רע"א 7717/16 רע"א 7717/16

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.8.2016 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא א' פרקש , כב' סגן הנשיא מ' דרורי וכב' שופט ע' שחם ) בע"א 23180-09-15, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסקי דינו מיום 17.5.2015 ומיום 12.1.2016 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ ) בת"א 14473/08.

רקע והליכים קודמים

1.המבקש הוא בית ספר הפועל במזרח ירושלים (בעלת הדין היא, למעשה, העמותה המפעילה את בית הספר). מקור הבקשה דנא בתובענה בגין נזקי גוף שהגיש המשיב 1 (להלן: המשיב ) נגד המבקש והמשיב 2 (שהועסק על-ידי המבקש כמורה בתקופה הרלבנטית; להלן: המורה ). כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 5.9.1998 הורה המורה למשיב ולשני תלמידים נוספים לסייע לו להרים ולהזיז רכב אשר חסם את רכבו שחנה במגרש החניה של בית הספר, וכך עשו. בעקבות זאת, חש המשיב כאב חד בגבו התחתון (להלן: התאונה ).

2.ביום 28.2.2010 הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה נגד המורה ונגד המבקש בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. צוין, כי עם חלוף השנים חלה החמרה במצבו של המשיב, ומשכך הגיש את התביעה רק כעבור כעשר שנים ממועד התאונה (שאירעה שעה שהיה קטין). במסגרת ההליך בבית משפט השלום, נחלקו הצדדים לגבי נסיבות התאונה והאחריות לה, וכן לגבי גובה הנזק. המורה לא הגיש כתב הגנה, ועל כן פסק הדין מיום 17.5.2015 ניתן בהעדר הגנה מטעמו.

בית משפט השלום קיבל את גרסתו של המשיב, שנתמכה בראיות הנוספות שהובאו בפני בית המשפט, וקבע כי התאונה התרחשה בחצר בית הספר עקב המאמץ הגופני החריג של המשיב בעת הרמת והזזת הרכב. באשר לאחריותם של המבקש ושל המורה, נקבע, תחילה, כי קמה לשניהם חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים. לעניין אחריותו של המורה הוטעם, כי המורה, המפעיל מרות כלפי התלמידים, הפר חובה זו עת ביקש מהמשיב לבצע פעולה הנושאת עמה סיכון ברור, וכאשר עלה בידיו של המורה לצפות את האפשרות שהתנהגות זו תגרום לנזקי גוף. משכך, נקבע כי המורה התרשל ועל כן הוא אחראי לנזקים שנגרמו למשיב כתוצאה מהתאונה. בצד זאת, מצא בית משפט השלום כי יש להטיל אחריות שילוחית לקרות התאונה על המבקש, כמי שהיה מעסיקו של המורה, מכוח הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ). בהקשר זה נקבע, כי המורה ביצע את העוולה במסגרת מילוי תפקידו, שכן מהלך יציאת התלמידים והמורים מבית הספר מהווה חלק משגרת עבודתו של המורה ויש בו גם כדי לתרום לתועלתו של המעסיק המעוניין ברווחת עובדיו. לעניין הנזק, לאחר בחינת חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית המשפט, כמו גם יתר הראיות שהונחו בפניו, נקבעה למשיב נכות רפואית צמיתה בשיעור של 22.5 אחוזים בגין הגבלת תנועה בעמוד השדרה המתני, ונפסק כי הנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה. בנוסף, בית המשפט דחה את טענות המבקש לאשם תורם מצד המשיב, בעמדו על כך שבעת התאונה היה המשיב נער צעיר שטרם התגבש אצלו שיקול דעת עצמאי. נוכח האמור, ובהתחשב בכלל הנתונים בעניינו של המשיב, נפסק כי על המורה והמבקש, ביחד ולחוד, לפצות את המשיב בסך של 820,335 ש"ח בגין ראשי הנזק השונים, ובכללם הפסדי שכר וכושר השתכרות לעבר ולעתיד, אובדן זכויות סוציאליות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד (פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין העיקרי ).

בהמשך לכך, ולאחר שהמורה הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה, הוסכם עם המשיב על ביטולו של פסק דין זה. המשיב והמורה הסכימו עוד, כי התביעה נגד המורה תימחק ללא צו להוצאות נוכח מצבו הכלכלי. להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין ביום 12.1.2016 (להלן: פסק הדין הנוסף ). יצוין, כי לא נתבקשה תגובתו של המבקש לבקשת המורה לביטול פסק הדין העיקרי כנגדו, כך שפסק הדין הנוסף ניתן מבלי שהמבקש הביע את עמדתו.

