רע"א 7940-23 רע"א 7940-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' הס), מיום 4.8.2023, ב-ע"ר 12040-07-23. בגדרי פסק הדין התקבלו בקשת המשיב 8 ובקשת המשיבים 4 ו-7 למחוק את ערעור המבקש, עקב איחור בהגשתו.

רקע הדברים

1.השתלשלות הדברים החלה בתביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיבים, בשנת 2021, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 22634-06-21).

2.המבקש התקשה להמציא את התביעה למשיב 1; וביום 15.12.2022 הגיש בקשה "לאישור מסירה של כתב הטענות לנתבע 1, או לחילופין להורות על המצאת מסירה בכפוף להוראות סעיף 163 (ג) לתקנות סד"א תשע"ט 2018" (להלן: בקשת ההמצאה). בבקשת ההמצאה התבקש בית המשפט להורות כי ההמצאה לבת-זוגו של המשיב 1 מהווה המצאה כדין, ולחלופין לקבוע דרכי המצאה למשיב 1 באמצעות המשיבים 4, 7 ו-8.

ביום 12.3.2023 נערך דיון בבקשת ההמצאה בפני השופטת ר' ערקובי, בכובעה כרשמת. בפתח הדיון הבהירה השופטת כי: "אני מטפלת בתיק כרשמת כי עדיין אין שופט שמטפל בתיק" (ההדגשה הוספה – י' כ').

3.ביום 2.5.2023 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת ההמצאה (להלן: החלטת הרשמת).

על פי תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), המועד האחרון להגשת ערעור על החלטת הרשמת חל ביום 2.7.2023 (שישים ימים לאחר הינתנה).

4.ביום 28.6.2023 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת, לבית משפט זה (רע"א 4977/23). זאת, לטענתו, משסבר כי ההחלטה ניתנה ע"י שופטת, ועל כן הערעור עליה, בהיותה החלטת ביניים, הוא בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)).

5.למחרת היום, ביום 29.6.2023, ניתנה החלטת כב' השופט ד' מינץ, אשר מחקה את בקשת רשות הערעור. זאת, משום שהחלטת הרשמת ניתנה ע"י השופטת ר' ערקובי בכובעה כרשמת, ועל כן: "ההשגה על ההחלטה צריכה להיעשות בדרך של הגשת ערעור לשופט בית המשפט שבו ניתנה ההחלטה, ולא בהגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה" (וראו: סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט).

6.החלטת השופט ד' מינץ ניתנה ביום חמישי, בעוד המועד האחרון להגשת ערעור על ההחלטה בבקשת ההמצאה, כאמור, חל ביום ראשון העוקב, יום 2.7.2023.

עם זאת, רק ביום 5.7.2023 הגיש המבקש את ערעורו לבית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת (ע"ר 12040-07-23). זאת, בחלוף שלושה ימים מהמועד האחרון לעשות כן על פי דין. המבקש צירף כנספח לערעור בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אך זו לא "נפתחה" כבקשה בתיק הערעור, משום שלא הוגשה כבקשה נפרדת, ועל כן לא טופלה ע"י בית המשפט.

7.ביום 11.7.2023 הגישו המשיב 8, והמשיבים 4 ו-7, שתי בקשות למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו.

בתגובתו לבקשתו אלו, טען המבקש כי: "[החלטת הרשמת] נחתמה בשני כובעים, כב' הרשמת רחל עורקבי, וכב' השופטת רחל עורקבי... ומכאן המערערים התלבטו מי הערכאה המתאימה להגשת כתב הערעור". כמו כן, טען המבקש כי ביום 27.6.2023, בבואו להגיש את בקשת רשות הערעור לבית משפט זה, ניתנה החלטת מזכיר משפטי שלפיה הבקשה לא התקבלה לרישום (בהיותה חורגת ממגבלת העמודים), ועל כן בהתאם לתקנה 33(ב) לתקנות, הותר לו לתקן את הפגם בתוך שבעה ימים – דהיינו עד ליום 5.7.2023. המבקש טען כי יש לראות בכך "אישור" להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי עד ליום 5.7.2023.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.הבקשות למחיקת הערעור התקבלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.8.2023 (השופט ג' הס), ובהתאם הערעור נמחק (להלן: פסק הדין).

ראשית, בית המשפט קמא עמד על כך שהחלטת השופט ד' מינץ ב-רע"א 4977/23 ניתנה ביום 29.6.2023, טרם חלוף המועד להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי (ביום 2.7.2023), ולכן "לא הייתה ל[מבקש] כל מניעה להגיש את הערעור כאן במועדו".

שנית, נדחתה טענת המבקש שלפיה קיבל "אישור" להגשת הערעור באיחור מבית המשפט העליון בהודעת המזכיר המשפטי מיום 26.7.2023.

