רע"א 7910/06 מזל מסיקה נ. נעמי מדני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' ש' שלה) בע"א 3309/04 וע"א 1433/05, בו התקבל בחלקו ערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת א' סורוקר) בת"א 2594/03, וכן התקבל בחלקו ערעורו של המבקש 2 על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' סגן הנשיא ש' ברוך) בת"א 3707/01.

1.הבקשה שלפניי מקורה בסכסוך בין שתי משפחות. המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) והמבקש 2 (להלן: המבקש ) הם בני זוג; המבקש 3 הינו בנם. המשיבים הם אם ובנה. החל משנת 1985 מחזיקה המבקשת בדיירות מוגנת בנכס מקרקעין שהינו בבעלותה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), אשר מצוי ברחוב הרצל 63 ברחובות (להלן: המושכר ). המשיבה מתגוררת סמוך למושכר, ואף ברשות המבקשים 1 ו-2 נכס סמוך.

2.בין הצדדים נוהלו שתי תביעות שונות, בעניינים שונים, בבתי משפט השלום בראשון-לציון וברמלה: תביעה אחת הוגשה לבית משפט השלום על-ידי המשיבה ובה עתרה היא לפינוייה של המבקשת מן המושכר מכוח עילות שונות. בית משפט השלום דחה את תביעת הפינוי בקבעו כי לא הוכחה אף אחת מעילות הפינוי שנטענו. תביעה שנייה הוגשה לבית משפט השלום בעקבות קטטה אלימה שאירעה בשנת 2000 בין המבקשים 2 ו-3 למשיב 2 (להלן: המשיב ). בתביעה זו, עתר המשיב לחייב את המבקשים 2 ו-3 לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, ומנגד, עתרו אלו האחרונים לחיובו של המשיב בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. תביעתם של המבקשים 2 ו-3 נדחתה, ואילו תביעת המשיב התקבלה והמבקשים 2 ו-3 חויבו לשלם לו פיצויים.

3.הצדדים ערערו על שני פסקי הדין האמורים והערעורים נדונו במאוחד על-ידי בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לסוגיית פינוי המושכר, סבר בית המשפט כי למשיבה קמה עילה לפינוי המבקשת, אשר נשענת על סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לפיו ניתן לפנות דייר מוגן ממושכר בשל הטרדה או הרגזה של בעל הבית על-ידי הדייר או על-ידי אדם אחר ברשותו. לדברי בית המשפט, נוכח אירוע הקטטה האמור - אשר במהלכו תקפו המבקשים 2 ו-3 את המשיב, דקרו אותו בסכין ופצעו אותו קשות, וכן נוכח מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, יש צורך להפריד בין הניצים. בנוסף, ציין בית המשפט כי בנסיבות האמורות יש כדי להקים חשש אמיתי בליבה של המשיבה, העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה, ולפיכך מתקיימים תנאיה של העילה האמורה, ויש להורות מכוחה על פינויה של המבקשת מן המושכר. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין יש להעניק למבקשת "סעד מן הצדק", היות והאחראים בפועל להטרדה המכבידה על אורח חייה של המשיבה הינם המבקשים 2 ו-3, ולא המבקשת. בית המשפט סבר כי הפתרון הצודק יהיה להתנות את פינוי המושכר בתשלום, ולפיכך, לאחר איזון בין השיקולים השונים ובהתחשב בכך שהמבקשת שילמה כדמי מפתח סכום של 13,125,000 שקלים ישנים, הורה על פינוי המבקשת מן המושכר כנגד תשלום בסך 80,000 ש"ח מצד המשיבה.

אשר לערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעות הנזיקין: בית המשפט ציין כי בטענותיהם של המבקשים 2 ו-3 לגבי אחריותם לנזקיו של המשיב הם משיגים על קביעות עובדתיות וטוענים טענות שאין מקומן בערכאת הערעור, והוסיף כי מכל מקום, אף לאחר בחינת הטענות לגופן- אין בטענותיהם ממש. אשר לגובה הפיצויים בהם חויבו המבקשים 2 ו-3, בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה יש להעניק לו פיצוי גבוה יותר בגין אובדן כושר השתכרות, ומנגד, קיבל את טענותיהם של המבקשים 2 ו-3 במובן זה שהחליט להפחית את הפיצוי עליו הורה בית משפט השלום בגין ראש הנזק של כאב וסבל ובגין פיצויים עונשיים.

