רע"א 7888/03 רחל קרקיאשוילי נ. חיים קצין

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניינה.

המערערת נפגעה בתאונת דרכים בשנת 1995, בדרכה למקום עבודתה. המבקשת הגישה תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובמקביל פנתה גם למוסד לביטוח לאומי בתביעה ובבקשה לקביעת דרגת נכות עקב תאונת עבודה. לאחר הליכים ממושכים בפני ועדות המוסד לביטוח לאומי, שכללו גם ערעורים לבית הדין לעבודה לגבי החלטותיהן של ועדות אלה, נקבעה למבקשת, ביום 26.2.2001, נכות בגובה של 14.69% (לאחר תוספת לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956). המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי להבאת ראיות לסתור קביעה זו של ועדת המוסד לביטוח לאומי, ובכללן חוות דעת אורתופדית נוירולוגית ופסיכיאטרית בעניינה. בית המשפט המחוזי קבע כי עניינה של המבקשת אינו אחד המקרים המיוחדים בהם יש לפעול לפי הסיפא שבסעיף 6ב לחוק הפיצויים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. יחד עם בקשה זו הוגשה גם בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור.

עיקר טענתה של המבקשת בפני בית המשפט קמא ובבקשת רשות הערעור שהגישה הינה כי יש לבטל את קביעתה של ועדת המוסד לביטוח לאומי הואיל והיא ניתנה תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. לטענת המבקשת, הרופא שעמד בראש הועדה, ד"ר סלטי, היה מצוי בניגוד עניינים בעת הטיפול בעניינה של המבקשת, שכן ידע כי משרדה של באת כוחה של המבקשת ניהל ומנהל נגדו תביעות אישית (בשם לקוחות אחרים של המשרד). בית המשפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי חזקה על מי שיושב בגוף מעין שיפוטי כי ינהג ביושרה ולא יערב עניין בעניין. במקרה דנן, כך פסק בית המשפט המחוזי, לא הובאה ראיה שתפריך חזקה זו. בית המשפט המחוזי ציין כי התביעה כנגד יושב ראש הועדה הוגשה זמן רב לאחר שישב בוועדה הרפואית בעניינה של המבקשת, וכי עמדתו בוועדה לא הרעה עם המבקשת. כן ציין בית המשפט קמא כי דין טענה זו להידחות כבר משום שהועלתה רק בשלב הדיון בפניו.