שלישית, נדחתה טענתו של המבקש כי "החלטת כב' הרשמת ניתנה בשני כובעים", משלושה טעמים: בכותרת ההחלטה צוין במפורש "לפני כבוד הרשמת רחל ערקובי" (ההדגשה הוספה – י' כ'); בפתח הדיון (וכפי שצוין כבר לעיל) הבהירה השופטת ר' ערקובי כי הבקשה נידונה בפניה בכובעה כרשמת; מבחינה מהותית מדובר בהחלטה בבקשה שמצויה בסמכות רשם. בין כה וכה, כך נקבע, משניתנה החלטת השופט ד' מינץ ביום 29.6.2023, הרי שהחל ממועד זה היה ברור למבקש כי דרך ההשגה על החלטת הרשמת הוא ערעור לבית המשפט המחוזי.

לבסוף, בחן בית המשפט המחוזי, לגופו של עניין, האם מתקיים טעם מיוחד המצדיק הידרשות לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בית המשפט קבע כי הטיעון בדבר טעות שבדין (לעניין דרך ההשגה על החלטת הרשמת) אינה מהווה טעם מיוחד. זאת, בהינתן שכבר ביום 29.6.2023, לאחר החלטת השופט ד' מינץ, ידע המבקש על דבר טעותו, טרם שחלף המועד האחרון להגשת ערעור; ולא ניתן כל טעם מיוחד מדוע הערעור (או למצער בקשת ארכה להגשתו) לא הוגש בסמוך להחלטת השופט ד' מינץ. לצד זאת, נקבע כי: "ההחלטה עליה הוגש הערעור באיחור היא אמנם החלטה חשובה, אולם לא החלטה דרמטית. אין מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בבית המשפט, או החלטה שאינה מאפשרת ל[מבקש] למצות את זכויותיו המהותיות, אלא רק דורשת ממנו המצאה בדרך אחרת". לכן, נקבע כי מחיקת הערעור אינה מאיינת את זכויות המבקש בתיק לגופו.

בקשת רשות הערעור

9.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשה שב המבקש על הטענה כי האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות בדין לעניין דרך ההשגה הנכונה; וכן כי ניתן לו "אישור" להגיש את הערעור עד ליום 5.7.2023, בהודעת המזכיר המשפטי בבית משפט זה, מיום 27.6.2023.

כמו כן, המבקש מדגיש כי החלטת השופט ד' מינץ ניתנה בשעות אחר הצהריים של יום חמישי ה-29.6.2023, בעוד המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום ראשון העוקב, ה-2.7.2023, ולכן נותר לו זמן קצר ביותר לבצע את השינויים הנדרשים בערעור. כמו כן, המבקש טוען כי הערעור הוגש לבסוף "באיחור של יום אחד בלבד", כבר ביום 4.7.2023 (והערעור הוחזר ע"י מזכיר משפטי בשל טעות טכנית, ונקלט לאחר מכן רק ביום 5.76.2023); ומדובר באיחור זניח.

לצד זאת, מלין המבקש על קביעת בית המשפט קמא כי "לא עסקינן בהחלטה דרמטית", בהינתן הקושי הרב בהמצאת התביעה למשיב 1.

לעמדת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לעיוות דין אשר מצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור, משום שהוא סוגר את דלתות בית המשפט בפני המבקש מפאת איחור של יום אחד בלבד בהגשת הערעור; קל וחומר, לטענת המבקש, מקום בו ניתן לאיחור בהגשה "אישור" ממזכיר בית המשפט העליון.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, סבורני כי דינה דחייה על פי תקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. זאת משאין היא מעוררת שאלת משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואינני סבור כי מתן רשות הערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין.

11.למרות התעקשותו של המבקש, דומה כי הערעור מושא ההליך דנן הוגש לבית המשפט המחוזי באיחור של שלושה ימים, ולא באיחור של יום אחד (המועד האחרון להגשה חל ביום 2.7.2023, והערעור הוגש ביום 5.7.2023). יצוין, בהערת אגב, כי גם אם מקבלים את טענת המבקש כי יש לראותו כמי שהגיש את הערעור ביום 4.7.2023, האיחור הינו של יומיים, ותמוהה טענתו של המבקש שמדובר באיחור של יום אחד בלבד.

המבקש טוען כי ניתן להצדיק איחור זה בכך שניתן לכך "אישור" בהודעת המזכיר המשפטי בבית המשפט העליון מיום 26.7.2023.