4.על פסק דין זה הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי כעת. הטענות המרכזיות המועלות בבקשה הינן כדלקמן: בעניין פינוייה של המבקשת מן המושכר, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בקבעו כי התקיימו במקרה זה התנאים הדרושים לצורך פינויה של המבקשת מן המושכר. לדבריהם, תנאים אלו לא התקיימו הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. בנוסף, שגה לטענתם בית המשפט בכך שקבע את התמורה ההולמת לפינוי מבלי להיעזר במומחה כלשהו לצורך אמידת שווי הזכות המופקעת מן המבקשת, ומבלי שהביא בחשבון את הפגיעה הקשה בפרנסת המשפחה הכרוכה בדבר. עוד טוענים המבקשים כי הפתרון שמצא בית המשפט בעניין זה הינו מלאכותי בלבד, שכן אין הוא מביא בחשבון את העובדה כי למבקש 2 חנות סמוכה לזו שהמבקשת נצטוותה לפנות. בעניין אחריותו של המבקש לנזקיו של המשיב, טוענים המבקשים כי שגו הערכאות דלמטה בקבען כי הוא אחראי לאירוע הקטטה האמור, וזאת חרף העובדה כי לא היה מעורב בקטטה באופן פעיל כתוקף וחרף העובדה כי הוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום בגין חלקו בקטטה. בנוסף, שגה לטענתם בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לבקשה שהוגשה על-ידם להוספת ראיות, למרות שראיות אלו יכולות היו להצביע על העדר אחריותו של המבקש. עוד שגה בית המשפט בהחליטו להתערב בקביעות מהימנות מסוימות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום בהעדר כל נימוק לכך, כאשר מנגד בחר שלא להתערב בקביעות אחרות מסוג זה. לאור טענות אלו ואחרות, טוענים המבקשים כי ראשית, יש לבטל את פינוייה של המבקשת מן המושכר, ושנית, יש לבטל את חיובו של המבקש בפיצוי המשיב, ולחלופין, לבטל את חיובו בפיצויים עונשיים ולהפחית את הפיצויים שנפסקו בגין ראשי הנזק האחרים.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את הבקשה. כזכור, וכפי שמציינים גם המבקשים בבקשתם, הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

במקרה דנן, המבקשים טוענים אמנם כי הטענות המועלות בבקשתם עומדות בקריטריונים האמורים למתן רשות ערעור, אולם שוכנעתי כי למעשה אין כך הדבר. עיון מדוקדק בטענות המבקשים מעלה כי הלכה למעשה, חלק ניכר מהשגותיהם נוגע לקביעות עובדתיות אשר נקבעו על-ידי הערכאות דלמטה, בהן אין בית משפט זה נוטה להתערב ובוודאי שלא ב"גלגול שלישי". אף מקצת הטענות המשפטיות המועלות בבקשה, תחומות לטעמי כולן בדלת-אמותיה של המחלוקת בין הצדדים ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. עיון בפסקי הדין המנומקים והמפורטים שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה מעלה גם הוא כי אלו עסקו ביישום הדין הקיים על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, תוך שקביעותיהן תחומות בגדרן של הנסיבות האמורות, וכי אין במסקנות אליהן הגיעו כדי לעורר שאלה כלשהי החורגת מעניינם של הצדדים. יתר על כן, בנסיבות אלו, אף אם אמנם נפלה טעות כלשהי בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומבלי לקבוע כל עמדה בעניין, אין הדבר מהווה עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו לדוגמה: רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ , תק-על 92(4) 107; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3) 73, 74).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. אוסיף, כי הבקשה נוסחה בצורה מסורבלת ותוך חזרות רבות על הטענות המובאות בה. איני סבורה כי היה בסגנון זה כדי להועיל למבקשים ונראה כי טוב היה אם היו פורסים את טענותיהם בצורה חדה וממוקדת יותר.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות.