רע"א 7856/20מורן אדרי נ. אביטל חרובי

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.9.2020, בת"א 13908-09-18 (השופטת ר' למלשטריך-לטר ), שבגדרה נקבע כי מעשי המבקשות הם בגדר 'פרסום', כמשמעו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

2.

המשיבות 2-1, העובדות במשיב 3, גן ילדים, הגישו תביעת לשון הרע נגד מספר גורמים, המבקשות ויתר המשיבים, בעקבות פרסומים שהפיצו על אודות מעשי התעללות בילדי-הגן, אשר בוצעו לכאורה על-ידי המשיבות 2-1, כאשר לדידן לא היו דברים מעולם.

3.

במהלך קדם-המשפט החליט בית המשפט לפצל את הדיון בתביעה לשלושה שלבים: בשלב הראשון, יגישו הנתבעים (המבקשות והמשיבים 17-4 כאן) תצהירים שבהם יפרטו האם הם מודים בעצם פרסום הדברים, כטענת התובעים (המשיבים 3-1 כאן); בשלב השני, תבורר שאלת החבות; ובשלב השלישי, ככל שיהיה בכך צורך, תבורר מידת הנזק שנגרם לתובעים.

4.

ענייננו כאן בטענת המשיבים 3-1 כי המבקשות פעלו להפצת הידיעות הכוזבות על התעללות בילדי הגן, אשר לשיטתם מהווים 'פרסומים' לעניין החוק. ביחס למבקשת 1 נטען כי יצרה קשר עם חלק מעובדות גן-הילדים, במטרה לגרום להן להעיד על מעשי אלימות והתעללות שביצעו המשיבות 2-1, וכמו כן כי הובילה להחתמתה של המבקשת 2 על תצהיר, שבמסגרתו העידה על מעשים כאמור מצד המשיבות 2-1. לגבי המבקשת 2 נטען כי חתמה על תצהיר כאמור, וכמו כן שהעידה במהלך חקירה משטרתית שנערכה בנוגע לפרשה כי המשיבות 2-1 נהגו להשאיר ילדים בוכים במטבח גן-הילדים בעת שעת קבלת הורים, וכי במקרה אחד היתה עדה לאירוע שבו לקחה המשיבה 2 צלחות לשני ילדים.

5.

המבקשות הכחישו את המיוחס להן מבחינה עובדתית. בהינתן זאת, נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בשאלה האם אכן עשו המבקשות את אשר נטען, והאם הדברים מגיעים כדי 'פרסום' לעניין החוק. לאחר שהתקיימו שלושה דיוני הוכחות, שבהם נחקרו המצהירים ונשמעו עדויות מפי עדים נוספים, ולאחר שהתקבלו חומרים מחקירת המשטרה בעניין, קבע בית המשפט המחוזי ביום 29.9.2020 כי המבקשות, חרף הכחשתן, אכן עשו את שנטען כלפיהן. כך, ביחס למבקשת 1 נקבע כי היא יזמה פגישה בין עו"ד מטעמה לבין עובדות הגן, שבמסגרתה הוחתמה המבקשת 2 על תצהיר שבו פורטו מעשי התעללות שונים שביצעו לכאורה המשיבות 2-1. עוד נקבע, כי המבקשת 1 ידעה על תוכן התצהיר, וכי פעלה להפצתו על מנת שהדבר ישרת אותה בסכסוך כספי שבינה לבין המשיבים 3-1. ביחס למבקשת 2 נקבע כי היא אכן חתמה על התצהיר, תוך שהיא מודעת לתוכנו, וכי אכן אמרה במהלך החקירה במשטרה את הדברים שיוחסו לה. בית המשפט עמד על כך שהכחשת המבקשות את המיוחס להן נמצאה כ "הכחשת כזב" , אשר הובילה לניהול הליך מקדמי מסורבל ומיותר, תוך שהוטעם כי הימנעותן מהבאת ראיות לתמיכה בטענותיהן – ובפרט סירובן לחשוף התכתבויות בינן לבין נתבעות אחרות – פועלת לחובתן. על יסוד האמור, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המעשים שביצעו המבקשות הם בגדר 'פרסום', כמשמעו בחוק.

מכאן הבקשה שלפַני.

6.

המבקשות סבורות כי נפלו פגמים רבים בהחלטת בית המשפט המחוזי. כך, נטען כי נקבעו קביעות עובדתיות החורגות מהעניין שהונח לפני בית המשפט בשלב המקדמי של הוכחת דבר הפרסום עצמו; כי נקבעו מסקנות עובדתיות שגויות ביחס לעניינים שכלל לא היו במחלוקת בין הצדדים; כי לא היה מקום לקבוע שגרסת המבקשות נמצאה כוזבת, או שמעשיהן נעשו מתוך כוונה לפגוע במשיבים 3-1 בעקבות מחלוקת כספית ביניהם, וזאת בפרט כאשר לא הוכחה עובדת קיומה של מחלוקת כספית כאמור; כי ההחלטה נסמכת על דיסק דיגיטלי מחומרי חקירת המשטרה, שהועבר לידי בית המשפט אך לא הובאו לעיון הצדדים; כי בית המשפט ביסס את החלטתו על טענות מטעם המשיבים 3-1 שיש בהן משום הרחבת חזית, וזאת חרף התנגדות ברורה לכך מצד ב"כ המבקשות; וכי בית המשפט שגה כאשר זקף לחובת המבקשות את העובדה שסרבו לחשוף התכתבויות שלהן עם יתר הנתבעים, באשר עסקינן במידע בלתי רלבנטי שממילא לא היה מקום לחשפו.