טענה זו אינה מבוססת, ובדין נדחתה על ידי בית המשפט קמא. תקנה 33(ב) לתקנות, עליה נסמכת הודעת המזכיר המשפטי, מתירה לבעל דין שמסמכו נדחה מן המרשם לתקן את הפגם שהוביל לדחייה בתוך שבעה ימים. ברי כי תקנה זו מתייחסת לתיקון המסמך שנדחה מן המרשם, והגשתו המחודשת, ולאותה ערכאה, בהתאם לדין; ובענייננו מדובר בתיקון בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, בשגגה, לבית משפט זה. הערעור שהוגש באיחור ונמחק בפסק הדין הוא ערעור בזכות, על פי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, שהוגש לבית המשפט המחוזי; ומובן לכל כי אין מדובר בהגשה מחודשת של בקשת רשות הערעור תוך תיקון הפגם. על כן לא ניתן "להעתיק" את פרק הזמן האמור בתקנה 33(ב) לתקנות גם למועד הגשת הערעור בבית המשפט המחוזי.

12.אם כן, כאמור, הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש באיחור, ולא ניתן לכך "אישור" כטענת המבקש. אין מחלוקת כי נדרשים טעמים מיוחדים לקבלת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (תקנה 176(ב) לתקנות); והלכה היא כי: "טעמים מיוחדים אלו ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על רקע הצורך לאזן בין מימושן של זכויות דיוניות לבין מחדלים דיוניים, תוך התייחסות, בין השאר לסיבה לאיחור בהגשת הערעור, למשכו, למהות ההליך, לסיכוייו הלכאוריים ולמידת ההסתמכות של בעל דין שכנגד על סופיות הדיון" (רע"א 2295/21 סליטה נ' גל מהנדסים אי.אן.ג'י בע"מ, פסקה 12 (5.10.2021)).

אמנם, איחור של שלושה ימים בהגשת הערעור איננו איחור מופלג, אולם נפסק זה מכבר כי אף איחור של יום אחד בהגשת ערעור דורש קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה (וראו: ע"א 3932/21 בוארן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 15 והאסמכתאות שם (11.8.2021)).

גם אם אניח שמקור האיחור בהגשת הערעור הוא בטעות בתום לב של המבקש באשר לאופן ההשגה הנכון על החלטת הרשמת, הרי שטעות זו הובהרה למבקש ביום 29.6.2023, עם החלטת השופט ד' מינץ ב-רע"א 4977/23. אין בפי המבקש כל הסבר מדוע לא הוגשה, למצער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, במועד האחרון להגשת הערעור על פי דין (ביום 2.7.2023). הטענה שלפיה היה על ב"כ המבקש לשקוד על הכנת הערעור לא יכולה להישמע לגבי בקשה להארכת מועד. לא זו אף זו, גם כשהבקשה להארכת מועד "הוגשה" לבסוף, ההגשה הייתה על דרך של צירוף נספח לערעור (שהוגש כשלעצמו באיחור), דרך שאינה נאותה ואכן גרמה לכך שהבקשה לא נפתחה ולא טופלה ע"י בית המשפט.

13.אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לראות בנסיבות דנן כ-"טעם מיוחד" המצדיק את דחיית הבקשות למחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו. המבקש לא מצביע על טעות בקביעה זו של בית המשפט קמא, אשר מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

14.החלטה הדוחה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור היא החלטה דיונית. שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית במסגרת זו הוא רחב ביותר (ראו והשוו: רע"א 2564/23 בן דב נ' צימרמן, פסקה 15 (18.9.2023)). גם אם בנסיבות העניין החלטה אחרת הייתה יכולה להיות סבירה ולגיטימית, משהמבקש לא הצביע על טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הרי שאין עסקינן במקרה המתאים להתערבות ערכאת ערעור רגילה, לא כל שכן ב-"גלגול שלישי".

הטיעון שלפיו פסק הדין יוצר עיוות דין בכך שנחסמת גישתו של המבקש, כשלעצמו, לערכאות, הוא מוקשה, בהינתן שזו התוצאה הטבעית של כל החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

15.אוסיף ואציין כי צדק בית המשפט קמא בעמדו על כך שהערעור שהוגש באיחור הוא על החלטה באשר לדרכי המצאה, ועל כן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן אינו מביא לסיום הליך תביעת המבקש. זאת משום שכאמור לעיל (בפסקה 12), הכרעה בבקשה להגשת ערעור באיחור מטעמים מיוחדים, תיבחן תוך מלאכת איזון בין שלל שיקולים, ובין היתר השיקול בדבר מהות ההליך. בענייננו, אותו "הליך" שיש לבחון את מהותו, הוא הליך הביניים בדבר המצאה למשיב 1. משמע, קבלת הבקשה למחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו, כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי, אין משמעותה סיום ההליך העיקרי בין הצדדים, אלא סיום המחלוקת הספציפית באשר לבקשת ההמצאה. בנסיבות אלו, הפגיעה שנגרמת למבקש ממחיקת הערעור, בגינה הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין, אינה חמורה במיוחד ואף משום כך, באיזון האינטרסים עליו הצבעתי לעיל, הכף נוטה כנגד מתן הארכה.

16.הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.