רע"א 7894/18נצבא החזקות 1995 בע"מ נ. התחנה המרכזית החדשה בע"מ

1.

במוקד הבקשה שלפניי עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 132 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), ובאופן ספציפי, האם סעיף זה מורה לנאמן להביא בחשבון, עובר לחישובו ולחלוקתו של דיבידנד, אף חובות שאינם חלוטים ?

2.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט

ב' ארנון ) בפר"ק 25351-01-12 ובפר"ק 15269-07-15 מיום 8.10.2018, בגדרה נתקבלה באופן חלקי בקשת הנאמנים על נכסי המשיבה 1, היא בעלת הזכויות בשטחי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, והמשיבות 3-2, הן חברות הבת של המשיבה 1 (להלן בהתאמה: הנאמנים ו חברות התמח"ת ), לחלק למבקשות, הן חברות מקבוצת נצבא (להלן: נצבא ), דיבידנד בסך של 78 מיליון ש"ח.

רקע והליכים קודמים

3.

עסקינן בהליכי חדלות פירעון שבהם מצויות חברות התמח"ת. עובר להליכים אלה, החזיקה נצבא ב-70.25% ממניותיהן של חברות התמח"ת; בעוד המשיבה 5, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (להלן: אגד ) החזיקה ב-15% ממניותיהן של חברות אלה, והמשיבה 6, דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: דן ), החזיקה ב-10% מן המניות. ביום 7.1.2016 אישר בית המשפט המחוזי הסדר נושים ביחס לחברות התמח"ת, בגדרו נקבע, בין היתר, כי הנושים בדין קדימה של חברות אלה, כמו גם נושיהן הרגילים, למעט נצבא, יקבלו 100% מסך תביעות החוב שאושרו להם באותה עת; כי יוקצו לנצבא מניות בשווי 100% מהון המניות של חברות התמח"ת; כי שיעור חובן של חברות התמח"ת כלפי נצבא ייקבע במסגרת ההכרעה בערעורים אשר הוגשו על הכרעת הנאמנים בתביעת החוב שלה; וכן כי חוב זה ייפרע על-ידי הנאמנים ככל שתיוותר בקופת הפירוק יתרה המאפשרת זאת. ביום 22.8.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורים על הכרעת הנאמנים בתביעת החוב של נצבא (להלן: פסק הדין ), ובעת הזו תלויים ועומדים לפני בית משפט זה שני ערעורים שהוגשו על פסק הדין, על-ידי אגד מחד גיסא, ונצבא מאידך גיסא.

4.

ביום 17.6.2018 הגישו הנאמנים לבית המשפט המחוזי בקשה לאשר חלוקת דיבידנד לנצבא בסך של 78 מיליון ש"ח. בבקשה נטען כי על-פי פסק הדין יתרת החוב של חברות התמח"ת כלפי נצבא, כנושה רגילה, עומדת על סך של 106 מיליון ש"ח, וכי בקופת הפירוק קיימת יתרה בסך של 86.5 מיליון ש"ח. עוד נטען כי אף אם ערעורה של נצבא על פסק הדין יידחה וערעורה של אגד יתקבל, תהא נצבא זכאית לקבל סך של 58.3 מיליון ש"ח כנושה רגילה, וסך של כ-19.8 מיליון ש"ח כבעלת מניות (78 מיליון ש"ח בסך הכל). משכך, ביקשו הנאמנים כי בית המשפט המחוזי יאשר בשלב זה חלוקה של 78 מיליון ש"ח בלבד, חלף מלוא היתרה שבקופת הפירוק. עוד נטען כי אין ודאות אשר לזכאותן של אגד ודן לקבל סכומי כסף כלשהם מקופת הפירוק.

5.

