רע"א 7774/10 יוסי וינר נ. עו'ד יהודה וידבסקי

לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש' דברת ), אשר דחה את בקשתו של המבקש לבטל את פסק דינו של אותו בית משפט בע"א 1030/04 מיום 25.12.05, מחמת מרמה.

1.

ברקע הפרשה, סכסוך ארוך שנים בין המבקש, המחזיק בזכויות בבניין מסחרי בבאר-שבע (להלן: הנכס ) לבין חלק מבעלי הזכויות הנוספים בנכס. בגדר כך, התקיימו הליכים שונים בין המבקש לבין שניים מבעלי הזכויות בנכס – חנה שרוט ומאיר אלקיים (להלן: שרוט ואלקיים ) – שנסבו – בין היתר – על ניסיונם של השניים למנוע מן המבקש לקבל היתר בניה לפעולות בנייה שביקש לבצע בנכס, ולהרוס את שכבר בנה. בגדר כך, הגיש המבקש בחודש ספטמבר 1998 תביעה נגד המשיב בבית משפט השלום בבאר-שבע (ת.א. 6308/98, כב' השופט א' ואגו ), שבה טען כי במטרה לקדם את עניינם של מרשיו, ניצל המשיב את מעמדו כחבר מועצת עיריית באר-שבע וחבר הועדה המקומית לתכנון ובנייה באר-שבע, על מנת למנוע ממנו לקבל היתר בניה ולממש זכויותיו בנכס, ואף השתתף בישיבה של הועדה המקומית אשר דנה בעניין. התביעה נדחתה, וכמוה נדחה הערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע.א 1030/04, כב' סגן הנשיא י' טימור והשופטים, נ' הנדל ו ש' דברת ) (להלן: פסק הדין הראשון )). ביום 7.3.05 הגיש המבקש תביעה נוספת נגד שרוט ואלקיים ( ת.א 4074/05 , כב' השופט ב. אזולאי ), שבה עתר לסעד הצהרתי שיקבע כי הוא בעל הזכויות בנכס. עוד ביקש המבקש שהנכס ירשם על שמו וכי הוא יפוצה בגין נזקים כספיים שנגרמו לו. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי המבקש הינו בעליו של החצר בנכס, למעט חלק החצר שנמכר לאחר (כ-28 מ"ר) (להלן: פסק הדין השני ). בעקבות פסק הדין השני, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין הראשון.

2.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הבקשה. לפי קביעתו, המבקש לא הצביע על כל ראיה חדשה לביסוס טענותיו, ובפסק הדין השני שעליו הוא סומך את ידיו, אין כדי להצביע על עובדות חדשות שיש בהן כדי לשנות או להשפיע על פסק הדין הראשון. לדברי בית המשפט, בעוד שבפסק הדין הראשון נבחנה שאלת התנהלותו של המשיב, התמקד פסק הדין הראשון בבחינת זכויות המבקש בנכס. מכאן, שמדובר בשאלות שונות, שאינן משליכות האחת על השנייה. עוד נקבע כי טענותיו של המבקש מפנות בעיקרן לקביעה עובדתית שיצאה תחת ידו של בית המשפט בפסק הדין הראשון, בנוגע להשתתפותו של המשיב בישיבה של הועדה המקומית, ואשר נסמכת על תשתית ראייתית. לא הונחה תשתית ראייתית שיש בה כדי לשנות את שנקבע ואף אין בנמצא אינטרס ציבורי חשוב או עוול פרטני הגובר על עקרון סופיות הדיון. בצד זה, הפנה בית המשפט המחוזי לדברים שנקבעו בפסק הדין, שלפיהם עניינו של המבקש נדון באופן ענייני, ללא קשר להתנהלות המשיב, אפילו נכח זה באותה ישיבה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה שב המבקש וטוען כי המשיב השתתף כחבר בשלוש ישיבות של וועדות התכנון אשר דחו את בקשות המבקש. לדבריו, המשיב הודה כי השתתף בישיבות האמורות בחקירתו במשטרה ובדיון בבית המשפט בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים, וראיות אלה לא היו לפני בית המשפט המחוזי, בעת שדן בפסק הדין הראשון. לדבריו, מדובר בראיות מוצקות המוכיחות כי המשיב רימה את בית המשפט והשתתף בכל הישיבות שבהם נדחו בקשותיו של המבקש. על רקע זה גורס המבקש, יש לבטל את פסק הדין הראשון מחמת מרמה.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת נספחיה השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענתו של המבקש בדבר השתתפותו, לכאורה, של המשיב בישיבת ועדת התכנון מיום 25.12.91 נידונה בהרחבה על-ידי בית משפט השלום ונקבע לגביה ממצא עובדתי על בסיס בחינה ראייתית פרטנית, שלפיו המשיב לא נכח בישיבה נושא הבקשה. בלשונו של בית המשפט –

"משקלם המצטבר של הראיות שלעיל, והנסיבות שתוארו, שכולן באו לתמוך בעדותו הנחרצת של [המשיב] כי לא נכח בישיבה דנן, הביאונו, לפיכך, לקביעת הממצא, שלפיו הצליח [המשיב] להרים את נטל הראייה לשכנע את ביהמ"ש כי בפועל לא נכח ולא השתתף בישיבה הנדונה. נראה, כי מדובר ברישום מוטעה, שבו ננקבו שמות כל חברי ועדת המשנה, באורח גורף, כמי שהשתתפו בישיבה, לצד כל המוזמנים "החיצוניים", שאף הם, כביכול, התייצבו, עד האחרון שבהם".

גם ערכאת הערעור שדנה בטענות דומות לאלה שמפנה המבקש כאן, לא ראתה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו. הראיות החדשות שעליהן מצביע המבקש בבקשתו, שעל בסיסם משתית הוא את בקשתו, כוללות דברים שאמר המשיב במשטרה בחקירתו מיום 5.4.05 בנוגע להתדיינות אחרת בינו לבין המבקש כי "במהלך השנים האלה ייצגתי את הלקוחות שלי בכל מיני הליכים משפטיים ובפני וועדות התכנון". עוד מצביע המבקש על דברי המשיב בתגובה לבר"ע 586/08 כי "השתתפות ב"כ המשיבים בשלוש ישיבות של ועדות תכנון, הנזכרות בכתב התביעה המתוקן אינה מהווה עבירה כלשהי". בדין קבע בית המשפט קמא כי אין באלה כדי להטות את הכף לטובת ביטול פסק הדין. ראשית, המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת נוכחותו של המשיב בישיבה ספציפית שבו נדון עניינו מיום 25.12.91, ובראיות האמורות אין כדי לספק כל אינדיקציה לנוכחותו בישיבה הספציפית. שנית, דבריו של המשיב במשטרה נאמרו עובר לדיון בערעור שנדון בפסק הדין הראשון. המבקש לא הרים את הנטל להראות שאפילו פעל בשקידה סבירה לא היה בידיו להביא ראיה זו לפני בית המשפט שדן בערעור (ראו ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר ניהול בע"מ , סעיף 11(לא פורסם, 8.12.08)). שלישית, כפי שנקבע בפסק הדין, בקשת המבקש לקבלת היתר בנייה נדחתה פעם אחר פעם על-ידי רשויות המינהל ועל-ידי הערכאות השונות. מכאן, שאפילו נכח המשיב בישיבה, לא היה בדבר כדי להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה. גם בפסק הדין השני, שלא בחן באופן ישיר את הטענה בדבר נוכחות המשיב בישיבה נושא דיוננו, לא נקבעו קביעות או ממצאים שיש בהם כדי לכרסם בקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין הראשון, שהפכו חלוטות. נוכח המקובץ, נחה דעתי כי באיזון שבין השיקול בדבר סופיות הדיון ומניעת התדיינות יתר, לבין הרצון להגיע לחקר האמת ולמנוע עיוות דין (ראו ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ , פ"ד נה(2) 11, 22 (2000)), לא הונחה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול פסק דין.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.