצתה והוכרעה, בפסק דין חלוט. לפיכך, אין מקום לאפשר עתה להגישה בשנית. בתוך כך נטען, כי שגה בית המשפט עת קבע כי לא נדרש היה היתר לפיצול סעדים או כי היתר כאמור התקבל.

זאת ועוד, לעמדת המוסדות, שגה בית משפט קמא בקביעה כי טענת היעדר היריבות מצריכה בירור עובדתי. שכן, פסק הדין בהליך ההסדר קבע מפורשות שקרן היסוד החזיקה את המחוברים בנאמנות, כך שמדובר בקביעה חלוטה שחל עליה השתק פלוגתא; וכן משקרן היסוד הודתה במסמכיה במסגרת הליך ההסדר שמחזיקה במחוברים בנאמנות.

דיון והכרעה

14.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובה.

15.בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי רק אם שוכנע, כי "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מכך עולה, כי על דרך הכלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב הערעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נדרש הדבר באופן מידי, להמשך ניהולו של ההליך באופן מלא והוגן (רע"א 6191/23 יהושוע מויאל נ' מי גולן – אגודת מים שיתופית חקלאית למשקי רמת הגולן, פסקה 11 (24.08.2023)).

לא זו אף זו, כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית הדוחה בקשה לסילוק על הסף תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, או שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית (ראו, מיני רבים: רע"א 5403/23 תור וגיל בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, פסקה 8 (07.08.2023)). איני סבור שהבקשה שלפניי עומדת באמות מידה אלה. ואבאר.

16.ראשית, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, לפיה אין מקום, בנסיבות העניין, לקבל את בקשת הסילוק על הסף מחמת התיישנות. כאמור, לפני מתן פסק הדין בתיק ההסדר הייתה קרן היסוד רשומה כבעלים של המחוברים; ועצם חקיקת חוק המקרקעין או תחילתו של הליך ההסדר לא מוחקים מניה וביה זכויות קנייניות במחוברים שהיו בבעלות אדם שאינו הבעלים של הקרקע (יהושוע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 183-182 (1993); סעיף 166(א) לחוק המקרקעין; ראו והשוו למצב בו המחוברים והקרקע היו רשומים בנפרד, אך על שם אותו האדם: סעיף 157(א) לחוק המקרקעין). מכוח אותן זכויות במחוברים ובשים לב לביטול ה'אינשאאט', עתרה קרן היסוד, בין היתר, לזכויות קנייניות במקרקעין לכשיוסדרו. כאמור, בסיומו של הליך ההסדר, נקבע כי המקרקעין יירשמו על שם קק"ל בלבד, בד בבד למחיקת זכויות קרן היסוד במחוברים. כך, שרק בנקודת הזמן הזו התבהרה תמונת הזכויות לאשורה, באופן 'שהזניק' את מרוץ ההתיישנות.

למען הבהרת האמור יוסף כי בעבר, בכל הנוגע להסדרת הרישום הנפרד, חל סעיף 157(ב) לחוק המקרקעין, שקבע הוראות בדבר עריכת שומה של הקרקע בנפרד ושל המחוברים בנפרד, תוך מתן זכות לבעל הנכס שערכו גבוה יותר לרכוש את זכויותיו של בעל הנכס שערכו נמוך יותר. לא רק זאת, אלא שסעיף 157(ב)(5) קבע כי "לא נרכש הנכס כאמור... יירשמו המקרקעין בבעלותם המשותפת של שני הבעלים בהתאם ליחס שבין הקרקע לשווי המחוברים". בשנת 1975 בוטל סעיף 157(ב) האמור (חוק המקרקעין (תיקון מס' 4), התשל"ה-1975); להלן: תיקון מס' 4) ונכון להיום, אין בחוק המקרקעין מנגנון להסדרת הזכויות במקרים של הפרדה בבעלות המחוברים והקרקע, שלא רשומים על שם אותו אדם. בדברי ההסבר לתיקון מס' 4, הוסבר ביטול סעיף 157(ב) לחוק המקרקעין כך: "שומת הנכסים על פי הוראת הסעיף היא עצמה בעיה מסובכת ואף כאשר היא נעשית היא איננה משקפת את זכויותיהם הכספיות האמיתיות של בעלי הנכסים; כי ערך הקרקע גבוה מאד כיום לעומת ערכו של הבית הישן. דבר זה עלול להביא לקיפוח"; ומפרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט עלה כי: "המציאות תכריח את הצדדים [בעלי הזכויות במקרקעין ובמחוברים – ח' כ'] להתפשר. נשאיר את זה למציאות" (ד"כ [21.07.1975], 7).

עולה אפוא, כי אין בחקיקת חוק המקרקעין ובביטול ה'אינשאאט', כדי לאיין את זכויותיהם הפוטנציאליות של בעלי המחוברים מהתקופה שקדמה לביטולו, במקרקעין המוסדרים (ראו גם: ויסמן, בעמודים 184-183). ויוזכר, כי "לצורך הגדרת מהותן של זכויות בעלות מקויים, בין היתר, הסדר המקרקעין ובלעדי בירור משפטי מלא הכרוך בהסדר לא ניתן יהיה כלל להגיע למסקנות משפטיות שתהיינה מושתתות על נתונים עובדתיים ומשפטיים בדוקים ומלאים" (ע"א 707/75 אגבריה נ' אגבריה, פד"י ל(2) 714, 719 (1976)).

17.שנית, אשר למעשה בית דין, בהינתן שהערעור שהגישה קרן היסוד על סוגיית סמכות בית המשפט בהליך ההסדר לדון בסעד הכספי נמחק – פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עומד על כנו. לפיכך, פתוחה דרכה של קרן היסוד להגיש תביעה בגין הסעד הכספי בשנית. שכן, עצם קביעת בית המשפט בהליך ההסדר לפיה הוא משולל סמכות לפסוק סעד זה, משמעותה עבור קרן היסוד הנה ש"כללי הפרוצדורה הם שכופים [עליה] לפצל את עילת התביעה לתובענות נפרדות, [ו]יש בכך משום חריג לכלל של השתק עילה, [וקרן היסוד] אף אינ[ה] נזקק[ת] להיתר מטעם בית המשפט לפיצול העילה או הסעדים" (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 789-788 (מהדורה שנייה, 2023)).

18.לבסוף, בית משפט קמא נמנע, הלכה למעשה, מלהכריע בטענת היעדר היריבות. זאת, משמצא שמדובר בסוגייה מורכבת, המצריכה בירור עובדתי, ושדינה להתברר בהמשך ההליך. לאחר עיון, איני מוצא כי נפל פגם בקביעה זו, וזאת חרף טענות המוסדות אשר לקיומו של השתק פלוגתא ביחס לאופן ההחזקה במחוברים. המוסדות לא פירטו כיצד בנסיבות העניין מתקיימים התנאים הנדרשים לקיומו של 'השתק פלוגתא'. בנוסף, טענת המוסדות לפיה ההחזקה בנאמנות מניה וביה מלמדת על היעדר זכויות במחוברים, גם היא דורשת תימוכין עובדתיים, וממילא נטענה בעלמא בהיעדר תימוכין משפטיים. אשר על כן, מקומה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, בהתבסס על מכלול הטיעונים והראיות בעניין – ולצדדים, כאמור, שמורה הזכות להעלותה בהמשך ההליך ולבררה עד תום, שם.

19.סוף דבר – הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא.

20.משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.