בתגובותיהן לבקשת הנאמנים טענו אגד ודן כי יש לדחותה, והמשיב 4, הוא כונס הנכסים הרשמי (להלן:

הכנ"ר ) טען כי יש לחלק לנצבא אך את סכום הכסף אשר ברי כי היא תהיה זכאית לו כנושה רגילה, היינו, סך של 58.3 מיליון ש"ח. מנגד, טענה נצבא כי יש לחלק לה את מלוא היתרה שבקופת הפירוק.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

בהחלטה מיום 8.10.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמנים באופן חלקי, וקבע כי יחולק לנצבא דיבידנד בסך של 58.3 מיליון ש"ח בלבד. בתוך כך צוין כי הערעורים אשר הוגשו על פסק הדין עודם תלויים ועומדים, וכי על-פי הוראת סעיף 132 לפקודה, שומה על הנאמנים להביא בחשבון בעת חלוקת דיבידנד אף חובות בני תביעה אשר טרם הוכרעו באופן סופי. כמו כן, נקבע כי חלוקתו של דיבידנד לנצבא כבעלת מניות, מבלי שיחולק דיבידנד ליתר בעלי המניות בחברות התמח"ת, נוגדת את עיקרון השוויון, המהווה עיקרון מרכזי בדיני חדלות פירעון. זאת ועוד, נקבע כי בשלב זה טרם הוכח באופן מ ְ ס ַ פ ֵּ ק כי לאחר חלוקת הדיבידנד לנצבא תיוותר בקופת הפירוק יתרה מספקת לצורך חלוקת דיבידנד לכלל בעלי המניות.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

7.

בבקשה דנן שבה נצבא על טענתה כי נוכח הקביעות שבפסק הדין, היה על בית המשפט המחוזי להורות על חלוקת דיבידנד בגובה מלוא היתרה שבקופת הפירוק, ולא כל שכן, להורות על חלוקת הסכום הנקוב בבקשת הנאמנים (78 מיליון ש"ח). כמו כן, נטען כי הלכה למעשה, החלטת בית המשפט המחוזי מעכבת את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, וזאת על אף שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, ומבלי שנבחנו השיקולים הרלוונטיים לכך. עוד נטען כי אין צורך במצבת נשייה חלוטה על-מנת להורות על חלוקת דיבידנד לנושים לפי סעיף 132 לפקודה; כי העיכוב בחלוקה מסב לנצבא נזק רב שלא לצורך; כי סכום הכסף אשר חלוקתו נתבקשה מהווה חלק מן היתרה בקופת הפירוק, ונצבא תהיה זכאית לקבלו בין כה וכה; וכן כי אין בחלוקתו של סכום זה לנצבא כדי לפגוע ביתר הנושים או בעקרון השוויון, וזאת היות שעיקרון זה קובע כי אין להעדיף נושים המצויים באותו מדרג נשייה לעניין שיעור הפירעון , אך אין משמעו כי על הנאמנים לחלק דיבידנדים רק לאחר הכרעה בשיעור נשייתם של כלל הנושים.

8.

בתשובתם שבים הנאמנים על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי, ומותירים את ההכרעה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית משפט זה. בנוסף, נטען כי סכום הכסף אשר יתר בעלי המניות עשויים להיות זכאים לו "משוריין" בקופת הפירוק, וכי זה ממילא אינו נכלל בסכום הכסף נשוא בקשת הנאמנים.

9.

אגד, דן והכנ"ר סומכים, בעיקרו של דבר, ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, הכנ"ר טוען כי לפי הוראת סעיף 137 לפקודה, חלוקת דיבידנד לבעלי מניותיה של חברה המצויה בהליך פירוק תתבצע אך לאחר הכרזה על דיבידנד סופי, כמו גם תשלום מלוא הוצאות ההליך ומלוא הסכומים להם זכאים הנושים – שלב אשר טרם התקיים בהליך דנן.

דיון והכרעה

10.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, כמפורט להלן.

בפתח הדברים אציין כי ההחלטה מושא הבקשה דנן מצויה בליבת שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר דן בהליכי חדלות הפירעון של חברות התמח"ת, בקיא בפרטי פרטיהם של הליכים אלה, ואף נתן את פסק הדין שעליו מסתמכת נצבא בבקשתה. מטבע הדברים, היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות כגון דא מצומצם (ראו:

רע"א 4656/18 דג'לדטי נ' גיסין , פסקה 10 (18.6.2018); רע"א 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' נאמנים , פסקה 17 (19.8.2018); רע"א 5864/18 ידיד נ' המנהל המיוחד , פסקה 12 (7.1.2019)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט של הפירוק, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור דנן. זאת ועוד, אף לגופם של דברים, וכפי שיבואר להלן, מצאתי את החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה, ואף משכך היא אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

המסגרת הנורמטיבית – סעיף 132 לפקודה

11.

בעיקרו של דבר, מושתתת החלטתו של בית המשפט המחוזי על הוראת סעיף 132 לפקודה (החל בענייננו מכוח הוראת סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983), שבו נקבע כדלקמן:

"כל כסף שבידי הנאמן יחולק כדיבידנד, אולם בחישובו ובחלוקתו יביא הנאמן בחשבון –

(1)

[... ]

(2)

חובות בני תביעה בפשיטת רגל שהם נושא לתובענות שעוד לא הוכרע בהן ;

(3)

חובות בני תביעה ותובענות שיש לגביהן סכסוך ;

(4)

הוצאות נחוצות לניהול הרכוש והוצאות אחרות" (הדגשות אינן במקור, י.ו.).

הנה כי כן, בבואו לחלק דיבידנד לנושים אשר תביעת חובם התקבלה, נדרש הנאמן להתחשב, בין היתר, בתביעות חוב אשר טרם הוכרעו ובהוצאות הצפויות במסגרת ההליך (ראו: רע"א 9524/16 כהן נ' סגלוביץ' עבודות עפר ופיתוח בע"מ , פסקה 13 (19.4.2017) ; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 290 (מהדורה שלישית, 2010)) . בהתאם לאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לחלק לנצבא את סכום הכסף אשר טרם הוכרע באופן סופי אם היא זכאית לקבלו כ נושה רגילה (סך של כ-19.8 מיליון ש"ח ), ואשר יש לגביו סכסוך בין הצדדים.

12.

בית המשפט המחוזי הרחיב, אפוא, בפרשנותו למונחים " חובות בני תביעה בפשיטת רגל שהם נושא לתובענות

שעוד לא הוכרע בהן " או " שיש לגביהן סכסוך " (ראו: סעיפים 132(2)-(3) לפקודה; ההדגשות אינן במקור, י.ו.), וכלל בגדרם אף חובות אשר תביעת החוב שהוגשה לגביהם אינה חלוטה , שכן זו אומנם הוכרעה על-ידי הנאמן, וכן ניתן פסק דין בערעור שהוגש על הכרעת הנאמן, ואולם, הערעור אשר הוגש על פסק דין זה – עודו תלוי ועומד וטרם הוכרע.

13.

לדידי, פרשנות זו של בית המשפט המחוזי ראויה ומניחה את הדעת, והיא אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 132 לפקודה, אשר נועד להגן על זכויות הנושים שתביעת חובם טרם הוכרעה, ולמנוע מצב שבו נושים אשר יזכו בתביעתם יעמדו בפני קופה ריקה. ודוקו: תכלית זו רלוונטית באותה המידה הן במה שנוגע לתביעת חוב אשר טרם הוכרעה על-ידי הנאמן, והן בשעה שעסקינן בערעור תלוי ועומד על הכרעת הנאמן בתביעת החוב, או בערעור על הכרעתו של בית המשפט של הפירוק בערעור על הכרעת הנאמן.

14.