3.כלפי פסק הדין העיקרי ופסק הדין הנוסף הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו השיג על המסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום, הן לעניין התאונה ונסיבותיה, הן לעניין הערכת נזקיו של המשיב והן לעניין הקביעה לפיה יש להטיל על המבקש אחריות שילוחית בגין מעשיו של המורה. עוד נטען, כי פסק הדין הנוסף גורע מאחריותו של המבקש, שכן חבותו נסמכת על קיום חבותו של המורה שבוטלה בפסק הדין הנוסף. המבקש הוסיף וטען, בין היתר, כי נפל פגם בכך שהתכחשות המורה לקרות התאונה, שהושמעה במסגרת בקשתו לביטול פסק הדין נגדו ושיש בה כדי להשליך על העובדות שנקבעו בפסק הדין העיקרי, לא הושמעה במסגרת דיוני ההוכחות בתיק. על כן המבקש סבר כי קיימת הצדקה לבטל אף כלפיו את פסק הדין העיקרי. מנגד, המשיב והמורה סמכו ידיהם על פסקי דינו של בית משפט השלום, והמשיב הוסיף, בין היתר, כי אין בפסק הדין הנוסף כדי להשליך על העובדות שנקבעו בפסק הדין העיקרי, כך שחבות המורה נותרה על כנה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בגדר סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעמדו על כך שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שבפסק הדין העיקרי, כמו גם במסקנות המשפטיות בדבר אחריותו של המבקש, הנסמכות היטב על מממצאים אלו. הוטעם, כי אין בעובדה שגרסתו של המורה נשמעה לאחר מתן פסק הדין העיקרי, כדי להשליך על קביעותיו של בית משפט השלום, וככל שסבר המבקש כי יש בגרסתו של המורה כדי לסתור את הראיות התומכות בגרסתו של המשיב, היה על המבקש לזמן אותו למסור עדות בבית המשפט. עוד נקבע, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט השלום לעניין שיעור הנכות, הקשר הסיבתי והעדר אשם תורם אינן חריגות, כך שלא קיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש כלפי פסק הדין הנוסף, בקבעו כי אין בו כדי להשליך על המסקנות שבפסק הדין העיקרי הנוגעות למבקש.

בקשת רשות הערעור

4.כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא. המבקש טוען, כי קיימת הצדקה לדון בעניינו ב"גלגול שלישי", שכן המקרה מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות, שעניינה באפשרות לבטל פסק דין ולמחוק תביעה כלפי מעוול עיקרי, תוך הותרתה על כנה של חבות הגורם הנושא באחריות שילוחית בגין מעשיו של הראשון. לגישתו של המבקש, ביטול פסק הדין כלפי המורה ומחיקת התביעה נגדו מהווים, הלכה למעשה, ביטול הקביעה בדבר התרחשות ההתנהגות העוולתית שביסוד הפרשה דנא. על כן, המבקש סבור שמאחר שאחריותו ניזונה אך מהעוולות שביצע המורה, היה על בית משפט השלום לבטל את פסק הדין גם בעניינו. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות גורמים לעיוות דין חמור, שכן נמנעה ממנו הזדמנות להשמיע את טענותיו הנוגעות לבקשת המורה לביטול פסק הדין העיקרי. נוסף על כך, המבקש חוזר על השגותיו כלפי הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וטוען כי מסקנות אלה נגועות בחוסר סבירות קיצונית, כך שנגרם למבקש עיוות דין המצדיק התערבות של בית משפט זה. כן חוזר המבקש על טענתו לפיה לא היה מקום לייחס לו אחריות שילוחית מכוח היותו מעסיקו של המורה, שכן המעשה המזיק לא בוצע במסגרת תפקידו של המורה או למען תועלתו של המבקש כמעסיק.

דיון והכרעה

5.דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982 )). בפסק הדין הנוסף נקבעה תוצאה אופרטיבית ביחס תביעה נגד המורה על-יסוד ההסכמות אליהן הגיע עם המשיב, אך לא היה בכך משום ביטול הקביעות העובדתיות לעניין התאונה, נסיבותיה או אחריות המורה בגינה. הקביעה לעניין אחריותם של המורה ושל המבקש נותרה על כנה, וכל שנקבע בפסק הדין הנוסף הוא שלא מוטל על המורה לפצות את המשיב בגין נזקיו. לו היה המשיב בוחר מלכתחילה שלא לצרף את המורה לתביעה כבעל דין, ולהפנותה במקורה אך כנגד המבקש, הרי שניתן היה להגיע לאותה מסקנה עובדתית ומשפטית בדבר אחריותם של המורה ושל המבקש לנזקיו של המשיב, ולאותה תוצאה אופרטיבית לפיה על המבקש לשאת בתשלום הפיצוי למשיב. סעיף 13 לפקודה, שעל יסודו נקבעה חבותו של המבקש, קובע באילו מצבים יישא המעסיק באחריות שילוחית בגין מעשיו של עובדו, ולא נכללה בסעיף כל דרישה שהעובד יהיה בעצמו בעל דין בהליך. נוכח האמור, לא מתעוררת במקרה דנא שאלה שלא היתה ניתנת לבירור במסגרת הדין הקיים. כמו כן, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מהמסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום בפסק הדין העיקרי, או בכך שלא ניתנה למבקש הזדמנות להגיש תגובה לבקשת המורה לביטול פסק הדין. לכאורה מן הראוי היה לאפשר למבקש להביע את עמדתו בעניין, אך נדמה כי פגם זה נרפא במסגרת הערעור, שכן טענותיו – הגם שלא התקבלו – זכו לעיון והתייחסות על-ידי בית המשפט המחוזי. לרקע כל האמור לעיל, נמצא כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי".

6.בכל הקשור להשגות המבקש כלפי תחולת סעיף 13 לפקודה בעניינו – אלו לא מעוררות שאלה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", שכן בית משפט זה נתן את דעתו בעבר לפירוש הוראה זו (ראו למשל: ע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015); ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר

(7.9.2010); ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' שטיבל , פ"ד מד(3) 331 (1990)). גם אם היה ניתן להגיע לתוצאה אחרת בעניינו של המבקש (ואיני רומז שכך הוא), קיום דיון ב"גלגול שלישי" לא נועד לתיקון טעויות ביישום הדין

על מערכת עובדות ספציפית (ראו: רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויסט , פסקה 6 (4.12.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב

(3.9.1996)). יתר טענותיו של המבקש נוגעות להערכת ראיות ולממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, כמו גם למסקנות המשפטיות הנובעות מכך. ברי כי אין מקום לדון בטענות מסוג זה ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 3777/16 פלונית נ' איילון חב' לביטוח (11.8.2016); רע"א 2782/16 פלונית נ' פלונית (28.7.2016)).

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.