בגין פגמים אלה סבורות המבקשות שדין החלטת בית המשפט המחוזי – להתבטל. לשיטתן, הותרת ההחלטה על כנה תסב להן "נזק של ממש" בהמשך ניהול ההליך, ועל כן דרושה התערבות כבר בשלב זה. שכן, משקבע בית המשפט ממצאים עובדתיים בנוגע למידת האמינות של המבקשות, הלכה למעשה הוכרעה התביעה כולה, וזאת על אף שטרם החל הליך ההוכחות לגבי שאלת החבות. בהקשר זה צוין, כי לאחר מתן ההחלטה התחלף מותב בית המשפט, בשל שינוי בסדרי העבודה של בית המשפט. בהינתן זאת, כך נטען, הנזק רק מתעצם, באשר כעת, משיושב בדין שופט שלא התרשם באופן ישיר מהראיות שהוצגו עד כה, ועל כן ההחלטה מושא הבקשה תהא לו בבחינת "כזה ראה וקדש" .

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה מאת המשיבים. הנזק הממשי לו טוענת המבקשות, ככל שירדתי לסוף דעתן, נובע מהאופן שבו ניסח בית המשפט את החלטתו, כשקבע שהכחשת המבקשות את המיוחס להן היא "הכחשת כזב" . ככל שהנזק הנטען נובע מעצם המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי – הרי שעסקינן בקביעה עובדתית, שבה ככלל לא תתערב ערכאת הערעור. זאת בוודאי בהתחשב בכך שנקבעה לאחר שלושה דיוני הוכחות, שבהם התרשם בית המשפט באופן ישיר מן העדויות. ככל שהנזק הנטען נובע מעצם הלשון שבה נקט בית המשפט בהחלטה – הרי שגם בכגון דא תתערב ערכאת הערעור באופן מצומצם ביותר (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון , פ"ד נב(3) 721, 733-732 (1998)). בהקשר זה, לא מצאתי גם טעם בטענה שהנזק אך מתעצם נוכח חילופי המותב בתיק. אין כל יסוד להניח שההחלטה מושא הבקשה תטה את שיקול דעתו של המותב החדש, וחזקה עליו כי יעשה את מלאכתו נאמנה. ממילא, לא הוברר כלל מדוע הדבר מעצים את הנזק הנטען. בה במידה ניתן היה לסבור כי דווקא ההחלפה למותב חדש, שטרם גיבש את דעתו על התיק, עשויה לפעול לטובת המבקשות.

8.

מעבר לאמור, נראה כי הלכה למעשה הנזק שלכאורה עשוי להיגרם למבקשות נובע מעצם פיצול הדיון וההכרעה לשלבים שונים – דבר הנושא עמו, כידוע, גם יתרונות, גם חסרונות (רע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית קופ"ח כללית נ' פלוני , פסקאות 11-10 (10.10.2012)). המבקשות לא העלו כל טענה נגד עצם ההחלטה על פיצול הדיון, כאשר ממילא חלף המועד לערער עליה – וגם מהיבט זה סבורני כי אין הצדקה להתערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי בשלב זה.

9.

למעלה מן הצורך, אציין שלא מצאתי גם ממש בטענות לפגמים שנוצרו כתוצאה מהסתמכותו של בית המשפט על הדיסק מחקירת המשטרה, ולא כל שכן בטענות להרחבת חזית אסורה. בנוגע לחומר מחקירת המשטרה – עיון בתיק בית המשפט מעלה כי ביום 30.7.2020 הודיע בית המשפט לצדדים כי הפרקליטות העבירה לבית המשפט את הדיסק האמור, וכי הצדדים מוזמנים לבוא לבית המשפט ולהעתיקו. על פני הדברים נראה אפוא כי ניתנה למבקשות הזדמנות לעיין בחומר האמור. בין אם עשו כן, בין אם לאו, בעניין זה, פגם דיוני – לא מצאתי.

באשר להרחבת החזית הנטענת – אמנם, ככלל, בעל דין אינו יכול לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהותוותה בכתבי הטענות (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ , פסקה 12 (8.10.2020)). אולם פירושו של כלל זה בדבר איסור על 'הרחבת חזית', איננו כי בעל דין נדרש לפרט בכתב תביעתו באופן מדוקדק ומפורט את כלל העובדות, הראיות והאסמכתאות, שעליהן מתבססת תביעתו; די בפירוט העובדות המהותיות, ואין צורך בפירוט מכלול הראיות הדרוש להוכחתן (תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ , פסקה ה(2) (15.5.2008); רע"א 5436/20 איכות קייטרינג שולץ 1997 בע"מ נ' צח ייבוא ושיווק חומרי ניקיון וכלים חד פעמיים בע"מ , פסקה 9 (16.9.2020)). בענייננו, המחלוקת העובדתית בין הצדדים סבבה סביב השאלה האם המבקשות אכן הפיצו ידיעות נגד המשיבים 3-1, והאם מעשים אלה עונים להגדרה של 'פרסום' בחוק. זהו לב העניין שהובא לפתחו של בית המשפט, ולא שוכנעתי שהסתמכותו בהחלטה על ראיות שלא צוינו בכתב התביעה חרגה מגדרי פלוגתא זו.

10.

הנה כי כן, לא שוכנעתי כי בשלב זה עלול להיגרם למבקשות נזק של ממש באם לא תינתן רשות לערער, ולא כל שכן כי הותרת החלטת בית המשפט המחוזי על כנה תוביל להמשך ניהול ההליך באופן שגוי. ממילא, לא מצאתי גם כי נפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי פגמים דיוניים חמורים, שיש בהם כדי להצדיק את התערבותי.

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.