מעניין להפנות בהקשר זה להוראת תקנה 99 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, המתייחסת למצב שבו הוגש ערעור על החלטתו של נאמן לדחות תביעת חוב, ולפיכך, נקבע כי בטרם חלוקת דיבידנד "יפריש הנאמן סכום כסף... בעד הדיבידנד שיהיה צורך לשלמו לנושה המערער אם יזכה בערעורו". תקנה זו מלמדת אף היא על החשיבות שבהגנה על זכותם של נושים להיפרע מקופת הפירוק, וזאת אף אם הכריע הנאמן בתביעת חובם, אך זו אינה חלוטה באופן סופי.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018

15.

במאמר מוסגר יצוין כי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון ) , אשר צפוי להיכנס לתוקפו ביום 15.9.2019, מתייחס אף הוא לשיקולים שיש לשקול עובר לחלוקת דיבידנדים לנושים, וזאת בטרם הוכרעו תביעות החוב כולן. כך, הוראת סעיף 239(ג)(1) לחוק חדלות פירעון, המחליפה את הוראת סעיף 132 לפקודה, קובעת כי: "הנאמן יעכב תחת ידו ולא יחלק בחלוקת ביניים... [סכום הדרוש ל]תשלום חוב עבר שתביעת החוב לגביו הוגשה וטרם אושרה" (וראו: עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים 1194 (2019) ; דברי ההסבר לסעיף 239 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 721 (להלן: הצעת חוק חדלות פירעון ) ).

16.

ניתן לעמוד על מספר הבחנות בין סעיף 239(ג)(1) לחוק חדלות פירעון לבין סעיפים 132(2)-(3) לפקודה. ראשית , מלשון סעיף 132 לפקודה, המונה את השיקולים שעל הנאמן להביא בחשבון בחישובו ובחלוקתו של דיבידנד, עולה כי נתון לנאמן שיקול דעת רחב בכל הנוגע לאופן ולמידת ההתחשבות בתובענות אשר טרם הוכרעו או שיש לגביהן סכסוך. מנגד, סעיף 239(ג)(1) לחוק חדלות פירעון אינו מותיר לנאמן שיקול דעת כאמור, וחלף זאת, קובע כי "הנאמן יעכב תחת ידו ו לא יחלק בחלוקת ביניים..." סכום הדרוש לתשלום חוב אשר התביעה לגביו טרם אושרה (ההדגשות אינן במקור, י.ו.). שנית , ובכך העיקר לענייננו, סעיף 132 לפקודה נוקט בלשון כללית אשר למהות התובענות שעל הנאמן להביא בחשבון בעת החלוקה , ומשכך, פרשנות תכליתית של סעיף זה מאפשרת להביא בגדרו אף חובות אשר הוכרעו על-ידי הנאמן, אך אינם חלוטים בשל ערעורים שהוגשו בעניינם לערכאות שיפוטיות. לעומת זאת, סעיף 239(ג)(1) לחוק חדלות פירעון מתייחס דווקא לתביעת חוב אשר הוגשה וטרם אושרה על-ידי הנאמן . יחד עם זאת, יצוין כי עיון בדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון, כמו גם בפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט עובר לאישורה, מעלה כי המחוקק לא נתן דעתו להבחנה בין סעיפי החוק האמורים (ראו: דברי ההסבר לסעיף 239 להצעת חוק חדלות פירעון; וכן ראו: פרוטוקול ישיבה מס' 403 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 52-46 (13.6.2017)). על כל פנים, בשלב זה, איני רואה לטעת מסמרות בסוגיית פרשנותו של סעיף 239(ג)(1) לחוק חדלות פירעון, ולבטח עוד יתבררו הדברים כדבעי בבוא העת.

מן הכלל אל הפרט

17.

בענייננו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לערעורים התלויים ועומדים בבית משפט זה על פסק הדין בעניין תביעת החוב של נצבא, ישנן השלכות ישירות על סכום הכסף שנצבא תהא זכאית לו, הן כנושה רגילה והן כבעלת מניות, כמו גם על שיעור הדיבידנד אשר יקבלו יתר בעלי המניות בחברות התמח"ת.