בבקשת רשות הערעור שהגישה מציינת המבקשת כי באת כוחה ניהלה תביעה כנגד ד"ר סלטי כבר בשנת 1994, וכן פנתה אליו בעניין תביעה שהוגשה בשנת 2002, כבר בשנים 1999, ו- 2000, כל זאת בטרם נערכו ישיבות הועדה הרפואית בעניינה של המבקשת. כן מציינת המבקשת כי ד"ר סלטי פסל עצמו מלשבת בוועדה רפואית בעניינו של לקוח אחר של באת כוח המבקשת, וכי לגבי לקוח נוסף פסק בית הדין לעבודה בערעור כי עניינו יידון בפני ועדה רפואית בהרכב אחר. המבקשת מציינת כי גם לעניין מועד העלאת הטענה שגה בית המשפט שכן נודע לבאת כוחה על כהונתו של ד"ר סלטי כיושב ראש הועדה רק לאחר שהועדה סיכמה את דיוניה ולאחר שנשלחו פרוטוקולי ישיבות הועדה. לאור התמשכות ההליכים בוועדה העדיפה המבקשת, לטענתה, שלא להגיש ערעור נוסף לבית הדין לעבודה, אלא לפנות לבית המשפט קמא בבקשה להבאת ראיות לסתור. המשיבה 2 טוענת כי דינן של טענות המבקשת להידחות. ראשית, טוענת המשיבה 2 כי לא הוכח בפני בית המשפט קמא כי ד"ר סלטי היה מודע לזהותה של באת כוחה של המבקשת, כי אותן תביעות אמורות הוגשו, וכי הן הוגשו במועדים הנטענים לעיל. לעניין מועד העלאת הטענה בדבר משוא פנים, טוענת המשיבה 2 כי לא רק שהיה על המבקשת להעלות טענה זו בערעור לבית הדין לעבודה והיא לא עשתה כן, אלא שגם כאשר הגישה את בקשתה להבאת ראיות לסתור בספטמבר 2001 לא העלתה המבקשת טענה זו. הטענה בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי הועלתה לראשונה רק בתוספת טיעון לבקשה להבאת ראיות לסתור שהגישה המבקשת בחודש דצמבר 2002, כאשר, כאמור, הועדה נתנה החלטתה בחודש פברואר 2001. המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי הועדה בראשותו של ד"ר סלטי קבעה למבקשת את אותה נכות שקבעו לה שלוש ועדות רפואיות אחרות בהרכבים אחרים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי בית המשפט לא יתיר הבאת ראיות לסתור אלא במקרים חריגים. הנטל להוכיח כי התקיים חריג כאמור מוטל על כתפי הטוען לו, ובענייננו, כפי שקבע בית המשפט קמא, לא עמדה המבקשת בנטל זה. גם בהנחה, שאף היא אינה פשוטה בעיני, כי העובדה שמשרדה של באת כוחה של המבקשת ייצג לקוחות אחרים בתביעה נגד יושב ראש הועדה מעמידה אותו במצב לכאורי של ניגוד עניינים, כפי שציינה המשיבה, לא הוכח בפני בית המשפט קמא כי ד"ר סלטי היה מודע לזהותה של באת כוחה של המבקשת וממילא נשמט הבסיס לטענת ניגוד עניינים. בנוסף, ואף חשוב יותר לענייננו, טענותיה של המבקשת לעניין העיכוב בהעלאת הטענה בדבר ניגוד עניינים רחוקות מלהיות משכנעות. גם אם אקבל את טענתה של המבקשת לגבי המועד בו גילתה באת כוחה את זהותו של יושב ראש הועדה הרפואית, אין בטענה זו כדי להסביר את הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור בספטמבר 2001 ועד שהוגשה תוספת הטיעון בדצמבר 2002. אשר להסבריה של המבקשת לגבי הימנעות מפנייה לבית הדין לעבודה, מבהירים הערעורים השונים שהגישה המבקשת לבית הדין כי היא אינה חוששת ברגיל מסרבול הליכים ואף מעיכובם ולא ברור מדוע בחרה לוותר על הגשת ערעור לבית הדין לעבודה דווקא במקרה זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, די בעיכוב בהעלאת הטענה בדבר ניגוד עניינים ובכך שהועלתה לראשונה בפניו ולא בפני בית הדין לעבודה כדי להביא לדחייתה. אף טענותיה האחרות של המבקשת בבקשתה אינן מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כך במיוחד טענותיה לגבי אי התאמה בין הקביעות הרפואיות השונות של הועדה הרפואית לבין חוות דעת פרטיות שהגישה המבקשת לוועדה (אותן חוות דעת שביקשה להגיש לבית המשפט המחוזי). כפי שפסק בית המשפט קמא, ההלכה קובעת כי עצם קיומן של חוות דעת רפואיות שממצאיה ומסקנותיה שונים מקביעות הועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי אינו יכול לשמש טעם מיוחד להבאת ראיות לסתור (ראו: ר"ע 641/85 ציון נ' סיסו , פ"ד מ(3) 138).

משבאתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, איני מוצא צורך לדון בבקשתה של המבקשת להגשת ראיות נוספת. במאמר מוסגר יצוין, כי צודקת המשיבה בטענתה כי בקשה זו אינה כוללת כל הסבר באשר לאי הגשת המסמכים המדוברים במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט קמא, לא כל שכן טעם שיצדיק קבלתם כעת, ומשכך דינה להידחות גם לגופה.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות שכר טרחת עורך דינה של המשיבה 2 בסך 10,000 ש"ח.