אבהיר את הדברים: לסיווגה של נצבא לעניין חובן של חברות התמח"ת כלפיה – אם כנושה רגילה ואם כבעלת מניות – ישנה נפקות מעשית, שכן, אם יידחה ערעורה של נצבא וערעורה של אגד יתקבל, אזי נצבא לא תהא זכאית לקבל, כנושה רגילה , כל סכום מעבר לסך של 58.3 מיליון ש"ח (הסכום אשר חלוקתו אושרה על-ידי בית המשפט המחוזי) . במקרה כזה, תהא נצבא זכאית לקבלת סך של כ-19.8 ש"ח כבעלת מניות , ואולם, חלוקת דיבידנד לנצבא, כבעלת מניות, בטרם חולקו דיבידנדים ליתר בעלי המניות בחברות התמח"ת, עולה כדי פגיעה בעיקרון השוויון בין נושים. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי התחשיבים אשר הוצגו על-ידי הנאמנים אינם מפורטים דיים, ולפיכך, בשלב זה, ספק אם תיוותר בקופת הפירוק יתרה אשר תאפשר חלוקת דיבידנדים לכלל בעלי המניות בחברות התמח"ת (ונצבא בתוכם) – קביעה עובדתית אשר לא ראיתי להתערב בה (ראו: רע"א 7254/18 לוי נ' י.ר.א.ב שירותי נוי בע"מ , פסקה 5 (23.10.2018); רע"א 8135/18 פלוני נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פסקה 10 (19.2.2019)). אין מקום, אפוא, לחלק דיבידנד לנצבא, כבעלת מניות , בטרם הוברר כי נותרה בקופת הפירוק יתרה מספקת לשם חלוקת דיבידנדים לבעלי המניות הנוספים, ואף בטרם התקיימו יתר התנאים לחלוקת דיבידנד לבעלי מניות, כאמור ב הוראת סעיף 137 לפקודה.

18.

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב חלוקת הדיבידנד בסך של כ-19.8 מיליון ש"ח לנצבא בגין חובן של חברות התמח"ת כלפיה – בין אם כ נושה רגילה (שכן הערעורים על פסק הדין טרם הוכרעו), ובין אם כ בעלת מניות (עקב הפגיעה בעקרון השוויון בין נושים, ונוכח הוראות החוק המסדירות חלוקת דיבידנדים לבעלי מניות). זאת, עד להכרעה בערעורים שהוגשו לבית משפט זה על פסק הדין.

19.

עוד אציין כי לא נעלמה מעיני טענתה של נצבא, שלפיה התוצאה המעשית של החלטת בית המשפט המחוזי מהווה מעין "עיכוב ביצוע" של פסק הדין, שעה שלא הוגשה כל בקשה לעיכוב ביצוע כאמור. ואולם, עסקינן ביישום ה הוראה הספציפית שבסעיף 132 לפקודה על נסיבות המקרה דנן, וזו גוברת על הדין הכללי, שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין.

20.

בשולי הדברים, אציין כי לא ראיתי להיעתר לבקשתה של נצבא להגיב לתשובותיהם של המשיבים לבקשה דנן, שכן כידוע, הזכות למתן תגובה לתשובה במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור אינה זכות קנויה, ומתן זכות כאמור נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה (ראו: תקנה 406(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וכן ראו: עניין ידיד , בפסקה 16). בענייננו, נצבא פרשה בהרחבה את טענותיה במסגרת בקשת הרשות לערער, ואינני סבורה כי יש צורך בהשלמת הטיעון מטעמה.

21.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

נצבא תישא בהוצאות המשיבים 6-4 בסך כולל של 9,000 ש"ח (3,000 ש"ח לאגד, 3,000 ש"ח לדן ו-3,000 ש"ח לכנ"ר) .